שלח | דמותה של רחב

                                          יהושע ב', א-כד

הפטרת פרשת שלח מעמידה במוקדה את שילוח המרגלים ליריחו ומפגשם עם רחב. הזיקה לפרשה ברורה וההנגדה שבין מרגלי יהושע למרגלי משה ידועה. ברצוננו כאן להתמקד בדמותה של רחב ובמערכת היחסים הנרקמת בינה לבין המרגלים.

נקודת המוצא של הדיון בדמותה של רחב היא בהיותה זונה. זה הוא המאפיין היחיד שהכתוב מוסר עליה ובודאי שהוא עושה זאת מפני שמדובר בנתון משמעותי, שהרי אין אנו מעוניינים לדעת את עיסוקם של גיבורי התנ"ך כשלעצמם, ואין דרכו של הכתוב למסור לנו מידע זאת ללא סיבה. לכן, ברי שנקודה זו אמורה להשתלב כגורם מרכזי בעלילה.

מידע טקטי

בדרך הפשט, הקשר בין היותה זונה לביאת המרגלים אליה הוא מסיבות טקטיות הקשורות במשימתם. ביתה נגיש למדי, כפי שהכתוב עצמו מעיד "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת", וכמובן, שאין שואלים שם יותר מדי שאלות. יתר על כן, מטבעה של עבודת המודיעין היא היותה נאספת במקומות מפוקפקים למדי, וכאז כן עתה, קל יותר למצוא מידע בעל ערך במועדון לילה אפל מאשר בספריה מכובדת. הנגישות לבית ולמידע עולה אף ממדרשי חז"ל העוסקים ברחב:

"רחב הזונה שהיתה מזנה עם בני המדינה מבפנים ועם הליסטים מבחוץ שנא' כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת"[1].

וכן:

"דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה".[2]

מקצוע כאופי

והנה, כל זה נכון בדרך הפשט אך לא נסתפק בזה שהרי אין עיקר עניינו של הנביא להסביר את האלמנטים הטקטיים של הסיפור ולחשוף את שיטות המודיעין הישראליות דאז, אלא לעסוק במהותה של רחב כאישיות רוחנית המתמודדת עם בעיות השעה, ועל כן עלינו לבחון את משמעות העניין מתוך הנחה שהיותה זונה הוא משמעותי להבנת אישיותה.

הקביעה הראשונה והחשובה ביותר להבנת העניין היא שרחב מתקיימת בשולי החברה. דבר זה עולה מתוך הכתוב "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת". וכי מי גר במקום זה, שהוא החשוף ביותר כלפי חוץ, הרחוק ביותר ממרכזי הכוח והעשייה, העלוב ביותר מבחינת מדור והנתון לאילוצים צבאיים והטרדות שלטוניות בחיי היום-יום מפאת מיקומו? ברי שרק השכבה הענייה והאומללה ביותר גרה שם, ולקבוצה זו יש לשייך את רחב. לכך יש להוסיף אף את הזוית הספרותית של המשמעות המטאפורית של המגורים בחומה המייצגים אישיות חצויה, אשר חלק אחד ממנה שייכת ליריחו והחצי השני פונה לחוץ. כפי שראינו במדרש המצוטט לעיל, חצי מן המגע שלה היא עם אנשי העיר והחצי השני עם עוברי דרך המזדמנים מבחוץ. [בהקשר זה, כדאי גם להזכיר את הדיונים ההלכתיים הרואים את הכותל (או חלקים ממנו) כשייך הן לבפנים והן לבחוץ מבחינת מעמדו ומקומו[3]].

זנות מתוך מצוקה כלכלית

לאור ההנחה שמקומה של רחב הוא בשוליים הסוציו-אקונומיים של החברה המקומית, נקל לראות את עיסוקה בזנות כמשתלב בכך. ואכן, חז"ל עמדו על כך במדרש נוסף:

"אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה [כל] מ' שנה שהיו ישראל במדבר".[4]

אין צורך להרחיב מלים על הסיבות שילדה בת עשר תיגרר לזנות, שהרי ברור כשמש ששורש העניין הוא במצוקה הסוציו-אקונומית, השוררת במשפחתה. רחב לא עסקה בזנות מתוך פריצות וחוסר צניעות אלא מתוך מצוקתה, ומצוקת משפחתה. רק מתוך אחריות משפחתית ומחויבות כנה למשפחתה, ותוך כדי וויתור על חלומות ונוחיות, נטלה על עצמה את הנשיאה בעול של פרנסת המשפחה ופנתה לזנות. בין אם ההחלטה הייתה מוצדקת ובין אם שגויה, התנהלותה מגלה לנו אשה הגונה ובעלת מחויבות גדולה כלפי האנשים הסובבים אותה.

לכך יש להוסיף את ניצול החזק ביד החלש שחז"ל זיהו בסיפור. באותה גמרא בזבחים שכבר צוטטה, נוספת הקביעה ש"אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה". כפי שהגמרא עצמה מסבירה שם, הקביעה הזאת מעוגנת היטב בפשט - שאם לא כן מהיכן יכולה הייתה אשה משולי החברה לדעת מה הוא הלך הרוחות ביריחו ביחס לכוחם העולה של ישראל כמעצמה אזורית ותחושת האיום הנשקפת להם מכך[5] - ובכך היא משתלבת עם השיקולים שהצגנו בפתח הדברים על ערכה המודיעיני של רחב. ברם, תובנתם ותבונתם של חז"ל מאפשרת לנו לעמוד אף על הניצול שהיא נוצלה ע"י האליטות המקומיות ולהבין את הפערים החברתיים ואת הלחץ והדחק הקשים שהיא נתונה בהם. כל גדולי העיר שוכבים עם ילדה צעירה כדבר שבשגרה ואין איש רואה בזה פגם מוסרי ואין אף שר החרד לעוני המשווע המביא אותה לזנות.

נקודת המהפך

הפטרתנו פותחת בנקודה של היפוך היוצרות. לפתע, הכוח נמצא אצל רחב והמלך זקוק באופן דחוף למידע צבאי הנמצא ברשותה. מקיום דחוק בשולי החברה, היא נמצאת בעמדת חשיבות ובידה להכריע האם להיענות לבקשת המלך או לדחותה. המלך פונה אליה בבקשה שתסגיר את המרגלים, ואין לו ספק בכך שבקשתו תיענה שהרי ברור לו ולרחב שכדאי לה מאד להיענות להצעתו, שהרי במידה והיא תמסור את המרגלים אזי ייטב עמה, ואם לאו יהיה סופה רע ומר. לכן, אין לו כלל ספק שהיא תסכים, למרות שע"י כך ייפגעו השוהים בצל קורתה, שהרי מה זו זונה, אם לא אשה המוכנה למסור את האינטימי והיקר ביותר לזר תמורת אתנן. מסחור מערכות יחסים אינטימיות היא המאפיין את הזנות, ועל כן מלך יריחו בטוח שרחב תמסור לו את האנשים שבאו לביתה.

ואולם, כפי שראינו ובניגוד למחשבתו, רחב הינה אשה הגונה שנקלעה מתוך מצוקה לזנות, והיא מגלמת בדמותה ערכים של אחריות ומחויבות. והנה, מה המציאות הנגלית לעיניה של רחב בבקשתו של המלך למסור את המרגלים? מחד, יש את אנשי יריחו המושחתים שניצלו את מצוקתה במשך כל השנים, פגעו בה ודחקו אותה ואת משפחתה לשולי החברה מבלי להתחשב בה כלל כבן-אדם, ולעומתם, שני המרגלים הישראלים שבאו אליה, המייצגים עבורה את ההיפך מאנשי יריחו.

המרגלים

מה רחב רואה אצלם? מגיעים שני אנשים העושים שליחות מסוכנת ביותר לטובת הכלל מבלי להתחשב כלל בביטחונם האישי. למרות היותם זרים שיקשה עליהם להיטמע באוכלוסיה המקומית, הם מוכנים ללכת מאחרי קווי האויב לעיר מוקפת חומה עם משטרה חשאית חזקה ומבלי יכולת מילוט[6], ובדלית ברירה אחרת, הם נאלצים לפנות לביתה של הזונה המקומית. מבחינתם, הסיכוי שרחב תמסור אותם לשלטונות הוא ממשי ורציני; הרי אין הם מכירים אותה ואת אישיותה עדיין, ועל כן גם הם עושים את החשבון שאשה המפקירה עצמה עבור כסף מסוגלת מאד להפקיר אותם בעבור הרווח, ולא ניתן לבטוח בה. הם מוכנים לכך, מפני שהם רואים עצמם משועבדים לטובת הכלל ועל כן הם כובשים את כל צרכיהם הפרטיים לטובת הציבור. כל זה נעשה שלא על מנת לקבל פרס או הוקרה ומבלי לחפש פרסום או טובה אישית בעבור זה כשהם הם מסתירים את אישיותם בצורה כה מלאה, עד שאין הכתוב מוסר לנו כלל את זהותם.

הבחירה

בהקשר זה, מעניין לציין שהכתוב לא זיהה אותם, אך חז"ל, כדרכם, עשו זאת והציעו ששני המרגלים היו כלב ופנחס. המכנה המשותף לשניהם הוא בהיותם נכונים להקריב הכל ולסכן את נפשם כנגד המון משולהב, על מנת להציל את ישראל. שניהם בעלי אינטגריטי גמורה הנכונים לפעול למען הכלל מבלי לקחת בחשבון את צרכיהם האישיים. אם נדמיין בעיני רוחנו את התרחיש המתחולל בבית רחב, אזי לנגד עיניה מופיעים מלך יריחו ופמלייתו, שרחב מכירה אותם כנצלנים מושחתים וכוחניים ולמולם שני אנשים המשליכים הכל מנגד לטובת עמם. ביניהם, היא אמורה לבחור.

אמור מעתה, רחב ניצבת בפני בחירה בין שני עולמות. מחד, יש את העולם המושחת של השלטון שניצל אותה לאורך השנים ורואה אותה כמוכנה לבגוד באורחיה ומאידך, שני אנשים אלטרואיסטים המפקידים את גורלם וחייהם בידי האינטגריטי שלה וסומכים עליה שתנהג עמם במדת ואהבת לרעך כמוך. גם הם וגם היא מבינים שבידה להכריע את גורלם לשבט או לחסד, ועל כן מדובר ברגע אמת עבורה. היא יכולה לנהוג בהם מנהג זנות, לקבל תמורה הולמת ביותר מאת המלך, ולצאת מן המצר שהיא נתונה בה, אך היא גם יכולה למסור נפש עבורה ולנהוג בהם מנהג אמון. לכן מדובר ברגע אמת ובחירת דרך מבחינתה - האם תבחר באפשרות הראשונה ובדרך של עשיית רווח על חשבון הזולת, או שתבחר בדרך השניה ותגלה שכל עיסוקה בזנות היה מפאת נסיבות שהיו מעבר לשליטתה, אך ביסודו של דבר, יחסה לזולת הוא יחס של מחויבות אנושית והבנה שבין אדם לחבירו.

הקרבה עצמית עבור הזולת

רחב אינה מהססת ובוחרת בהגינות האנושית כלפי המרגלים, תוך כדי העמדת חייה בסכנה גדולה. בכך, היא הולכת בעקבותיהם ורואה עצמה כמוכנה להקרבה עצמית עבור הזולת. מערכת היחסים שלה אתם איננה מסחרית אלא אנושית. היא מטמינה אותם בביתה ומעלה אותם הגגה[7], תוך כדי סיכון מוחשי ואמיתי. קביעת חז"ל שרחב התגיירה (מגילה יד ע"ב) היא הביטוי החריף לבחירתה בעולם של ישראל וערכיו לעומת העולם הכנעני של הניצול והזנות.

מהפך באישיות

בנקודה זו כדאי להעיר על כך שניתן להציג את בחירתה של רחב כמהפך שחל באישיותה, וכהפניית עורף לעולם שעד עתה היא השתייכה אליה, וניתן להציג את החלטתה כאשור לעקרונות שהנחו אותה עד עתה. בדברינו כאן הדגשנו יותר את האפשרות השנייה, אך ניתן להציע גם מודל הטוען למהפך, והצעה זו עולה מתוך דברי חז"ל (זבחים קט"ז ע"ב):

"אחר נ' שנה נתגיירה אמרה יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים".[8]

אותם הכוחות והאמצעים ששימשו לריחוק וניצול עד עתה, ייהפכו במעשה זה של המרגלים לכלים המשיגים אחווה ומחויבות, ובכך יהיה לסמל לעולם שעכשיו היא מקבלת על עצמה.

חסד ואמת

לאור הנאמר עד כה, עלינו להבין את המשך ההפטרה. המרגלים נמצאים על הגג, ואין הם יודעים בוודאות האם מדובר באשה בעלת מחויבות מרשימה המסכנת עצמה לטובתם או שמא נפלו קרבן למלכודת שטמנה להם זונה. רחב עולה אליהם, בגג מתרחש המפגש ביניהם. כפי ששיערנו לעיל, נראה שיש משמעות לכך שהמפגש מתרחש בגג, דהיינו באזור הפרטי שבו היא יכולה להיחשף כאדם. היא פונה אליהם, תוך כדי השתתת מערכת היחסים שביניהם על מושגים של חסד ואמת. עומדים שם בגג שלשה אנשים, אשר כל אחד מבין ששני האחרים חיים את חייהם מתוך הכרה בזולת ומסירות נפש למענו. בקשתה מהם מניחה את עולם הערכים של המרגלים שאליו גם היא הצטרפה במעשה. וכך היא מבקשת:

"ועתה השבעו נא לי בד' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד, ונתתם לי אות אמת. והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשתנו ממות".

כפי שניתן לראות, חסד ואמת, הם הערכים שהיא מגייסת בבקשתה, ושניהם, כמובן, עומדים בניגוד גמור לעולם הניצול והמסחור של עולם הזנות, מחד, ועולם השלטון, מאידך. כדאי גם לשים לב לשימוש בשבועה. וכי מה לשבועה בבית זונה? הרי השבועה נשענת כל כולה על האמינות וההגינות של הנשבע, שהרי מדובר בדברים המסורים ללב, ורק האמינות והמחויבות כלפי הקב"ה והזולת הם המעניקים לשבועה את תוקפה. השימוש שלה בשבועה היא מפני שהיא מרגישה עצמה כשייכת לעולם של אחריות וערכים.

למותר לציין שבקשתה משקפת את אחריותה למשפחתה, ומכך נוכל להסיק את ערכי האחריות המשפחתית שהצבענו עליהם קודם. כמובן, שתגובתם של המרגלים מאשרת את אותם ערכים, אך היא מותנית בשמירת הנאמנות מצדה.

נשים עם מחויבות ואחריות

בשולי הדברים, כדאי לצטט את הגמרא במגילה (טו ע"א) המקשרת בין רחב לדמויות תנ"כיות נוספות:

"תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב, ואביגיל ואסתר".

המשותף לכולן היא המחויבות כלפי הזולת והאחריות האנושית שהן מוכנות ליטול על עצמן. לא נוכל להיכנס לניתוח מעמיק של שאר הדמויות במסגרת זאת, אך ניתן לומר בקצור שמעשיהן של שרה בנאמנותה לאברהם בבית פרעה ובנכונותה לתת לו את הגר, של אביגיל בלכתה להגן על נבל כנגד לוחמים כעוסים ונבגדים ושל אסתר המוכנה להתייצב בפני אחשורוש למרות הסיכון, שואבות את כוחן ממסירות נפש ואחריות לזולת. בכך, יוצר המדרש את ההנגדה שבין יופי חיצוני המושך את הנהנתן המחפש ריגוש פיזי ותאווה מן האשה ורואה בה אובייקט מיני, לבין היופי הפנימי והעומק האנושי של נשים הנכונות ליכנס למערכת יחסים אמיתית ואנושית המושתתת על אחריות ומחויבות.

מן השטים

לסיום, יש להעיר שההפטרה איננה מספרת רק את סיפור בחירתה של רחב בעולם של מחויבות אלא גם את התקון של בני ישראל. לא בכדי מוסר לנו פסוק הפתיחה שהמרגלים נשלחו מן השטים. אין לך מקום במדבר המבטא את הרדיפה אחר התענוג וההנאה הרגעית על חשבון הערכים האמיתיים יותר מן השטים. ההתפרקות הכללית וההוללות שאפיינו אותה עומדים כאנטיתזה גמורה לעולם של אחריות דתית ולאומית, כשם שעולם המרגלים הרוצה לחזור מצרימה עומד בסתירה לכך. שליחת מרגלים מן השטים באה לתקן את חטא המרגלים וחטא בעל פעור, כי האתוס המלווה את המרגלים הללו הוא ההקרבה ומסירות נפש למען הכלל. לא נתפלא, איפוא, אם חז"ל ייחסו שליחות זאת לפנחס וכלב שהרי הם שתי הדמויות שהתייצבו כנגד חטאי המרגלים והשטים, ועל כן נופל בחלקם ההזדמנות לתקנם.