בשבתך בביתך סוטה -
שיעור 1
מסכת סוטה | פרשת סוטה
קובץ טקסט
פתיחה[1]
פרשת סוטה שבספר במדבר היא פרשה עלומה ומסתורית.[2] הפרשה פותחת בתיאור העובדות אשר בגינן התחילה 'הפרשה':
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: (במדבר ה, יב-יג)
אדם העלה חשד כי אשתו קיימה יחסים מלאים עם איש זר – "ושכב איש אֹתה שכבת זרע". לחשד זה יש, ככל הנראה, סבירות גבוהה, אולם הוא לא הגיע לידי תפיסה 'על חם' של מעשה הבגידה – "ונעלם מעיני אישה", או לחילופין לא היתה לאדם הוכחה חיצונית לקיומו של המעשה – "ועד אין בה".
לו יכול הבעל לחיות עם החשדות שבלבו, ככל הנראה יכול היה החשד, כמו חשדות רבים, להישאר בגדר הרהור, אולם מאחר שעברה בו רוח קנאה[3] – חומרת הבירור עולה מדרגה:
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: (במדבר ה, יד)
מהי "רוח קנאה"? קנאה היא תחושת האדנות והבעלות של האדם כלפי קנייניו.[4] כאשר נוטלים מן האדם את קנייניו הוא פועל להשבתם – 'מקנא' להם. פעולה זו אינה בהכרח פעולה הנעשית מתוך קור רוח,[5] ולעיתים רבות היא מלווה גם בכעס וחימה.[6] כדי להסיר רוח זו באה פרשת סוטה ומבררת מה עשתה האישה. בפלט אשר יצא בסוף הבירור תופיע אחת משתי תשובות: "והיא נטמאה" או "והיא לא נטמאה". לכל אחת מן התשובות ישנה השלכה הלכה למעשה:
וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:
וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:
אם האישה נטמאה היא תמצא את מותה במוות קשה ומסתורי אשר יישאר בתודעה הציבורית – "והיתה האישה לאלה", ואם לא – היא תזכה לשפע ברכה ולילדים נוספים.
עד כאן תיארנו את התהליך של בירור החשדות שבין אישה לאישהּ, כפי שהוא נזכר בדברי הכתוב. אולם גם בקרב עמי האיזור שחיו לצד אבותינו היה קיים מוסד שנועד לבירור חשדות אודות מערכות יחסים אסורות בין איש לאישה. עיון משווה במערכות החוקים הללו מגלה טפח מעניין וחשוב על הייחודיות של תהליך הבירור של תורתנו הקדושה והערכים שהיא מקדמת.[7]
צלילה או שתייה
את המים המאוררים, הבאים להסיר חשדות, מחליפים בעמי המזרח מי הנהר אליהם משליכים את האישה. כך, לדוגמה, בחוקי חמורבי:[8]
כי תישלח אצבע אל אשת איש על אודות גבר אחר, והיא עם גבר אחר במשכב לא נתפסה – למען בעלה בנהר תצלול.
כדי להבין מהי משמעות הביטוי "בנהר תצלול" עלינו לעיין בסעיף אחר, המופיע בפתיחה לחוקי חמורבי, ועוסק בחשדות כלפי אדם בתחום עבירת הכישוף:[9]
כי ישים איש (עלילות) כשפים על רעהו והוכח לא הוכיחו – (האיש) אשר (עלילות) הכשפים עליו הושמו אל הנהר ילך (ו)בנהר יצלול: ו(היה) אם יגבר עליו הנהר (=אם יטבע) – מאשימו את ביתו ייקח; אם את האיש ההוא הנהר יטהר וחי – (האיש) אשר שם לו (עלילות) כשפים מות יומת; אשר בנהר צלל את בית מאשימו ייקח.
מטרת ההטבעה בנהר במקרה שלפנינו היא לטהר את החשוד מחשד הכישוף שכנגדו. אם החשוד יצליח לצאת מן הנהר בשלום – החשד יסור ממנו, ואם לא – החשוד ימות בנהר. כך גם, ככל הנראה, אצל הסוטה: אם היא תצליח לצאת מן הנהר בשלום – החשד יסור ממנה, ואם לא – עונשה יהיה טביעה במים, כעונשה של כל אישה נואפת בחוקי המזרח.[10] השקיית האישה הסוטה במים מאררים שונה במהותה מתהליך בירור זה, משום שההשקיה עצמה היא פעולה 'לא מזיקה' – המים אותם שותה הסוטה אינה כוללים חומרים רעילים, אלא שתיית המים פועלת פעולה רוחנית אשר השלכותיה הן מחלה קשה הגורמת לאישה למות.
אישי או ציבורי
התורה מגדירה את מעשיה של האישה הנואפת כ'מעילה' או 'טומאה', ואילו את תהליך הבירור והוצאת האישה מחזקת חשודה כ'טהרה', ללמדך כי קשר הנישואין נתפס בתורה כעניין קדוש, ועבירת הניאוף היא חילול הקודש. הפרשנים עסקו בשאלה מדוע הכתוב הסמיך את פרשת סוטה לפרשת שילוח טמאים מן המחנה ופרשת אשם גזלות. לפי הסבר זה הדברים ברורים – טהרת המחנה בשילוח הטמאים דומה לתהליך הטיהור וסילוק החשד שיש כלפי האישה הסוטה. פרשת אשם גזלות עוסקת בענישה על עבירת מעילה, ופרשת סוטה גם היא עוסקת בעבירת המעילה שבין האיש לאישה.
שני היבטים אלו, טומאה ומעילה, מבטאים את חומרת העבירה של האישה הסוטה. במישור האישי – מעילה בבעלה, שאליו היא מחויבת; ובמישור הציבורי – הטומאה של חילול קשר הנישואין וההשלכות שלו, עליהן למדנו בפרשת גירושין, בקשר למקרה של בעל הרוצה להחזיר את גרושתו, אולם לאחר גירושיה האישה כבר הספיקה לחיות עם איש אחר:
לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (במדבר כד, ד)
לא ניתן לשקם את קשר הנישואין אשר חוּלל בהיתר, ומי שמחזיר את גרושתו – מטמא את הארץ, וקל וחומר שקשר נישואין אשר חולל באיסור מטמא את הארץ ופוגע בציבור כולו. בחוקי המזרח הקדום, לעומת זאת, עבירת הניאוף היא ככל הנראה עבירה אישית של האישה כלפי הבעל, ולכן הבעל יכול להציל את אשתו מעונש המוות בגין עברה זו:[11]
כי תיתפס אשת-איש במשכב עם גבר אחר – (ו)עקדום והטילום אל המים; אם יחייה בעל האישה את אשתו – והחייה המלך את עבדו.
כפי שניתן לראות, עבירת הניאוף נתפסת באופן שונה לחלוטין בחוקי התורה ובחוקי המזרח. בעוד בחוקי המזרח עבירת הניאוף היא עבירה אישית בין הבעל לאישה, הרי שבחוקי התורה עבירת הניאוף היא עניין אישי וציבורי גם יחד. חז"ל ראו את פרשת סוטה כביטוי לתפיסה האלוקית אודות משמעות קשר הנישואין, כדבריו של ר"ע: "איש אישה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן". תהליך הבירור של פרשת סוטה הוא חלק מטובתו של הקב"ה, אשר רוצה להסיר חשדות שווא בין האיש לאישה כדי להחזיר את השלום ביניהם, עד כדי כך שהקב"ה מוכן ששמו יימחה אל תוך המים, ובלבד שהחשד יתברר.[12]
|
* * * * * * *
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * *
|
[1] סדרת שיעורים זו מוקדשת לזכרו של מו"ר הרב בנימין תבורי זצ"ל, שלימדני שיעור גדול בכנות ופיקחות. במהלך לימודי בישיבה נסעתי עם הרב לבקר את תלמידי שיעור ב' ששירתו בחיל השריון. בדרך לשטח האימונים בנבי מוסא אמר לי הרב שבביקורים בצבא הוא נוהג להאריך בשיעור. מדוע? לא 'רק' בגלל שהוא רוצה להרביץ תורה, אלא משום שהוא יודע שבשיעור זה יש לחבר'ה פסק זמן מן האימונים וקצת שקט מן המפקדים. כנותו של הרב תבורי לא הייתה רק כלפי עצמו אלא גם כלפי רבותיו. פעם שמעתי מהרב סיפור שהטיל פגם באחד מרבותיו הנערצים. לרגע הופתעתי מעוצמת הביקורת, ולא הבנתי מה הייתה המטרה של הרב בחשיפת הדברים, אבל במחשבה שנייה למדתי מסיפור זה כלל גדול: ניתן להעריץ אדם ובה בעת לא לבטל את הביקורת האישית על מעשיו. השילוב בין כנות לפיקחות בא לידי ביטוי לא רק במעשיו של הרב, אלא גם בדרכו הלימודית. הרב, שקיבל את תורתו מהגרי"ד סולובייצ'יק, היה למדן בכל רמ"ח אבריו, אולם עם כל אהבתו לחקירה הלמדנית לחילוק הבריסקאי היה הרב ביקורתי ולא אהב 'הדבקה' של חקירות למדניות לסוגיות רק 'לשם החקירה'...
[2] עבירת הזנות – 'גילוי עריות' – היא אחת משלוש העבירות החמורות שלגביהן קבעו חז"ל "יהרג ואל יעבור". בכל שלוש העבירות הללו לא מצאנו בירור אלוהי במקרי ספק. אדם שלא ברור אם הוא רצח – מדין תורה אין בכח בי"ד להענישו, ורק חכמים – מכח דין המלך או תיקון עולם – יכולים להפעיל סנקציות ואף להטיל עונשים חמורים על אדם זה (ראה רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ב, ב-ה), אולם לא מצאנו מערכת מיוחדת לבירור החשדות, כפי שמצאנו בפרשת סוטה.
[3] האם הקנאה היא עניין חיובי? בשאלה זו עוסקת הגמרא בסוגיית הפתיחה של המסכת, בה נעסוק בשיעורים הבאים.
[4] השורש קנ"ה והשורש קנ"א הם שורשים קרובים, המורים על דבר והיפוכו. זאת בדומה לשורש סק"ל, היכול להורות על זריקת אבנים – סקילה, וכן על סילוקן – סיקול אבנים (ראה הכתב והקבלה בראשית פרק ד על המילים "קניתי איש את ה'").
[5] כך הוא אצל יהושע ("הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי"), וכן אצל פנחס ("תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו") ואליהו ("קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'").
[6] ראה בשירת האזינו: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם", וכן בנבואת יחזקאל (פרק ח), המתאר את הפסל שהונח בעזרה על מנת להכעיס ולהקניט את הקב"ה כ"סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה" (ראה גם תענית ח ע"א).
[7] ראה הערתו של עורך דעת מקרא, ר' יחיאל מושקוביץ, במדבר עמ' נה הערה 21.
[8] קובצי הדינים עמ' 138 סעיף 132, מהדורת מאיר מלול, פרדס 2010. דיני חמורבי הם קבוצת דינים המתוארכים ל-1750 לפנה"ס, ונכתבו בבבל על יד המלך חמורבי. יש שרצו לזהות את חמורבי עם ארמפל מלך שנער (ראה בראשית יא), ויש שרצו לזהותו עם עבר. ליחסי המקרא וחוקי חמורבי במחקר ראה בהקדמתו של מלול שם עמ' 26.
[9] שם עמ' 100 סעיף 2.
[10] ראה לקמן בפיסקה "אישי או ציבורי" – עונשה של האישה הנואפת הוא השלכתה אזוקה אל תוך הנהר.
[11] עמ' 137 סעיף 129 במהדורת מלול.
[12] סוכה נג ע"ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)