כי תשא | עקב | וישבר אותם תחת ההר
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר." (שמות ל"ב, טו-יט)
בפרשת השבוע, כחלק מתיאור המסעות במדבר, חוזר משה שוב למעשה שבירת הלוחות:
"וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם." (דברים ט', טז-יז)
אין ספק שחטא העגל הוא הטרגדיה הגדולה של דור המדבר, ובמידה רבה הטרגדיה הגדולה של עם ישראל כולו עד עצם היום הזה. כאשר ספר תורה נופל על הרצפה כל הציבור מתמלאים חלחלה, ואילו כאן לוחות הברית נשברות לעיני כל העם; מכתב א-לוהים נשבר לרסיסים ע"י משה. אי אפשר לדמיין את השבר שמבטא חטא העגל, והיכן היינו נמצאים בלעדי החטא הנורא.
אולם, במידה מסוימת חטא העגל הוא גם טרגדיה של אדם אחד במיוחד – משה. משה עמל במשך זמן כה רב להנחיל את ערכי התורה והאמונה לישראל, והנה כאשר הגיע לפסגת מסעו, למפגש אישי עם הקב"ה בהר סיני ולקבלת תורה בשביל עם ישראל, הוא יורד למטה ומגלה שכל עבודתו ירדה לטמיון. הרגשת התסכול והכאב שאוחזת במשה היא ודאי עצומה, אם היא הביאה אותו לשבירת הלוחות ה"כתובים באצבע א-לוהים" שהמכתב שבה "מכתב א-לוהים הוא".
בשלב זה, יש לשאול את עצמנו מה הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?
המדרש מתמודד עם שאלה זו ומביא משל למעשהו של משה:
"למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור - הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה, וקרעה. אמר: מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה: כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטל את הלוחות ושברן... אמר משה: מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין." (שמות רבה, פרשה מ"ג)
לדברי המדרש, משה רואה את העם נוטש את כל הערכים שאליהם חונך מיציאת מצרים, ומבין את העומד להתרחש אם התורה תינתן. מסיבה זו הוא מבין שעדיף לשבור את הלוחות ולגרום לכך שבני ישראל לא יקבלו את התורה, וע"י כך מעשה הבגידה שלהם לא יהיה נטישה ישירה של הלוחות, שאותם עוד לא קיבלו.
בכיוון דומה מצינו בהמשך המדרש:
"למה שהיה כתוב בלוחות 'אנכי ה' א-להיך'... לפיכך שבר את הלוחות".
לפי כיוון זה, גם כאשר משה רואה שהעם זנח את כל אשר למד הוא לא מרפה מהניסיון לשמור ולהגן עליו, ולכן הוא עושה שיקול רציונאלי, ומבין שעדיף בשביל עם ישראל שהלוחות ישברו. המדרש במקום אחר מוסיף נדבך נוסף לכיוון:
"ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו... שבר את הלוחות." (שמות רבה, י"ט)
למרות שמשה עשה את השיקול בעצמו, הקב"ה מסכים למעשהו ובדיעבד נותן לו הכשר אלוקי.
אולם, אנו מוצאים כיוון נוסף במדרשים, שבמידה מסוימת הוא הפוך:
"ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות – זה שאמר הכתוב 'אל תבהל ברוחך לכעוס.'" (דברים רבה, פרשה ג')
לפי מדרש זה, שבירת הלוחות לא נובעת משיקול לוגי, אלא במידה מסוימת מהתפרצות רגשית של כעס בראות משה את מעשה בני ישראל. כאשר משה רואה את המפעל שניסה להנהיג יורד לטמיון הוא מתמלא בפרץ של כעס נורא ושובר את הלוחות, בלי לחשוב על התוצאות או על המשמעות של המעשה שלו.
כיוון שלישי בחז"ל מובא באבות דר' נתן, ושונה במידה מסוימת מהשניים שראינו עד עתה:
"ר' יהודה בן בתירא אומר: לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר 'פה אל פה אדבר בו' – פה אל פה אמרתי לו."
בהמשך, מביא המדרש שורה של תנאים שסוברים אף הם שמשה פעל מציווי ישיר של הקב"ה: רבי עקיבא, רבי מאיר ועוד.
לכאורה, לא מובן מדוע תנאים אלו מעלים כיוון שלא משתמע כלל מהפסוקים? מדוע הם מנסים להוכיח שמשה עשה את הדברים מתוך ציווי אלוקי? נראה שהתשובה היא ברורה: לא יעלה על הדעת שמשה ישבור מדעתו את התורה שנתן הקב"ה ללא ציווי מפורש. לא ייתכן שאדם, ויהיה זה אפילו משה, יחליט מדעתו לשבור את התורה בגלל כל סיבה שתהא. התנאים במדרש לא מעלים בדעתם שמשה מדעתו יחליט לשבור את דבר ה' רק מתוך שיקול עצמאי, ובטח שלא מתוך רוגז פתאומי שאין מאחוריו הגיון, ולכן הם מסיקים שהיה כאן ציווי מפורש.
אולם, מה לגבי הדעות הקודמות שראינו? האם המדרשים הקודמים מעלים בדעתם שמשה עשה דבר שהקב"ה לא ציווה עליו רק בגלל שהוא חשב שזה הדבר הנכון לעשות? בכדי להשלים את התמונה, נדמה שיש להביא מדרש נוסף:
"וישבר אותם תחת ההר- על מה שיברן? על שפרח הכתוב מעליהם, ולפיכך שיברן." (ילקוט שמעוני, כי-תשא, רמז שצ"א)
נדמה, שלא מדובר במדרש על 'כתב' בצורה הפשוטה של המילה, אלא במובן של 'ערכים ותוכן'. במילים אחרות, כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי של הקב"ה 'לא יהיה אלוקים אחרים על פני' כל הערכים שהתורה מבטאת ואותם היא מנסה להנחיל - פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה, לאחר מעשה זה אין עוד משמעות ללוחות ולכן משה מרשה לעצמו לשבור אותם. לוחות עם מכתב הקב"ה עליהם, שאותם ציווה הקב"ה למסור לעם, לא היה משה שובר, אולם לאחר המעשה של העם פרח הכתב מהלוחות ומשמעותם נעלמה.
בשביל להשלים כיוון זה יש להביא מדרש נוסף שמוסיף פרטים על מעשהו של משה:
"לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו." (מדרש תנחומא, כי-תשא, כ"ו)
כשמשה יורד מן ההר הלוחות נושאות אותו ואת עצמן. משה נמצא כולו ברוח המעמד הגדול שבו היה, וכולו חדור מוטיבציה ורצון להנחיל את הדברים לעם. במצב כזה שום משקל שיהא בעולם לא יעצור אותו או יטריד אותו. אולם, כאשר הוא רואה את מעשה בני ישראל תושש כוחו, וכל הרוח מהמפרשים שלו נפסקת. כל הכוח הנפשי שהיה אצור בו, והתבטא בין השאר גם בכוח גופני – נעלם. מיד הוא אינו אוזר כוח להחזיק את הלוחות ושובר אותם.
אם כן, משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל וכלל לא התכוון לשבור אותם, אולם עוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גורמים לכוחות הנפשיים שלו, שעזרו לו להיות בהר במשך ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ושתיה, להעלם ולהימוג – "וישבר אותם תחת ההר".
סיכם ר' שאול ברט.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)