ראה | ענייה סוערה לא נוחמה

 

                                  ישעיהו נ"ד, יא-נ"ה, ה'

הפטרת פרשת ראה היא השלישית בסדרת השב דנחמתא, והיא ממשיכה את ההתמודדות עם הגלות, כאשר היא מעמיקה את הטיפול, ומטפלת בגורמיו באופן יסודי יותר. הפטרת נחמו, שפתחה את סדרת הנחמות, פונה לעם בדברי עידוד, מתוך הנחה שהם זקוקים לכך, אך אין היא מתייחסת להלך רוח ממשי בקרב העם. בהפטרת עקב, שקראנו בשבוע העבר, ישנה התייחסות לתחושות העם והתמודדות עם טענותיהם שהקב"ה עזבם, ודברי העידוד של הנביא אמורים להרגיע אותם ולהניח את דעתם. הפטרתנו פותחת בקביעה שהעם לא התנחם - "עניה סערה לא נחמה" - ועל כן יש צורך להוסיף דברי נחמה נוספים, יתר על הנאמר בפרקים הקודמים.

גלות אובייקטיבית וסובייקטיבית

ברם, יש להדגיש שהמציאות של "לא נחמה" לא נובעת מכישלון דברי הנבואה שקראנו בשבוע העבר לחדור ללב העם, אלא מכך שישנן בעיות שונות המטרידות את הגולה. מחד, עובדת הגלות כשלעצמה מצירה וכואבת, ומאידך, היא גם פוגמת בתחושת הקרבה והשותפות שבין הקב"ה לעם. אם ננקוט במשל הרווח בחז"ל, אזי ניתן לומר שבן שגלה מעל שלחן אביו סובל משתי בעיות: ראשית, המחסור באוכל ובאמצעים למחייתו ושנית, השילוח מעיד גם על כעס וניכור שבינו לבין אביו. כמו כן, אשה שבעלה שילחה נאלצת להתמודד עם בעיית הפרנסה והבטחון האישי, וכן נשארת גלמודה ועזובה. כן הדבר, אף במציאות ישראל בגלותם. ישנם צרות הגלות ועול השעבוד המעיקים ומכבידים עליהם, וכן יש את בעיית הזיקה שבינם לבין קונם המתעוררת בעקבות הגלייתם. הבעיה הראשונה קשורה למציאות ההיסטורית-חמרית, והיא "אובייקטיבית" מצד הסבל והקושי. לעומתה, השניה היא רוחנית-קיומית ו"סובייקטיבית" באופיה. היות ומדובר בשתי בעיות נפרדות השונות ביסודן, בהחלט ייתכן מצב שאחת נפתרת ואילו השניה מחריפה, או להיפך. כך, למשל, גלות בארצות הרווחה, כשישראל אינם נרדפים וניתנות להם זכויות כלכליות ומשפטיות איננה גורמת סבל ליחיד (אם כי, כמובן, שיש בה בעיה ברמה הלאומית) אך יכולה להעיד על ריחוק בין ישראל למקום, ואילו החזרה מן הגלות, או בשורת גאולה, מעידה על שיקום מערכת היחסים בין העם לקב"ה, אף אם ייקח זמן לסבל לעבור[1].

לענייננו, הפטרת עקב התמודדה עם התחושה הסובייקטיבית של "ותאמר ציון עזבני ד', וד' שכחני" ועיקר עניינה היה להוכיח לישראל שאין אלו פני הדברים, ואילו הפטרתנו (וכן הפטרת שבת הבאה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם") מטפלת בבעיה השניה והיא העוני והסבל שישראל סובלים מהם בגלות. לכן, אין סתירה בין אמירותיו של ישעיהו בהפטרת עקב שהקב"ה לא עזבם לבין הקביעה ש"עניה סערה לא נחמה". אין זה בגלל אי-הצלחתו של ישעיהו או קוצר רוחם של העם אלא מהיות שני הפרקים מתמודדים עם שתי בעיות שונות.

מעוני לעושר

מאליו מובן, שאם סבל הגלות היא הנקודה הכואבת ושישראל מוגדרים כעניים, אזי הפתרון הוא הפקעתם מידי העוני, ועל כן ההבטחה הנבואית היא לרווחה ושגשוג:

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ". (נ"ד יא-יב)

זהו המקום הראשון בשרשרת נבואות הנחמה של ישעיהו שהוא מתמקד בהבטחת עושר חמרי כמטרה בפני עצמה. עד עתה, נבואות הנחמה התמקדו בכבוד שמים, בגאולת ישראל כעמו, ובמשמעות הגלות והגאולה ליחסי הקב"ה וישראל ואו יחסי הקב"ה עם הגוים. ברם, הפטרתנו באה מכוח עצם עניים של ישראל ותכניה בהתאם.

אם נשאל לפשר הראוותנות שבחזון הנבואי, המדבר על מדרכות מצופות באבנים יקרות וחלונות משובצות בהם, נראה שתפקידה איננה לקבוע אידיאל אסתטי או את הגבול שבין צניעות לפאר, אלא לשמש כמודל של התהפכות גורל מאפילה לאורה. אחת הבעיות הקשות של העוני, מלבד עצם הסבל שלו, הוא היאוש וחוסר התקווה. העני רובץ תחת עול כבד של חובות הממשכנים אף את עתידו, חסרה לו היכולת להשקיע לטווח הארוך על מנת לשפר את מצבו, היות ונראה שאותם גורמים שהביאוהו עד הלום, ימשיכו להעיק עליו ולמוטט אותו[2]. גם אם הוא רואה אור בקצה המנהרה, הרי שזו תקווה לפרוץ את העוני והדחק לקיום ממוצע. המעבר מעוני לארמון מלכותי איננו אופציה אלא פנטזיה וחלום מן האגדות. מטרת השימוש של הנביא בדימוי הזה היא להפיח תקווה ששינוי קיצוני אפשרי ושאם הקב"ה ירצה, אין זו אגדה. לכן, למרות שהגלות נראית כמציאות בלתי-ניתנת לשינוי והמעבר מן הגלות לגאולה משול ליציאת העני לעושר, אזי המסר של הפסוקים הוא שכן תהיה הגאולה; לא רק מזהירה ובוהקת אלא גם אפשרית למרות הראותה כרחוקה ובלתי ניתנת להשגה[3].

גאולה מתוך תשובה

מכאן נעבור למאפיין השני של נבואה זו והיא הדגשת התשובה במסגרת הגאולה. ב"עניה סוערה", הגאולה איננה מתנת חינם לעם באשר הוא אלא מלווה בדרישה למעשים מצדם - "בצדקה תכונני, רחקי מעשק כי לא תיראי" - והטוב מוצג כמותנה במילוי רצון הבורא ית':

"שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים". (נ"ה ב-ג)

בנבואות שפגשנו עד עתה, הודגשה הזיקה שבין ישראל לקב"ה כבסיס הגאולה, וכן כבוד המקום. ברם, הגאולה לא הותנתה במעשיהם של ישראל אלא היתה תולדה של המציאות ההיסטורית והקיומית שבאה לעולם בעקבות הגלות. מילוי סאת הגלות, כבוד שמים והיותם של ישראל בניו של מקום הם הנימוקים העומדים בבסיס הגאולה בהפטרות ובנבואות האחרות הקודמות לפרק הזה בספר ישעיהו. כאן בא לעולם עקרון חדש של גאולה מתוך תשובה, כשהאדם מתקן את דרכיו ואזי נגאל.

להבהרת ההבדל, כדאי להיזכר בדבריו של ישעיהו שקראנו בהפטרת ויקרא, כמה פרקים קודם לכן:

"זכר אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני. מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך". (מ"ד כא-כב)

כפי שניתן לשים לב, משמעות הפסוק היא שמחילת וסליחת העוונות קודמת לתשובה, שהרי הקריאה לשוב מבוססת על כך שהיתה הגאולה ואין הגאולה באה בעקבות התשובה. עצם העובדה שישראל הינם עבדיו של הקב"ה ושומרים על זהות זאת, דיה לגאלם. ואולם, בהפטרתנו מדובר על מהלך שבו הגאולה באה מתוך תשובה, ומעשיהם של ישראל הם המכוננים את ציון ומביאים את הטוב. לכן, יש דרישות לשם כינון הגאולה, אך כשהיא מגיעה היא מתוארת כבאה בזכות מעשיהם של ישראל וכנחלתם, ולא מכוח עליון כשהאדם פסיבי מבחינה רוחנית - "זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד' ". נחלה ניתנת לאדם בזכות ואין היא מתנת חינם, ונחלת העבד ניתנת לו על שם מעשיו והשקעתו. הגאולה ב"עניה סערה" היא נחלתם של ישראל ושכרם על צדקתם.

לאור זאת, ההתמודדות עם הגוים נעשית מתוך בטחון עצמי בצדקתם של ישראל, ולא רק מפאת הגנת הקב"ה עליהם כעל עבדיו או בניו, ולכן הנימה המשמשת כאן היא הוכחת צדקתם של ישראל. ממילא, לא רק ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח" שמשמעותו מלחמה ממשית בכלי זין, אלא אף "וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" שענינו מאבק דתי-תרבותי המוכרע במאזני צדק ורשע, ולא בכוח הזרוע. בנבואה שבה ישראל למודי ד', עסוקים בצדקה ומתרחקים מעושק, ניתן לומר בבטחון שכל הלשונות והתרבויות לא יצליחו לחייבה בדין, משא"כ בנבואות קודמות שבהן הגאולה לא באה בעקבות צדקתם.

סיכום

בנקודה זו, אם נסכם את עיקרי הדברים, נוכל לומר שהנביא עוסק בתרתי - פתרון בעיית העוני והמחסור וקביעת התשובה כבסיס לגאולה. שני הדברים אינם בהכרח קשורים, שהרי ניתן לדבר על גאולה מתוך חמלת הקב"ה על עני עמו, אף ללא תשובה, ואפשר לבסס את הגאולה על דרישה לצדקה ולימוד, אף שלא מתוך עוני. ואולם, הם משמשים יחדיו בנבואה זו, ועל כן חז"ל דרשו את הדלות והשפע שבהפטרה כמכוונים כלפי עוני ועושר רוחניים. בנוגע לעוני, הדברים מפורשים בילקוט שמעוני על אתר (רמז תע"ח):

"כבר בשרני ע"י ישעיה הנביא ואמר עניה סערה לא נחמה וגו', עניה מן הצדיקים עניה מן התורה עניה ממצות ומעשים טובים".

ואילו ביחס לשפע המובטח, הרי שדברי הגמרא בתענית (ז.) ידועים ומפורסמים:

"אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

לאור מה שראינו, אין זו דרשה בעלמא אלא מבוססת על השילוב הנעשה בנביא בין העוני וההתקדמות הרוחנית, ובמעברים בפסוקים השוזרים יחד את שני הענינים הללו. הפסוק הקודם ל"הוי כל צמא לכו למים" הוא "וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד' ", והפסוק הבא לאחר מכן הוא "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים". אין פלא, איפוא, שהפסוקים בתווך המדברים על "הוי כל צמא לכו למים" ו"שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם" נדרשים על מזון רוחני. סיכומו של דבר, על נימת הנחמה הגשמית שבפשט ההפטרה, מוסיף המדרש את הנחמה הרוחנית ומשלב אותם עם חזרת ישראל בתשובה וברית העולם שבין ישראל לקב"ה.

---

[1] עיין, למשל, ירמיהו ל"א:ח' "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא".

[2] זו הסיבה שהתורה כל כך הדגישה את היכולת לעזור לעני לפתוח דף חדש במצוות הצדקה, כפי שניתן לראות ממצוות הלוואה (שהיא מן היסודות הבסיסיים ביותר של מצות צדקה), שמיטת כספים, רבית וכיו"ב.

[3] ועיין רד"ק שהביא שתי דעות אם יש להבין את הדימויים הללו באופן מילולי או מטאפורי: "והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה עד שאם ירצו יעשו בנינם באבנים טובות ומרגליות".