פרשת שמות - `פרו וישרצו וירבו ויעצמו`

  • הרב יעקב מדן

פרשת שמות - "פרו וישרצו וירבו ויעצמו" / הרב יעקב מדן

א. אורכה של גלות מצרים

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". (י"ב, מ)

הושוו בפסוק זה כל מדרשי התנאים וכל המפרשים עם תרגום השבעים, שאין לקבל את דברי הפסוק כפשוטו - מיום ירידת בני ישראל למצרים, וארבע מאות ושלושים השנים נמנות אי שם מימי אברהם: אם מברית בין הבתרים, כבעל סדר עולם, רש"י וסיעתם; אם מהולדת יצחק, כרמב"ן; ואם מיום שיצא אברהם מאור כשדים, כראב"ע, ועוד.

על פי פירושם, "קיצצו" כולם כמאתים שנה מגלות מצרים, וקבעו את אורכה ל- 210, 215, 240 שנה, ועוד.

לכל המפרשים הייתה סיבה אחת - ורק אחת - להידחקות זו בפסוקים. רצף הדורות מבני ישראל היורדים מצריימה ועד יוצאי מצרים אינו מאפשר הבנת הפסוק כפשוטו, שאורך הגלות היה של ארבע מאות שנה ויותר.

ב. "ודור רביעי ישבו הנה"

רצף הדורות נזכר במקרא בכמה משפחות, ובעיקר בשלוש ממשפחותיו של שבט יהודה (דברי-הימים א' פ"ב):

א. חצרון היה מיורדי מצרים (בראשית מ"ו, יב) - רם - עמינדב - נחשון, שהיה נשיא יהודה בחנוכת המשכן (במדבר ז', יב).

ב. חצרון - כתב - חור, ממנהיגי העם ביציאת מצרים (שמות י"ז, יב)[1].

ג. חצרון - שגוב - יאיר, שכבש את צפון הגלעד (במדבר ל"ב, מא).

מספר דורות כה קטן אינו מתקבל על הדעת ב430- שנה. הוכחה לבעייתיות זו ניתן להביא מרצף הדורות של שבט לוי, המפורט בפרשה הבאה (ו', טז-כו), ובו נקובות שנות הדורות. זוהי הראיה רש"י לפירושו: קהת היה מיורדי מצרים (בראשית מ"ו, יא) וחי 133 שנים (ו', יח), עמרם בנו חי 137 שנים (ו', כ), ומשה חי עד יציאת מצרים - 180 שנה.

אמנם, מגילת היוחסין של יהושע ארוכה יותר (דברי-הימים א' ז', כ-כז), ומתפרשת ברווח על 430 שנה: אפרים - בריעה - רפח - תלח - תחן - לעדן - עמיהוד - אלישמע - נון - יהושע, ויהושע היה מיוצאי מצרים. למרות זאת, הראיה מתולדות שבט לוי נראתה למפרשים מכרעת, ולכן הם בחרו בדרך שהצגנו לעיל.

ג. "פרו וישרצו" - האמנם?

אמרנו דעת כל המפרשים, אך אחד יוצא מן הכלל - שד"ל בפירושו לתורה. הוא מאריך עלינו את גלות מצרים כפשט הפסוק ל-430 שנה[2]. לדבריו - רצף הדורות אינו ראיה, שכן ייתכן שהתורה אינה מונה את כל הדורות אלא רק את החשובים שבהם. קהת, לדוגמא, הוליד את עמרם, כשביניהם היו כמה וכמה דורות. דוגמא לכך ניתן להביא מזרובבל בן שאלתיאל (חגי א', יב), כשמספר דברי-הימים א' (ג', יז-יט) עולה שלא היה בנו אלא נכדו[3].

הטענה שמעלה שד"ל נגד הפירוש המקובל נראית חזקה מאד. אם נניח שדורות בני לוי בפרשתנו הם כסדרם, הרי שבני דורו של קהת - דור יורדי מצרים - היו שלושה: גרשון, קהת ומררי. בני דורו של עמרם בנו - הדור שלפני יציאת מצרים - היו לבני, שמעי, עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל, מחלי ומושי, שמונה במספר.

מספרם של בני לוי ביציאת מצרים הוא עשרים ושלושה אלף. הייתכן?

לשון אחרת: התורה מפליגה בפרייתם ורבייתם הרבה של גולי מצרים. במספרי הבנים במשפחות השונות, החל מדור יורדי מצרים, נראה שאין כל צידוק לכך. אם ילדו ששה בכרס אחת כדברי המדרש - מדוע אנו מוצאים משפחות עם שניים ושלושה ילדים בלבד? ואם לא היו אלא ארבעה דורות - כיצד נגיע לששים ריבוא? על כרחנו, שהו ישראל במצרים ארבע מאות ושלושים שנה, ולא מאתיים ועשר.

ד. כמנין רד"ו

כדי שלא יארך עלינו חלילה עולה של גלות מצרים וכדי שנישאר בנושא זה בתחומם של חז"ל, רש"י הרמב"ן ושאר ראשונים, שומה עלינו לתרץ את קושייתו החזקה של שד"ל.

דומני, שהמפתח לכך הוא בפסוק שבספר בראשית:

"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בֹּאי אליך מצרימה - לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי: ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם". (בראשית מ"ח, ה-ו)

נראה לי, על פי הפשט, שהיו ליוסף יותר משני בנים. זוהי כוונת הפסוק "וליוסף יֻלד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מ"א, נ) - ומשמע שבהמשך נולדו עוד - ולבנים אלו התייחס יעקב באומרו "אשר הולדת אחריהם". בנים אלו לא נמנו במניין בני יוסף כיוון שהם הצטרפו לנחלת אחיהם מנשה ואפרים. לדוד המלך נמנו במקרא עשרה בנים (ששה בחברון (שמואל ב' ג', ב-ה) וארבעה בירושלים (שמואל ב' ה', יד)), אך חז"ל מדברים על ארבע מאות בנים שהיו לו, וכן עולה מרמזי הפסוקים שהיו לו עוד בנים רבים. נמנו אפוא ראשי בתי האבות בלבד, ולמשפחותיהם נספחו לא רק בניהם אלא גם אחיהם הפחות-חשובים.

עוד ייתכן, שרבים מצאצאי השבטים נהרגו ומתו במיתות משונות בימי השעבוד, ובניהם נספחו למשפחות אחי-אביהם שנותרו חיים, כדרך שנספח לוט למשפחת אברהם. גם לפי דרך זו - לא נמנו בתורה אלא שמות בתי אב מרכזיים, שכל אחד מהם מונה מאות ואלפי אנשים, כדרך שתחת שם אחד ברשימת עולי בבל עם זרובבל נמנו מאות ואף אלפי אנשים (עיין עזרא ב').

נביא דוגמא אחת, שיש בה לדעתנו לחזק את הנחתנו. יעקב ירד למצרים עם שבעים נפש. בניו ירדו עם כארבעה בנים בממוצע לאחד, ואף לבניהם היו בנים. בנים אלו הם היחידים הנזכרים במפקד שנערך בשנת הארבעים (במדבר כ"ו), אך מסברה פשוטה - אין להניח שבני יעקב הפסיקו להוליד משירדו למצרים, הרי כשירדו שמה היו עדיין צעירים, כבני ארבעים או קצת יותר, ובמלוא אונם (השווה לגיל שאברהם, יצחק ויעקב הולידו את בניהם). האמנם לא הוליד יוסף בן השלושים ותשע ילדים נוספים? וכן יהודה בן הארבעים ושלוש. ומדוע נניח שפרץ, שהיה צעיר בדור מאביו, חדל להוליד אחרי חצרון וחמול שירדו עמו מצריימה? ואם אכן הוליד - מדוע לא נמנו משפחות שאר בניו במפקד נוחלי הארץ בשנת הארבעים? על כרחנו, נקראו הנולדים במצרים על שם אחיהם שירדו מצריימה, ונספחו אל נחלתם.

ה. ששה בכרס אחת

עדיין לא נחה דעתנו מן הריבוי הטבעי הלא-סביר, משבעים נפש שירדו מצרימה לששים ריבוא גברים, שהם מיליוני נפשות של יוצאי מצרים. אם ריבוי טבעי זה התפרס על פני שלושה דורות בלבד - נצטרך להניח שכל אשה ילדה מאות ילדים. לכן, נראה לנו שמגילת היוחסין של יהושע בן נון היא בנין אב להבנת בניינו של עם ישראל במצרים, ושם יש תשעה דורות. לדעתנו, שבט לוי היה חריג במספר הדורות הקטן שלו, והסיבה למספר אוכלוסיו המועטים3 הייתה מנהגם לשאת נשים מאוחר (אולי מתוך שמירה על מסורת אבות), או שבהיותם נביאים ולומדי תורה (עיין שמואל א' ב', כז ובחז"ל) פירשו מנשותיהם ולא היו להם אלא ארבעה דורות.

נשוב לשבט אפרים ולשאר השבטים. אם נניח, על פי מגילת היוחסין של יהושע, שדור היה עשרים ואחת שנה - הרי שעד עבור 190 שנה (כדי שבני הדור האחרון יהיו בני עשרים בעת יציאת מצרים) היו כתשעה דורות, וכעולה מן היוחסין הנ"ל.

על פי זה, נוכל לבאר את מאמר חז"ל, שהיו יולדות ששה בכרס אחד - שלא כמקובל. לא מדובר על נשים שילדו שישיות, שהרי אין זה מצוי. הכוונה, שכל אם (כל כרס) ילדה ששה ילדים במשך כל שנותיה. נוכל להניח שבממוצע, ששת הילדים היו שלושה בנים ושלוש בנות, וזה מתאים לגודל המשפחות הנקובות בפרשתנו (נזכור שמנויים הבנים בלבד). ועתה ניגש לחשבון בני ישראל.

מהנחה שדור יורדי מצרים כלל כששים גברים שהיו עדיין בגיל הפריון, היו בדור השני 180 גברים, בדור השלישי - 540, ברביעי - 1620, בחמישי - 4860, בששי - 14580, בשביעי - 43760, בשמיני - 131280, ובתשיעי - כארבע מאות אלף.

מהנחה שיצאו ממצרים הדור התשיעי, השמיני והשביעי - היו במצרים כעבור כ190- שנה ששים ריבוא גברים, וכעבור 210 שנים - היו כולם בני עשרים.

נס הריבוי היה אפוא נס נסתר, שלמרות השעבוד הקשה והתנכלויות המצרים - ילדה כל אשה ששה ילדים, ולא נגרע הממוצע עד ליציאת מצרים. ויהי רצון שיקיים בנו ה' את הכתוב בתורתו: "פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית ל"ה, י"א).



[1] לא התייחסנו כאן למדרש, שכלב בן חצרון הוא כלב בן יפנה.

[2] אם נצרף את דבריו לשיטת המחקר ההיסטורי לגבי משך ימי הבית השני, הרינו מצויים בלב ליבו של האלף השביעי, שנכנסנו אליו בימים שבהם כתב שד"ל את פירושו - לפני כ160- שנה. וד"ל, ואכמ"ל.

[3] לגבי הקושייה מהפסוק "ודור רביעי ישבו הנה" - עיין שם ברשב"ם, ואכמ"ל.

3 להערכתנו, היו כריבוא לויים בלבד מבני עשרים ומעלה, חמישית בלבד מן הממוצע. אנו מתבססים בכך על השוואת מספרם מבן חודש למספרם מבן שלושים.