פרשת קורח - טענותיו של קרח

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת קרח

פרשת קרח מציינת נקודת שבר בהנהגתו של משה וביחסם של בני ישראל אליו. תלונתו של קרח היא הפעם הראשונה שבה משה לא מתפלל שהקב"ה יסלח לחוטאים, אלא ההיפך - מבקש מהקב"ה שיעניש אותם.

למעשה, כל צורת ההתמודדות של משה עם עדת קרח זוקקת עיון. כאשר קרח בא בתחילה למשה - משה הציע לו את ניסיון המחתות. כתוצאה מניסיון זה כל מקטירי הקטורת מתו, ואם כך - נמצא שמשה הכשיל את עדת קרח ביודעין וגרם (אמנם בעקיפין) למותם. ואכן, כך טענו במפורש בני ישראל כלפי משה ואהרן:

"וילֹנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם הֲמִתֶּם את עם ה'". (במדבר י"ז, ו)

יתר על כן: אם אכן אסור היה להקטיר את הקטורת - מדוע לקחו את מחתותיהם של קרח ועדתו ועשו מהן ציפוי למזבח? וכי ראוי שציפוי המזבח ייעשה ממחתות שנעשו בהם איסורים?

מעיון בפרשה עולה שסיפור המחתות מופיע פעמיים. בראשית הפרשה נאמר "זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו", ובהמשך - "ויאמר משה אל קרח, אתה וכל עדתך היו לפני ה'... וקחו איש מחתתו...". מדוע חזר משה על תיאור הניסיון פעמיים?

השאלה האחרונה שנציג, לעת עתה, נוגעת לדברי משה לקב"ה בראשית ניסיון המחתות:

"ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם". (במדבר ט"ז, טו)

משה פונה לקב"ה, ומבקש ממנו שלא יפנה אל מנחתם של קרח ועדתו. ותמוה: וכי עלה על דעתו של משה שהקב"ה לא שלח אותו? הלא כל הוויכוח עם קרח היה על השאלה אם משה מינה את עצמו ואת אהרן מיוזמתו, או שהקב"ה מינה אותם. כיצד משה מעלה על דעתו שהקב"ה יפנה אל מנחתו של קרח? וכי הוא אינו בטוח שה' שלח אותו?

תלונותיו של קרח

התורה מציינת ארבע נקודות שבהן ערער קרח על מנהיגותו של משה:

א. מדוע נבחר דווקא אהרן. סביר להניח שטענה זה קשורה לחטאו של אהרן בעגל: כיוון שאהרן חטא בעגל - קרח ועדתו סברו שלא היה ראוי למנות אותו לכהן הגדול. ואכן, אלמלא היינו יודעים שהקב"ה מינה את אהרן, יכולים היינו לחשוב שמשה נושא פנים לקרוביו.

ב. מדוע משה מנהיג. נראה שטענה זו מקבלת משנה תוקף על רקע פרשת המרגלים: כיוון שמשה לא הצליח להביא את בני ישראל לארץ ישראל - הרי שיש להחליפו.

ג. גם אם אהרן נבחר ע"י הקב"ה, מדוע אנשים אחרים אינם יכולים להיות כהנים. כיוון שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' - כל אדם שרוצה להקדיש את עצמו לכהונה יכול לעשות זאת. שוב - נראה שיש לטענה זו על מה שתסמוך, שהרי בהמשך ספר במדבר נגלה שפנחס מונה לכהן אף על פי שמלכתחילה לא זכה לכהונה (שכן הוא נולד לפני מינוי אלעזר אביו לכהן, ולכן מינויו של אלעזר אינו חל עליו). ברור מכך שניתן - עקרונית - לצרף אנשים לכהונה.

ד. מדוע נבחר דווקא שבט לוי. שוב - בחירת שבטו של משה מעוררת חשד שמשה נושא פנים לשבטו. עד ששבט לוי נבחר - עבדו במשכן הבכורות, וכן כל איש שנידב את עצמו למקדש יכול היה לעבוד בו. לאחר ששבט לוי נבחר - הופקעו כל שאר השבטים מעבודות המשכן ומהעבודות הנלוות אליו (שניתנו ללויים).

באופן כללי, ארבע תלונותיו של קרח סובבת סביב החשד במשה שהוא מעדיף את עצמו, את קרוביו ואת שבטו. חז"ל עמדו על מוקד זה בתלונות שהם שמו בפיו של קרח: האם בגד שכולו תכלת פטור מציצית, והאם בית מלא ספרים פטור ממזוזה. שאלות אלו לא באו רק להקניט את משה, אלא טמונה בהן אמת עמוקה: בגד שכולו תכלת הוא מעילו של הכהן הגדול, העשוי כולו תכלת, שיש בו ארבע כנפות ובכל זאת הוא פטור מציצית. בית שכולו ספרים הוא בית מדרש או בית כנסת, שאכן פטור ממזוזה. קרח ועדתו טענו שמשה ואהרן מחייבים את כל העם במצוות, בעוד הם - כמו מעילו של הכהן הגדול ובית המדרש - זוכים להעדפת יתר.

תגובתו של משה

הזכרנו כבר בעבר, שמשה היה שמח מאוד אילו כל עם ישראל היה מתקרב לקב"ה והופך את תפקידו למיותר. מסיבה זו, הוא מקבל בחפץ לב את התנבאותם של אלדד ומידד, ומתנגד לתביעתו של יהושע "אדוני משה כלאם".

לפיכך, משה אינו יכול להתנגד לבקשתם של קרח ועדתו. גם הוא - כמוהם - רוצה שכל העדה יהיו קדושים וכולם יתפקדו במשכן באופן שווה. קרח - ש"פיקח היה", כלשונם של חז"ל - הציב בפני משה בקשה שהוא לא יכול היה לסרב לה.

מעולם לא אסר הקב"ה על הקטרה על גבי מחתה. למדנו שאסור לישראלים לגשת למזבח ולעבוד עליו, ולכן משה לא הציע את ההקטרה על גבי המזבח כניסיון (כדי שלא להכשילם במזיד). כיוון שהקטרה על גבי מחתה לא נאסרה מעולם, ממילא יכול היה משה להציע לקרח ולעדתו הקטרה כזו כניסיון: מי שמנחתו תתקבל - רצוי בעיני ה', ויוכל להצטרף לכהונה. יתר על כן: גם אם הקב"ה היה דוחה את הקטרתם של קרח ועדתו, אין כל סיבה לחשוב שהם צריכים למות. כבר בראשיתה של ההיסטוריה למדנו שמנחתו של קין נדחתה, אך בכל זאת הוא לא מת. ייתכן שבין מאתיים וחמישים אנשיו של קרח היו גם אנשים טובים וישרים, שרצו בתמימות לסייע בעבודות המקדש וקרח תמרן אותם לצרכיו האישיים.

לפיכך, משה מקבל את טענותיו של קרח, ומציע לו ניסיון כדי לבדוק מי מהם ראוי לכהונה[1]. כמובן, אין צורך לשתף את אהרן בניסיון זה, שהרי אנו יודעים שהוא רשאי להקטיר קטורת במשכן. ואכן, בראשית הפרשה כלל לא מוזכר שאהרן שותף לניסוי המחתות:

"זאת עשו, קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו: ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני ה' מחר, והיה האיש אשר יבחר ה' - הוא הקדוש". (במדבר ט"ז, ו-ז)

שני הניסיונות

למרבה הפלא, בהמשך הפרשייה משה מציע לקרח ולעדתו שוב את ניסיון המחתות, ואנו מגלים שהוא משנה את תנאי הניסיון. בפעם השנייה, משה קובע שגם אהרן יהיה שותף לניסיון, ואף הוא ייבחן אם הקטרתו ראויה בעיני ה':

"ויאמר משה אל קרח - אתה וכל עדתך היו לפני ה', אתה והם ואהרן מחר: וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטֹרת, והקרבתם לפני ה' איש מחתתו חמשים ומאתים מחתֹת, ואתה ואהרן איש מחתתו". (במדבר ט"ז, טז-יז)

מאחר שעמדנו על השינוי בהגדרת הניסיון, אנו מבינים מדעו משה מצא לנכון לחזור עליו, אולם ברור שמשמעותו של הניסיון השני שונה לחלוטין ממשמעותו של הניסיון הראשון. אם קודם לכן, הדיון נסב אודות השאלה אם אנשים נוספים יכולים להצטרף לכהונה - עתה אנו דנים אודות השאלה אם אהרן ראוי לכהן ככהן גדול. כאן, אין אנו שואלים מי ממאתיים וחמישים האנשים ראוי לכהן במקדש, אלא מי מהם ראוי להיות כהן גדול.

מדוע, אם כן, שינה משה את תנאי הניסוי? נראה, שאת פשר שינוי התנאים אנו צריכים למצוא בפרשייה המפרידה בין תיאור שניהם - מחלוקת משה עם דתן ואבירם. באופן כלשהו, עימות זה שינה את תפיסתו של משה, ולכן משה שינה את אופי הניסוי שהציע.

מדברי קרח, משה הבין שאין לו כל ויכוח איתו. אף משה, כמו קרח, פסול לכהונה, ולכן כאשר קרח ערער על הכהונה - משה התייחס לעצמו כאל משקיף מן הצד. לאחר ששמע את דבריהם של דתן ואבירם, הבין משה שהערעור אינו מצומצם לערעור על הכהונה, אלא כולל גם ערעור על מנהיגותו של משה ועל המעשים שעשה בשם הקב"ה. כיוון שכך, משה מסיק שגם הויכוח על הכהונה אינו רק שאיפה לצרף אנשים חדשים למסגרת הכהונה, אלא ערעור רדיקאלי על בחירת אהרן לכהן גדול. אפשר שחלק מהאנשים הם תמימים, אך קרח משתמש בהם לערער את מנהיגותו של משה.

כאשר משה הבין זאת - הוא מייד פונה לקב"ה בבקשה שלא יקבל את מנחתם. כפי שהסברנו לעיל, הניסוי שיזם משה הוא ניסוי לגיטימי, ואפשר שאין בו כל עבירה. גם אם הקב"ה יפנה למנחתם של קרח ועדתו - אין בכך כל שלילה למנהיגותו של קרח או לכהונתו הגדולה של אהרן. לכן, משה מבקש מהקב"ה שלא יפנה למנחתם, כיוון שקרח ועדתו יפרשו את קבלת מנחתם כדחיית מנהיגותו של משה.

אמנם, בקשת משה מהקב"ה אינה חסרת מחיר. דווקא משה - שלאורך כל ימי המדבר נלחם כדי שהקב"ה יסלח לעם ישראל - צריך הפעם להעביר על מידותיו, ולתבוע מהקב"ה להעניש אותם. ברור לחלוטין שכתוצאה מתביעה זו, מנהיגותו תפגע. גם אם עם ישראל מוכן לשמוע למשה כאשר הוא רועה אותם במדבר ושומר עליהם מחמתו של ה', הוא אינו מוכן לשמוע לו כאשר הוא מבקש מהקב"ה להעניש אותם.

עונשם של קרח ועדתו

כפי שדתן ואבירם נבדלו בחטאם ממאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, כך הם נבדלו גם בעונשם:

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש... ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת". (במדבר ט"ז, לב-לה)

העונש לדתן ולאבירם כלל גם את משפחותיהם, ואילו מקטירי הקטורת נענשו לבדם[2]. ברור שההבדל בין שני העונשים הללו נובע מההבדל שבין החטאים: מקטירי הקטורת נענשו לצורך הרתעה, וייתכן שחלק מהם היו אנשים כשרים, ולכן משפחותיהם לא נענשו כלל. דתן ואבירם - לעומת זאת - יצאו חזיתית נגד משה, ולכן גם משפחותיהם נספו. קרח היה שותף בשתי העבירות, ולכן עונשו היה כפול: הוא עצמו נשרף, ואילו בני משפחתו נבלעו באדמה[3].

אחרי השריפה

"וילֹנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה'". (במדבר י"ז, ו)

לאחר הענשת קרח, דתן ואבירם ומקטירי הקטורת, עם ישראל מלין על משה ואהרן שהם גרמו למות האנשים בכך שניסו אותם בקטורת. העונש שהקב"ה נותן להם הוא המשך ישיר של עונש קרח דתן ואבירם, והמילים שהתורה משתמשת בהם לתיאור שני העונשים כמעט זהות:

"הֵרֹמוּ מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע". (י"ז, י)

"הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע". (ט"ז, כא)

לאחר תלונת דתן ואבירם, הקב"ה רצה לכלות את כל העדה, ומשה הצליח להציל אותם כאשר טען "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!"[4]. כעת, כיוון שעם ישראל כולו מתלונן על משה - משה אינו יכול לומר דבר, ולכן העונש מתחיל מייד.

כשם שפרשת קרח פתחה בהקטרת הקטורת, כך גם המגיפה נעצרה לבסוף בעקבות הקטרת הקטורת. משה שלח את אהרן להקטיר את הקטורת משתי סיבות: ראשית - משה רצה להוכיח שהקטורת כשלעצמה אינה הורגת, ואם האדם הנכון מקטיר אותה - היא יכולה גם להציל[5]. שנית - עדיין לא הוכח שאהרן הוא הכהן הגדול הנבחר. אמנם האנשים שהקטירו את הקטורת נשרפו, אולם רק לאחר שאהרן משתמש במחתתו כדי להציל את בני ישראל - הוא מוכיח שהוא ראוי לכהן ככהן גדול.

אות המטה

טענתו האחרונה של קרח, שעדיין לא נסתרה, נגעה לבחירת שבט לוי. גם אם אהרן הוא הכהן הגדול ומשה הוא המנהיג הנבחר - אין מכך הוכחה לבחירת שבט לוי. לשם כך נועד אות המטה: כל אחד מראשי השבטים הניח במשכן מטה, ולמחרת רק מטהו של אהרן פרח. כאן, אהרן אינו מתפקד ככהן גדול אלא כראש שבט לוי, ומכאן ראיה לבחירתו של השבט לעבודה לפני ה'.

אמנם, יש להדגיש שאות המטה מסמל שינוי מהותי במעמדם של בני לוי. אף שבני לוי נבחרו לעבודה, מכל מקום אפשר היה שגם אנשים אחרים יתנדבו לעבוד במשכן בצורה כזו או אחרת. פרשת קרח מסיימת עידן זה. מעתה, אין אדם יכול להתנדב לעבודה אם הוא אינו שייך לשבט לוי.

ואמנם, בסוף פרשת קרח מפרטת התורה את מתנות הכהונה והלוויה, ומדגישה שקיים הבדל בין שתי המתנות הללו: לכהנים אין נחלה משום שה' הוא נחלתם, ומתנות הכהונה ניתנו להם חלף עבודתם באהל מועד. ללויים, לעומת זאת, יש נחלה, אלא שהמעשרות הם נחלתם:

"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה". (במדבר י"ח, כד)

הלוי הוא מעין עובד בשכר של בני ישראל, ומשמש כנציגם בבית המקדש. ואכן, כיון שללוי יש נחלה - הוא חייב להפריש ממנה תרומה לכהנים (תרומה המעשר).

הוצאת הכהנים ממסגרת ארץ ישראל היא מהותית ביותר. כל עוד אנשים נוספים יכלו להצטרף למעמד הכהונה (על ידי התנדבות, חרם וכד') - נשמר הקשר שבין הכהנים לבין העם. לאחר שהכהנים (ואולי גם הלויים) ייחדו להם מעמד נפרד - נוצר נתק בינם לבין העם, ולכן הם גם אינם מקבלים נחלה בארץ[6].

לתגובות - [email protected]



[1] אפשר שאדם שנבחר לכהונה היה "מתגייר" והופך לכהן, ואפשר שרק הוא היה מתכהן וילדיו לא היו כוהנים (בניגוד לכוהנים מלידה).

[2] הזכרנו כבר בעבר שההשתייכות לעם ישראל היא דרך המשפחה. טענות דתן ואבירם נגעו לעם ישראל ולהנהגתו, ולכן גם משפחותיהם נפגעו. קדושה שייכת לאדם הבודד, ולכן משפחות המקטירים לא נפגעו.

[3] בשאלה אם בני קרח מתו נרחיב ב"ה במקום אחר.

[4] לכן התורה מדגישה בעונש דתן ואבירם שיש לעלות מסביב לאהליהם.

[5] ענן הקטורת משמש כמסך החוצץ בין המלאך המכה לבין העם, ולכן הקטרת הקטורת עצרה את המגיפה. כך גם בקטורת שמקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים, ולמעשה זהו גם תפקידה של הקטורת בכל יום.

[6] הגמרא מחריפה את הפער שבין הישראלים לכהנים בכך שהיא קובעת שאסור לעם הארץ לשאת בת כהן - דהיינו, הכהנים הם מעין "פסולי חיתון", אך בכיוון חיובי. למעשה, גם תלמידי חכמים מופרשים מהקהל, ולכן מותר להם להתחתן עם בנות כהנים.