פרשת עקב - האם משה שבר את הלוחות?

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת עקב - האם משה שבר את הלוחות?

בפרשת השבוע, בסיכומו של משה את המסע במדבר, הוא חוזר שוב על תיאור חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיו: "וארא והנה חטאתם לה' אלוהיכם עשיתם לכם עגל מסכה, סרתם מהר מן הדרך אשר ציווה ה' אתכם. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם".

 

נדמה, שבמידה מסוימת חטא העגל הוא טרגדיה של אדם אחד - משה - מעבר לזו של העם כולו. משה, שעמל במשך זמן כה רב להנחיל את ערכי התורה והאמונה לישראל, מגלה שכאשר הגיע לפסגת מסעו, כל עבודתו ירדה לטמיון. הרגשת התסכול והכאב שאוחזת במשה הייתה ודאי עצומה, אם היא הביאה אותו לשבירת הלוחות ה"כתובים באצבע אלוהים" שהמכתב שבהם "מכתב אלוהים הוא".

 

אולם נדמה שעדיין עלינו לשאול את עצמנו: מה הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?

 

המדרש מביא מספר אפשרויות: משה שבר את הלוחות כדי שעם ישראל לא יתחייב מיתה על כך שעבר על הדיבר "אנוכי ה' אלוהיך"; משה שבר את הלוחות מתוך התפרצות כעס בלתי נשלטת; משה שבר את הלוחות בעקבות ציווי ישיר של הקב"ה שאינו מוזכר בפסוקים; ועוד תירוצים נוספים. אנו ננסה להתמקד דווקא במדרש פחות מוכר, המביא דעה נוספת.

 

"לקח משה את הלוחות והיה יורד, והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל - ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות, ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות, והשליכן מידיו ונשתברו". לדברי המדרש, כאשר משה ירד מן ההר - הלוחות נשאו אותו ואת עצמם. משה נמצא כולו ברוח המעמד הגדול שבו היה, וכולו חדור מוטיבציה ורצון להנחיל את הדברים לעם, ובמצב כזה שום משקל שבעולם לא יכול לעצור או להטריד אותו. אולם, כאשר הוא ראה את מעשה בני ישראל - תשש כוחו. כל הרוח שנשבה במפרשיו נעלמה, וכל הכוח הנפשי שהיה אצור בו, שהתבטא גם בכוח הגופני - נעלם. לכן, הוא אינו אוזר עוד כוח להחזיק את הלוחות, והם נופלים מידיו ונשברים.

 

לפי מדרש זה, משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל וכלל לא התכוון לשבור אותם. אלא, שעוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גרמו לכוחותיו הנפשיים, שעזרו לו להיות בהר במשך ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ושתייה, להיעלם ולהימוג - "וישבר אותם תחת ההר".

סיכם: ר' שאול ברט