שופטים | הכוהנים הלוויים

 

פרשת שופטים מסדירה את מקומם של המעמדות החברתיים באומה הישראלית. התורה פותחת בשופטים ובשוטרים, ממשיכה למלך, עוברת לכהנים-הלויים ומסיימת בנביא.[1] אנחנו נתעסק אך ורק בסוגיית ה"כהנים-הלויים", המכילה חידוש גדול ביחס למה שעלה בחומשים קודמים.

"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ:             (דברים י"ח, א'-ב')

פרק י"ח בספר דברים, מפסוק א' עד פסוק ח', מהווה את היחידה של דיני הכהונה המרכזית בספר דברים (בנוסף, יש אזכורים נוספים של תפקיד הכהונה ומעמדם לאורך הספר). לעת עתה נסקור את הדינים המיוחדים המוצגים בפרשייה שלנו, ונשתדל גם להתייחס לכמה מן הדינים המופיעים במקומות אחרים.

 

"וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה"         (שם, ג')

"זובחי הזבח" אשר מוזכרים בפסוק יכולים להתפרש בשני אופנים:

כידוע, חז"ל (ראו לדוגמה מדרש תנאים לדברים שם) פירשו פסוקים אלו לפי האפשרות השנייה. לדבריהם, גם משחיטת בשר חולין יש לתת מתנות כהונה המתפרשים כאן. לפי פרשנות זו, מסתבר שיש הבדל בין בשר זבח שלמים, ממנו יש להביא חזה ושוק, לבין 'בשר תאווה', ממנו יש לתת לכהן את הזרוע לחיים וקיבה (כעין מיסי המדינה).[2]

עם זאת, ייתכן שהלשון "זובחי הזבח" מכוון לקורבנות דווקא, אותו סוג קורבן המכונה במקרא 'זבח שלמים' (ולעתים רק 'זבח').

אם אומנם הכוונה בפסוקים אלו למתנות המגיעות אל הכהן מזבחי שלמים, יש בדברים אלו חידוש מפתיע ביחס למה שנאמר בחומש ויקרא. בפרשת צו (ויקרא ז', כ"ט-ל"ד) נאמר שיש לתת מזבחי השלמים לכוהן את החזה והשוק, אך כאן מסתבר שיש לתת להם (גם) את הזרוע, הלחיים והקיבה.

 

רש"י על אתר משתמש במדרש לנמק את השינוי במתנות הכהונה:

"דורשי רשומות היו אומרים: זרוע תחת יד, שנאמר: "ויקח רומח בידו" (במדבר כ"ה,  ז'). לחיים תחת תפִלה, שנאמר: "ויעמוד פינחס ויפלל" (תהלים ק"ו, ל'). והקבה תחת: "האשה אל קבתה" (במדבר כ"ה, ח')"     (רש"י שם)

רש"י, מפי דורשי הרשומות, מבין שאכן מדובר בשינוי במתנות כהונה, ומבאר ששינוי זה נובע מפעולתו של פנחס מול מעשי זמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

אם כן, המדרש רואה מתנות אלו כשכר על פעולתו של פנחס. לפי זה, מדובר במתנות שמלכתחילה לא היו אמורות להינתן לכהנים. החזה והשוק הם חלק הכהנים שניתן להם בשל מעמדם המיוחד, בדומה אולי לשאר חלקי הקורבנות שמגיעים אליהם (הנותרת מן המנחה ובשר החטאת החיצונית והאשם). הזרוע, הלחיים והקיבה הם שכר טוב וגמול על מסירות נפשו של פנחס.

האבן עזרא מביא אף הוא מעין 'מדרש' להסביר את התפנית:

"כי הכהן הוא שוחט השלמים, הזרוע - שכר זרועו בשחיטה, והלחיים - שכר הברכה, והקיבה - שכר הבדיקה..."      (אבן עזרא שם)

האבן עזרא מציין, שיש פה תוספות למתנות כהונה, הנובעות ממעשי ההקרבה של הכהן. הזרוע ניתנת תמורת מעשה השחיטה, הלחיים תמורת הברכה והקיבה תמורת מעשה הבדיקה של הקרבן.

אם כן, גם לפי דבריו מדובר 'בגמול' לכוהן. אולם, לשיטתו לא מדובר בגמול היסטורי הקשור במעשה פנחס, אלא שכר על עבודתו בהקרבת קורבן השלמים.

בכל מקרה, מדברי האבן עזרא מסתבר שהכתוב המדבר על זובחי הזבח מכוון למקריבי הקרבנות ולא לבשר חולין. כפי שהערנו לעיל, התורה מרחיבה את המתנות שמגיעות לכהן תמורת עבודתו בקודש.

 

גם בפסוק הבא, ישנה אפשרות פרשנית שלפיה מתחולל שינוי במנגנון מתנות הכהונה שהכרנו מהחומשים הקודמים:

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים י"ח, ד')

ישנה מחלוקת הלכתית בחז"ל (ראה ספרי דברים, ראה ק"ה) סביב המילים "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" – האם ישנו מהתורה חיוב בתרומה רק ב'דגן תירוש ויצהר' או שמא החיוב הוא רחב יותר. בכל אופן, מתנת כהונה המתחדשת לגמרי בפרשתנו היא ראשית הגז.

התורה מנמקת מדוע יש לתת את המתנות הללו לכהן:

"כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים"     (שם, ה')

שינויים אלו, מסתבר, משפיעים לא רק במישור הרעיוני אלא גם במישור ההלכתי ממש. ברם, שינויים אלה מינוריים לעומת השינוי הגדול שמתרחש החל מפסוק ו'.

 

"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה': חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (שם, ו'-ח')

פסוקים אלה מהווים קושי פרשני עצום. בפשטות, התורה מאפשרת לכל אחד ממשפחת לוי החפץ בכך, לבוא אל בית ה' ולשרת שם בעבודת הקרבנות ואף לאכול מבשר הקודשים. זכות זו, ככל הידוע לנו מהחומשים הקודמים, קיימת אך ורק לבני משפחתו של אהרון הכהן.[3]

אתגר פרשני זה מקבל בחז"ל (ספרי דברים, שופטים קס"ח) מענה, אותו הביא רש"י על הפסוקים הללו:

"וכי יבא הלוי - יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר? תלמוד לומר "ושרת"! יצאו לוים שאין ראוין לשירות: ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת - למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר: עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, ואף על פי שאין המשמר שלהם"

                                                                                                           (רש"י שם, ו'-ז')

בית מדרשם של חז"ל, בפי רש"י, מחליף את המילה 'לוי' במושג 'כהן מבית לוי'.

לפי פרשנות זו, בא הכתוב ללמד אותנו פרטים הלכתיים. או לומר שיש ביד הכהן להקריב שלא בזמן המשמר של משפחתו,[4] או שהכתוב בא להתיר לכלל הכהנים בזמן הרגל לבוא למקדש לעבוד ולאכול גם אם אין הרגל זמן המשמרת שלהם.

אולם, פרשנות זו צריכה להתמודד עם קושי לשוני חמור, שכן על פניו נראה שהתורה פונה כאן לכל לוי. הדבר ניכר מהשימוש הנפוץ לאורך חומש דברים בצירוף "הכהנים הלוים", או "הכהנים בני לוי".

 

ננסה לבחון את הפעמים שבהם מופיע הצירוף של 'הכהנים הלויים' בכל ספר דברים. כפי שנראה, קשה לבאר את הצירוף כאומר 'הכהנים שנבחרו מתוך שבט לוי', כפי שלעתים מציעים. לאור זאת, יתברר שלפנינו תפיסה חדשה לגמרי של מוסד הכהונה.

לגבי תפקיד הכהנים בצרעת נאמר:

"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת"                                                                                                           (דברים כ"ד, ח')

בהקשר זה, הצרוף 'הכהנים הלויים' מתייחס לבחינת הצרעת, זכות השייכת אך ורק לבני משפחת הכהונה ולא לכל משפחות בני לוי. כאן, אכן ניתן לבאר שהכוונה לכהנים שנבחרו מתוך שבט לוי.

אולם, ספר דברים מתייחסים ל"כהנים בני לוי" כנושאים את הארון:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:     (שם ל"א, ט')

פסוק זה פונה שוב אל "הכהנים בני לוי". ברם, הפסוק מעורר פליאה גדולה – הרי אנחנו יודעים שלא תפקיד הכהנים הוא לשאת את ארון הברית אלא דווקא הלויים! כיצד ניתן לכנות את הלויים נושאי הארון בתואר "הכהנים בני לוי"?!

לצד זאת, יש פסוקים שמהם עולה שגם ספר דברים יודע להבחין בין הכהנים לבין הלויים:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ: ...וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ..."                                (שם כ"ז, ט', י"ד-ט"ו)

בפסוקים אלה ישנה הבדלה ברורה בין הכהנים הלויים האומרים "הסכת ושמע ישראל...", לבין הלויים שאומרים "ארור האיש...".

ראוי להתייחס גם לפסוקים שדילגנו עליהם בציטוט הנ"ל:

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן"                                                                           (שם כ"ז, י"א-י"ב)

שבט לוי מתואר בפסוק י"ד כאלה שעומדים ונושאים את הדברים, אך בפסוק יא הוזכר שלוי נמצא על הר גריזים ולא במרכז אירוע הברית!

פסוקים אלה מהווים אתגר פרשני שאין כאן המקום להתמודד עמו בהרחבה. מבחינתנו, חשובה ההבחנה שיש בפסוקים בין שבט לוי בכללו לבין 'הכהנים-הלויים'.

 

חיבור המופעים השונים הללו יחדיו מוביל למסקנה המפתיעה הבאה: הצירוף 'הכהנים-הלויים' (או 'הכהנים בני לוי') בספר דברים משקף תפיסה ייחודית על פיה כל בן לוי יכול להכריע האם הוא רוצה להיות 'כהן'. כלומר, שיוכו לשבט הנבחר מאפשר לו להיות כהן, אך עדיין בידו להכריע האם הוא אכן רוצה לכהן בקודש. רק אם כך הוא הכריע, הוא אכן בא להיות כהנו של ה'.

לאור הצעה זו, נבחן את הפסוקים בהם עסקנו:

"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל  הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה' "                                                 (שם י"ח, ו'-ז')

התורה מחדשת לנו שיש ללוי אפשרות לבחור האם הוא רוצה להיות כהן, ולתפקד בדיוק כפי שהכהנים שרתו בשנות הנדידה במדבר. תובנה מפתיעה זאת מתחייבת מתוך הקבלה של כלל המופעים של 'הכהנים הלויים'. התורה אומרת בפרוש מתי היא מתכוונת ללוי, מתי לכהן, מתי לכהנים הלויים ומתי ללויים הפשוטים. הכתוב מחדש שיש אפשרות לכל בני משפחת לוי 'להתקדם' ולהיות כהנים.

 

יתירה מזאת. בפרק י"ד, כאשר הכתוב מתאר את המתנות שנותנים לגר ולאלמנה, תמיד מוזכר שם הלוי 'אשר בשעריך'. כלומר, הלויים שלא רצו להיות כהנים ולהיכנס בקודש פנימה, נשארים במעמד הראשוני שלהם בתור לויים שיש להחזיק את ידם:

"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:                                                                                       (שם י"ד, כ"ט)

ספר דברים, אם כן, מחלק בין הלויים 'אשר בשער' לבין 'הכהנים הלויים'.

 

לאור פרשנות זו, נוכל להבין מחלוקת פרשנית בין הרמב"ם לספר החינוך:

"היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, תעבוד משמרה בכל שבוע ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים לבד שיעבדו אז המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב. וכבר התבאר בדברי הימים איך חלקום דוד ושמואל ושמו אותם עשרים וארבעה משמר... ולשון מצוה זו הוא אמרו יתברך: "וכי יבא הלוי וכו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' א-להיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וכו' חלק כחלק יאכלו"         (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ל"ו)

הרמב"ם לומד מהפסוקים שלנו, את הכלל ההלכתי האמור, לפיו ביד כל כהן לעבוד ברגל גם אם זה זמן העבודה של משפחת הכהונה שלו. דברים דומים אומר ספר החינוך[5], אך עם שינוי דרמטי, שככל הנראה נובע מתוך הקושי בפסוקים:

"שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל, ובספר דברי הימים מבואר איך חלקו אותם דוד ושמואל שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שתעבוד כל משמרה מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה אמרו זכרונם לברכה שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר: "וכי יבא הלוי" וגו', ובכלל הלוי הכהן כי הלוי היה אב לכל השבט..."

                                                                                             (ספר החינוך, מצוה תקט)

על אף הדמיון הגדול בין הרמב"ם לחינוך, ספר החינוך – בניגוד לרמב"ם – הרגיש צורך להביא את הכהנים והלויים (עם ו"ו החילוק). ספר החינוך מחדש שיש לא רק כ"ד משמרות של כהונה אלא גם כ"ד משפחות של לויים.

כמעט מתבקש לטעון, שספר החינוך התבונן בפסוק וראה שהכתוב מדבר על 'הלוי', ועל כן ייחס את הפסוק גם ללויים ולא רק לכהנים. בניגוד לרמב"ם עצמו, שתירגם על פי המדרש את המילה 'הלוי' ל'כהן ממשפחת לוי'.

 

המשמעות המהפכנית של דברים אלו היא, שההפרדה הברורה של הכהנים מיתר בני לוי היא הפרדה לשעה בלבד. זאת, למרות שהיה נדמה משלושת החומשים הקודמים שהפרדה זו הולכת להישמר לנצח. בספר דברים, ערב הכניסה לארץ, מעמד הכהונה והלוויה מתמזג.

ניתן לטעון, שהתפנית באה בעקבות הכניסה לארץ. עיקר תפקידם של מעמד לוי במדבר היה קשור בטבורו לאופי החנייה והמסע במדבר. שבט לוי היה אחראי על נשיאת הכלים ושמירה מפני כניסה של זר אל המשכן, המוקף בכל שבטי ישראל.

בכל אופן, יש לשינוי זה משמעות מהותית החורגת מהשינוי ההיסטורי. שבט לוי נבחר לשרת בקודש בעקבות הליכתו עם משה בחטא העגל ובעקבות היעתרותו לקריאה "מי ל-ה' אלי":

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַ-ה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה"                                                      (שמות ל"ב, כ"ז-כ"ט)

מבחינה זו, יש הבדל עמוק בין קדושת הכהנים בספר שמות, קדושה הנובעת מבחירת ה' באהרון ובזרעו, לבין מעמד שבט לוי שנובע מבחירתם שלהם ב-ה'. ספר דברים נותן משקל רב לבחירה הוולנטרית לעבוד את ה'. מבחינה זו, שבט לוי מקבל לידיו את כל האפשרויות שהיו נתונות תחילה רק למעמד הכהנים הנבחר.

חיזוק לטענה זו ניתן לראות כאשר משה, בפרשת עקב, מתייחס לחטא העגל ומזכיר את תהליך ההתקרבות של שבט לוי:

"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"       (שם י', ח')

"בעת ההיא", דהיינו בזמן חטא העגל, הובדל שבט לוי כולו לעבודת הקודש – הן לנשיאת הארון (התפקיד המסורתי של הלויים) והן לשרת לפני ה' ולברך בשמו (התפקיד המסורתי של הכהנים). ספר דברים דורש מחדש את בחירת שבט לוי וממזג את שני המעמדות יחדיו. מעתה, הדבר תלוי בבחירתו של כל לוי ולוי.

לסיכום, משמעות הצירוף המיוחד 'הכהנים הלויים' היא שיש ביד כל איש משבט לוי את היכולת להכריע על עצמו אם להישאר לוי או להיות כהן-לוי. הצענו, שהדבר יכול להיות קשור בשינוי ההיסטורי שחל בתפקיד הלויים בין זמן המסע במדבר לבין ראיית יישוב הקבע בארץ ישראל. בכל אופן, יש בהכרעה של ספר דברים מתן משקל לבחירה האנושית על פני הבחירה הא-לוהית. בניסוח עדין יותר: לא די בבחירה הא-לוהית, ויש צורך בשותפות אנושית ובהכרעה של כל פרט. בחומשים הראשונים עולה עצם ההבחנה בין הכהן ללוי, אך לאחר שהמעמדות התקבעו בישראל ניתן לדרוש אותם מחדש ולהפוך את הכהונה לתפקיד שאפשרי עבור כל לוי.

 

לאור תובנות אלה, ניתן לקרוא מחדש סיפורים נוספים בתנ"ך. במסגרת זו, נסתפק בשמואל כדוגמה. כפי שנראה בפשט הכתובים, שמואל השתייך למשפחת לויים, ועל פי המתואר בספר הוא מתקדש להיות כהן.[6] הכתובים מתארים את שמואל בפשטות כמי שעובד את עבודת הקודש לכל דבר ועניין.

ראשונים רבים ניסו לבאר את העובדה שבן לוי עובד בקודש ככהן. לפי ההצעה שזה עתה הצענו, לא נראה שיש צורך לשנות את פשט הפסוקים. התורה כבר פתחה את האפשרות לפעולת ההתקדשות של לוי שבוחר להיות כהן.

מסתבר, אם כן, שחז"ל אימצו בפרשנות ההלכתית את המודל של החומשים שמות-ויקרא-במדבר. ייתכן והמודל של ספר דברים, הנותן את האפשרות שתהיה גם בחירה של הלוי הרוצה להיות כהן, עוד יתממש בבניין השלישי, עם ביאת גואל צדק.