דילוג לתוכן העיקרי

שמיני | היום השמיני וחטא נדב ואביהוא

קובץ טקסט

להאזנה

בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד מרגעי השיא שחוו ישראל בתהליך כינונם כעם ה'. לאחר שבעה ימים בהם הלכו והתחנכו הכהנים לעבודתם במשכן, הגיע היום השמיני בו קידש אותם משה.

בתחילת הפרשה אנו קוראים: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל". רשימת אנשים זו מוכרת לנו ממאורע אחר, חגיגי אף יותר מהיום הנידון, מהברית שכרתו ישראל עם ה' בסיני ("ברית האגנות" - שמות כ"ד). גם שם קראנו: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן, נדב ואביהו (בני אהרן) ושבעים מזקני ישראל" (שמות כ"ד, א; וראה גם כ"ד, ט). כפי שנראה בהמשך, היום השמיני בו אנו עוסקים מהווה המשך ישיר למעמד הר סיני, ועל כן הודגשו אהרן ובניו כבר במעמד בסיני, שהרי הכהנים, ובעיקר אהרן ושני בניו - נדב ואביהו, הינם גיבורי היום השמיני, כפי שנראה בהמשך.

בכל אופן, המאורע החגיגי מגיע לשיאו עת ניגלה ה' על המזבח, ולפתע מתרחשת טרגדיה נוראה: שני בני אהרן - נדב ואביהו - קרבים ומקטירים קטורת, וכתוצאה מכך הם מתים. גם אופן מיתתם מחדד את הטרגדיה הנוראה שהרי הם נאכלים באש שיוצאת מאת ה'. מתוך השוואת הפסוקים אף נראה כי אותה אש עצמה שאכלה את הקורבנות שעל המזבח אכלה והמיתה אף את שני בני אהרן נדב ואביהו (כך מסיק הרשב"ם במקום). כלומר אש שמאפיינת את התגלות ה' על המזבח שרפה את נדב ואביהו: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים... ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימתו לפני ה'" (ט', כד - י', ב).

בשיעור השבוע ננסה להבין את משמעותו של היום השמיני, ומתוך כך אף את חטא נדב ואביהו ועונשם הקשה.

בהבנת שריפת נדב ואביהו נחלקו חז"ל ובעקבותיהם פרשני ימי הביניים:

רש"י במקום מביא שני פירושים המסבירים מדוע נשרפו בני אהרן: "ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן (כלומר שהחליטו מעצמם שהדין מחייב להקטיר קטורת, למרות שמשה לא ציווה על כך); ר' ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש" (פירוש רש"י לויקרא י', ב. מקור דבריו בתורת כהנים, שמיני, לב ובבלי, עירובין דף ס"גע"א).

לפי ר' אליעזר, לא היתה בעיה בעצם הקטרת הקטורת על ידי בני אהרן. חטאם היה, שהם עשו זאת מעצמם, ללא ציווי משה על כך (ראוי לשים לב, שר' אליעזר אינו ממקד את חטאם בכך שה' לא ציוה על הקטרת הקטורת, אלא שהם הסיקו דין חדש ללא הוראת רבם על כך). גם ר' ישמעאל מנתק את פעולתם מחטאם; לא הקטרת הקטורת המיטה עליהם את האסון הכבד, אלא דין אחר(שהציווי עליו מופיע בסמיכות למקרה הטרגי) - איסור כניסת כהן למקדש עת הוא מבוסם מיין.

הרשב"ם במקום (והחזקוני בעקבותיו) מעלה פירוש אחר הממוקד בהקטרת הקטורת שלהם. לדעתו, לפני שירדה אש מן השמים, הביאו בני אהרן את האש שלהם, וזהו חטאם מפני שבאותו יום היתה חשיבות מיוחדת לקדש את שם ה' ביציאת אש מן השמים המגיעה אל המזבח ואוכלת את קורבנות עם ישראל שהגישו לפני ה'. הרשב"ם מתעלם מעניין הקטורת המודגש בפסוק, ומתמקד בעצם העלאת האש האנושית לפני שהאש האלוהית ירדה מן השמים.

ברצוני ללכת בכיוונו של הרשב"ם, הרואה את העלאת האש של בני אהרן כסיבה לשריפתם, אולם לנסות ולהסביר אף את הקטורת המודגשת בפסוק ("ויקחו בני אהרן, נדב ואביהו, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת, ויקריבו לפני ה'", י', א).

לשם הבנת הבעיה שבהקטרת הקטורת ביום השמיני, עלינו להבין תחילה את מטרת יום זה ותפקידו המיוחד בחנוכת המשכן ועבודת הכהנים. בקריאה פשוטה של הפסוקים נראה כי משה מדגיש בתחילת הפרשה את תפקידו המיוחד של יום זה: "ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת, ועגל וכבש בני שנה תמימים לעלה, ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה', ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם" (ט', ג-ד). על פי דברי משה, ייחודו של היום הוא, שה' מתכוון להראות בו לפני עם ישראל. כך גם בהמשך יאמר זה משה כמטרת היום אליו כל ההכנות שואפות: "ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'" (שם, פס' ו').

משה מדגיש בדבריו כי ביום זה, בו חונכים את המשכן ומתחילים לעבוד בו, מבקש ה' להראות לפני כל עם ישראל. הפעם הקודמת בה נראה ה' לעיני כל ישראל היה במעמד הברית שכרתו ישראל עם ה' בסיני (שהזכרנוה מקודם לכן, באיזכור גיבורי הספור). שם כתוב: "ויראו את א-להי ישראל... ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו... ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (שמות כ"ד, י-יז). קשר זה אינו דבר שבמקרה, בעיקר על רקע דברי הרמב"ן, כי המשכן הינו המשך התגלות ה' כפי שהיתה בהר סיני. את אותה ההתגלות שהיתה בהר סיני באופן חד פעמי, מבקש המשכן להמשיך עם ישראל לכל אורך שנות נדודיהם במדבר: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם: 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב: 'הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן: 'וכבוד ה' מלא את המשכן'... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה, היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני, וכמו שאמר במתן תורה: 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כך במשכן כתיב: 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו' " (פירוש הרמב"ן לשמות כ"ה, א).

כל כולו של המשכן הוא מקום ובית לשכינה המבקשת לדור בקרב בני ישראל - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". השכינה שירדה בהר סיני וכרתה ברית עם ישראל, אינה חוזרת למקום שבתה בעליונים, אלא נשארת דרך קבע לדור עם ישראל. ממילא, היום השמיני בו עתיד ה' להשרות את שכינתו במשכן, להכנס לביתו החדש שהכינו למענו עם ישראל, הינו המשך ישיר של מעמד הר סיני, של השראת השכינה הראשונה, החד פעמית.

מעבר להשוואות שהרמב"ן הצביע עליהן בין המשכן והר סיני, אני מבקש להתמקד בשלושה עניינים המופיעים בשני המאורעות - ברית סיני והיום השמיני:

א. כפי שהזכרנו, גיבורי שני המאורעות הם משה, אהרן, נדב ואביהו (ממשיכי אהרן). בהר סיני משה מקבל את התורה וכורת בפועל את הברית שבין ה' לישראל, ואהרן ובניו הכהנים, זוכים למעמד מיוחד כבר בסיני ועולים עם משה ההרה, באשר הם עתידים להמשיך ולאפשר את השראת השכינה במשכן.

ב. בשעור בשבוע שעבר (פרשת צו) הזכרנו כי כמעט ואיננו מוצאים ציווי להביא שלמים, וודאי לא שלמי ציבור! שלמים כאלו מופיעים בתורה שלוש פעמים בלבד. הפעם הראשונה במעמד כריתת הברית בסיני ("וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" - שמות כ"ד, ה). הפעם השניה בפרשתנו, ביום השמיני למילואים ("וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם" - ויקרא ט', יח) והפעם השלישית הינה הציווי להקריב לדורות קרבן שלמים בחג השבועות ("ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" - ויקרא כ"ג, יט).

דומני, כי כבר במבט ראשון בולטת הזיקה שבין שלושת ימים אלו: בהר סיני הקריבו שלמי ציבור שהרי דובר בכריתת ברית, ובמאורע כזה ראוי לאכול שלמים המבטאים סעודה משותפת עם ה' (כפי שהוזכר בשיעור הקודם). למאורע מיוחד זה ישנו המשך בשני צירים: הראשון, ההמשך הישיר במשכן, כפי שהזכרנו על פי רמב"ן, ועל כן, גם ביום השראת השכינה במשכן מוקרבים שלמי ציבור. במקביל להמשך זה הנוגע לדור המדבר בלבד, ישנו ציר הסטורי שגם בו מזכירים את ברית סיני, וזהו חג השבועות. לכן החג היחידי בו יש שלמי ציבור הוא שבועות, הבא לחדש ולהזכיר את ברית סיני (אמנם הכתוב מתעלם מאיזכור מעמד הר סיני כדבר שאירע בשבועות, אך ככל הנראה מעמד זה אכן התרחש סביב ו' בסיון, ודבר זה זוקק דיון בפני עצמו).

ג. דומני כי הדבר החשוב מכל קשור למטרת היום השמיני, כפי שהזכרנו בהתחלה. מבחינתו של העם, לא פחות חשוב מנתינת התורה הינו המפגש הישיר (ככל שניתן) עם ה' בהר סיני. שם זכה העם לראות את כבוד ה' הניגלה על ההר, ואין ספק שזוהי חוויה רוחנית שהותירה רושם עצום על העם הניצב למרגלות הר סיני. כעת, כשנחנך המשכן וה' עומד לשכון בתוכו, שובישנו צורך במפגש דומה, שימשיך את המפגש הייחודי שהתרחש בהר סיני. זוהי הדגשתו של משה אודות הראותו של ה' ביום זה, זוהי מטרת היום וייעודו: "וירא אליכם כבוד ה'".

לאור זאת, דומני, יש לבחון את פעולתם של נדב ואביהו ביום "ראיית שכינה" זה. במעמד הקודם, בהר סיני, עלו נדב ואביהו ביחד עם משה (עד לשלב מסוים) על הר סיני. הם התנתקו מהעם, והזכרנו כי הצורך בכך הוא, שהם, ככהנים, עתידים להמשיך את מעמד הר סיני במשכן. אם נחזור לפסוקים הדנים בראיית כבוד ה' בסיני, ניווכח כי ישנם שני ציבורים שונים הזוכים להתגלות שכינה. תחילה הכתוב מתמקד במיוחסים שעלו בהר: "ואל משה אמר: עלה אל ה' אתה ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל... ויעל משה ואהרן ונדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, ויראו את א-להי ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את הא-להים" (שמות כ"ד, א-יא). עד כאן, מתמקד הכתוב באצולת העם, שהחלו לעלות עם משה. הם זוכים ורואים את השכינה. רק מספר פסוקים אחר כך אנו שומעים כי גם העם כולו זכה לראיית השכינה, אך בזמן שנדב ואביהו מנותקים מהעם: "ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (פס' יז).

בהחלט ייתכן שנדב ואביהו אינם יודעים כי כל העם זוכה להתגלות שכינה זו, והם סבורים כי רק הם זכו לכבוד מעין זה, באשר הם הכהנים.

אותה אש שראו ישראל בהר סיני ("ומראה כבוד ה' כאש אכלת"), יורדת ביום השמיני על המזבח, וזוהי ההתגלות המיוחלת ביום זה. שוב העם רואה את השכינה המתגלה, ואף התגובה המרוממת לא מהססת לבוא: "וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם" (ט', כד).

אולם, ברגע זה נוטלים נדב ואביהו את מחתותם ומעלים בה קטורת ומקריבים אותה לפני ה'. על תפקיד הקטורת עמדנו בשיעורנו לפרשת תצוה. שם הראנו, כי בסמוך להתגלות ה' (בדרך כלל באש) יש צורך בכיסוי, אשר מונע מן האדם מפגש ישיר עם כבוד ה' (כך ביום הכפורים: "כי בענן (הקטורת) אראה על הכפרת" ועוד במקומות רבים). דומני כי אף כאן זהו תפקיד הקטורת. נדב ואביהו חוששים מפני מפגש ישיר של העם עם ה'. אם השכינה נגלית ואש יורדת על המזבח מהשמים, יש להקטיר במהירות קטורת אשת תסוכך על הגילוי.

אמנם היום השמיני הינו המשך של מעמד הר סיני, אך נדב ואביהו סבורים כי רק לאליטה הרוחנית שבעם מתגלה ה' (כלומר לכהנים הקרובים אליו), והעם הפשוט אינו ראוי למפגש ישיר שכזה.

אולם, ביום מיוחד זה, אין הכלל של כיסוי וגילוי תקף. כשם שבמעמד ברית סיני כל העם חזה באלוהיו (ואולי כאמור נדב ואביהו אינם יודעים כי כך היה אך בסיני), כך גם ביום השמיני כל העם זוכה ורואה בהתגלות השכינה. אותה אש ה' שיצאה ואכלה את הקורבנות מעל המזבח, המשיכה ואכלה את הכהנים שביקשו לכסותה ולהסתירה מעין המון העם.

כשיבוא משה מאוחר יותר ויסביר לאהרן את אשר אירע, הוא יאמר: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י', ג). דומני כי משפט זה מתפרש כהצעתנו - הוא אשר דבר ה' לעשות ביום זה. מהו אותו דבר? "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אמנם בקרובים לי, אומר ה', אני נקדש, הכהנים שזכו להיות קרובים לה' מקדישים אותו, אולם "על פני כל העם אכבד". בכל הפרשה מופיעה לשון כבוד בתור התגלות כבוד ה', וכך אף כאן, על פני כל העם (ולא רק על פני הקרובים אל ה'), יראה כבוד ה'.

נדב ואביהו באו לעבוד את ה' במשכן בתפיסה אליטיסטית הנותנת לכהנים מעמד מיוחד, ואל לא לאדם הפשוט לנסות ולהתקרב יתר על המידה לה'. הקב"ה מבקש להשרות את שכינתו באופן אחר. על פני כל העם - גדולים כקטנים, כהנים כישראלים - אכבד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)