דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | גן עדן והעולם הזה

קובץ טקסט

האם יכול האדם לשוב לגן עדן? פרשת בראשית מותירה את הרושם ששעריו המוגנים על ידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת (בראשית ג'; כד) נותרו סגורים בפני האדם לנצח. בפרשת נצבים, לעומת זאת, נרמז שהאדם יכול למצוא סביבה דמוית גן עדן לא רק בעולם הבא אלא כבר בעולם הזה; בשיעורנו נסביר כיצד.

פתיחה

על אף שהנאום המרכזי של ספר דברים הסתיים כבר בפרשת כי-תבוא, מופיעים בסוף פרשת כי-תבוא ובפרשת נצבים שני נאומים נוספים שנאם משה באותו יום:

1. הציווי על קיום טקס לימוד התורה וקריאת התוכחה בהר עיבל (טקס מקביל לזה שנערך ארבעים שנה קודם לכן בהר סיני, עיין בשיעורנו לפרשת כי-תבוא).

2. נאומו המסכם של משה, הידוע כ"ברית נצבים" (כ"ט; א - ל'; כ) [שימו לב להקבלות בין נאום זה ובין הנאום המרכזי, לדוגמה, השוו את כ"ט; א עם ה'; א ואת כ"ט; יא-יד עם ה'; ב-ג).

בדברי הסיום לנאומו האחרון של משה מצוי מסר רב-עצמה.

"לחיים"

פסוקים טו-כ בפרק ל' הם פרשייה בפני עצמם, והם מהווים בעצם את חתימתו של הנאום. ראו כיצד חוזר משה באמצעות הביטויים המודגשים להלן על נקודות המפתח של הנאום המרכזי:

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' א-להיך, ללכת בדרכיו [חטיבת המצווה של הנאום המרכזי, פרקים ו'-י"א] ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו [חטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי, פרקים י"ב-כ"ו]. וחיית ורבית... בארץ... ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם, הגדתי לכם היום כי אבֹד תאבדון, לא תאריכֻן ימים על האדמה...".

על האזכורים של הנאום המרכזי נוספות גם מילות מפתח המקשרות אותנו לספר בראשית - חיים, טוב, מוות, רע - אשר מוסיפות להתבלט ולהתבאר בפסוקים הבאים:

"העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמות נתתי לפניך - הברכה והקללה - ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך... על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך...".

התורה משווה בין הברכה והקללה שבפרשת התוכחה לבין החיים והמוות: ברכה=חיים, קללה= מוות.

המושגים חיים ומוות, טוב ורע, מוצגים לראשונה בסיפור גן עדן שבפרשת בראשית:

"ויצמח ה' א-להים מן האדמה כל עץ... ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע... ויצו ה' א-להים על האדם... ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו - מות תמות" (בראשית ב'; ט, טו-יז).

[שימו לב גם לכך שבדברים ל"א; כח מעיד משה בבני ישראל את השמים והארץ, השוו בראשית א'; א ובראשית ב'; ד!]

גן עדן קרוב לבית

ההקבלה דלעיל רומזת על קשר רעיוני בין החיים בארץ על פי התורה ובין גן עדן. הסביבה הרוחנית בגן עדן דומה, למעשה, לסביבה הרוחנית שספר דברים רוצה ליצור בארץ ישראל.

גן עדן מאופיין כמקום שבו מובטח קיומו החומרי של האדם (=חיים) - ובלבד שיציית לציווי ה'. אם יבחר שלא לציית, הוא צפוי למוות. באופן דומה מציגה התוכחה את החיים בארץ ישראל: כל זמן שבני ישראל ישמרו את התורה, ה' יברך אותם והם ישגשגו [ראה דברים כ"ט; א-יד]; אם יחטאו - ה' יעניש אותם בחומרה [כ"ט; טו-כו, י"א; יג-כ].

יתרה מזאת, הן בגן עדן והן בארץ ישראל מתוארת ההגליה כעונש החמור ביותר: כשאדם הראשון חטא הוא גורש מגן עדן [בראשית ג'; כב-כד], ובאופן דומה התורה מאיימת בפרשת התוכחה שאם בני ישראל יוסיפו לחטוא - הם יוגלו מהארץ על ידי אויביהם ויישארו בגלות עד שיעשו תשובה [כ"ח; סד-סח, ל'; א-י].

מעניין כי על אף שה' אמר לאדם הראשון שאם יאכל מעץ הדעת ימות, בפועל העונש היה הגליה מגן עדן. בהנחה שגן עדן הוא סביבה רוחנית אידאלית, העונש הזה מובן: כשם שתכלית החיים על פי התורה היא התקשרות לה', כך גם חיים ללא קשר עמו הם בעצם מוות. הגליה למקום שבו אין נוכחות מתמדת של ה' פירושה אפוא עונש מוות.

ההקבלה מקבלת משמעות מיוחדת בגלל מיקומן של הפרשיות: פרשיית גן עדן מיד בתחילת התורה, ופרשיות התוכחה ונצבים - בסופה.

שתי הפרשיות מתארות את המודל הבסיסי של מערכת היחסים בין האדם ובין ה' ובעצם סוגרות מעגל. בפרשת בראשית ה' ברא את האדם ושיכן אותו בסביבה רוחנית אידאלית - בגן עדן. בעקבות החטא גורש אדם הראשון מגן עדן, וה' שיכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

אך אין להסיק מכך שהדרך אל עץ החיים חסומה לנצח. ההפך הוא הנכון: על האדם לשאוף ולהתאמץ לשוב לגן עדן. הכרובים נועדו רק למנוע את כניסת מי שאינו ראוי לכך.

המעגל נסגר בספר דברים, כשהתורה מתארת כיצד יכול עם ישראל ליצור סביבה רוחנית אידאלית בארץ ישראל ולחיות בה בקשר מתמיד עם ה', כפי שנאמר בפרשת עקב:

"ארץ אשר ה' א-להיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה' א-להיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א; יב).

מגן עדן לירושלים

ההקבלה בעלת המשמעות הגדולה ביותר בין גן עדן ובין ארץ ישראל מצויה בחטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי.

כפי שלמדנו, בפרשיות ראה, שופטים וכי-תבוא יש מצוות רבות הנוגעות ל"מקום אשר יבחר ה' " - העיר שבה עתיד לשכון המקדש.

כל אדם מצווה לפקוד מקום זה בתדירות: בעלייה לרגל, לצורך הבאת קרבנות, לאכילת מעשר שני וכו'. במרכזו של "המקום אשר יבחר ה' " מצוי קודש הקודשים, שבתוכו נמצא הארון המכוסה בכפורת והמוגן, כביכול, על ידי הכרובים, המצויים הן על הכפורת והן על הפרוכת [ראה שמות כ"ה; טז-כב, כ"ו; לא-לד]. כאן אנו מוצאים שוב הקבלה לגן עדן, כיוון שאלו האזכורים היחידים של כרובים בתורה. כשם שהכרובים בגן עדן שומרים על דרך עץ החיים, כך גם הכרובים שבמקדש שומרים על הדרך ל"חיים", כלומר: על לוחות הברית, המסמלים את התורה ואת הברית עם ה' בהר סיני.

במיקום לוחות הברית במרכז החשוב ביותר של החיים בארץ ישראל מלמד אותנו ספר דברים כי אנו יכולים לשוב ולחיות בסביבה רוחנית אידאלית, דמוית גן עדן, על ידי שמירת מצוות התורה.

פרשנות זו נתמכת בפסוק המפורסם מספר משלי, שנהוג לאמרו בעת הכנסת ספר תורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאֻשר" (משלי ג'; יח).

כך משלים סיום התורה את תחילתה: בעוד שבספר בראשית נדמה כי תכניתו של ה' שהאדם יחיה בקשר מתמיד עמו בגן עדן נכשלה, מעלה ספר דברים את האפשרות שעם ישראל ישוב ויחיה במצב דומה בארץ ישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)