פרשת נח - מגדל בבל

  • הרבנית שרון רימון

פרשת נח - מגדל בבל / שרון רימון

א. סיפורי 'בראשית'

ספר בראשית עוסק בשתי תקופות:

א. תחילתו של הספר (פרקים א' - י"א), עוסקת בתקופת "בראשית".

ב. המשכו של הספר (י"ב - סוף הספר) עוסק בתקופת האבות.

סיפורי "בראשית" הם בעלי אופי משותף וייחודי לעומת סיפורי התורה האחרים. אלו הם סיפורים אוניברסליים העוסקים באנושות כולה, לעומת סיפורי התורה האחרים המתמקדים באנשים ספציפיים ובעם ישראל.

סיפור הבריאה מתאר את בריאת העולם כולו; אדם הראשון הוא אבי כל האנושות, וסיפור חטאו משפיע על כל האנושות לדורותיה; המבול מספר על השחתה של כל בני האדם ובעקבותיה מחיית כל היקום והתחלה מחדש, כאשר נח הוא אבי כל האנושות החדשה.

גם סיפור מגדל בבל (י"א, א'-ט') הוא סיפור אוניברסלי. לא נזכרים בו שמות אנשים פרטיים כלל, ולהפך - הסיפור פותח בפסוק: "ויהי כל הארץ שפה אחת...", פתיחה המצהירה כי הסיפור עוסק ב"כל הארץ", כלומר כל בני האדם בעולם.

הסיפורים האוניברסליים מלמדים עניינים מהותיים על האנושות כולה. סיפורי בראשית מתארים התמודדות בין העולם האידיאלי, לבין המציאות האנושית והטבעית. הם מלמדים כי עולם חומרי אינו יכול להיות אידיאלי, והם מציגים בשלבים את הנפילות מן העולם האידיאלי אל עולם במדרגה נמוכה יותר, המאפשרת קיום אנושי בעולם.

סיפור מגדל בבל הוא אחד מסיפורי בראשית, והוא החותם את סיפורי בראשית. מה בא ללמדנו סיפור זה על האנושות? מדוע דווקא סיפור זה מהווה חתימה של תקופת בראשית, ולאחריו עוברים לתקופת האבות?

על מנת לענות על שאלות אלו, נעיין בסיפור מגדל בבל:

ב. בניית המגדל

התיאור המעורפל של הסיפור

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל...

הסיפור פותח בתיאור מעשי בני האדם:

כל בני האדם מדברים שפה אחת ויש אחדות בעולם. הם מתחילים לנדוד בעולם ומוצאים להם מקום להתיישבות קבועה, לומדים להכין לבנים ומתחילים לבנות להם עיר למגוריהם.

תיאור זה 'ניטרלי' - לא נראה שיש כאן איזושהי בעיה, ולכן אנו מופתעים לקרוא את המשך הסיפור: ה' איננו מרוצה ממעשי בני האדם, והוא דואג לפרק את האחדות ביניהם, לפזרם ולהפסיק את הבנייה. מתוך תגובתו של ה' אנו למדים שהסיפור איננו תמים כל כך, ואנו תמהים: מה היה רע במעשיהם? האם בניית עיר ומגדל יכולה להיות בעייתית? האם האחדות איננה דבר חיובי?

ואכן, כאשר אנו חוזרים ומנסים להעמיק בהבנת הסיפור, אנו מגלים שכבר בראשיתו של הסיפור ניכר שהסיפור אינו פשוט כל כך כפי שנראה מקריאה שטחית:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (א') - מה פרוש הביטוי "דברים אחדים" - האם זהו ביטוי נרדף ל"שפה אחת" או שמא הוא מתאר משהו אחר? אם זהו ביטוי נרדף, מה הצורך בו? ואם יש כאן ביטוי לרעיון נוסף - מהו? המפרשים העלו אפשרויות שונות לפירוש ביטוי זה, יש שטענו שזהו ביטוי המתאר את אחידות הלשון, ואחרים טוענים שמדובר באחדות הרעיונות; מדרשי חז"ל נתנו תוכן ל'דברים האחדים', ולדעתם מדובר כאן במחשבה של בני האדם למרוד בה'[1]. העובדה שישנם פירושים רבים מצביעה על כך שהביטוי "דברים אחדים" אינו מובן, ואינו חד משמעי.

"ויהי בנסעם מקדם" (ב') - מה פרוש ביטוי זה? האם יש לפרשו שנסעו ממקום ששמו 'קדם' או אולי נסעו ממזרח? אולי הכוונה לא לתיאור כיוון הנסיעה אלא לתיאור הזמן: הנסיעה התרחשה בזמן קדום? או, כפי שפרשו חז"ל: נסיעה מקדמונו של עולם[2] - התרחקות מהקב"ה? המדרשים והמפרשים מעלים את כל האפשרויות הללו; לכל פרוש יש ביסוס בלשון המקרא, אך בכל פרוש יש קושי מסוים, כך שאנו שוב נשארים עם ביטוי שמשמעותו איננה ברורה לחלוטין.

אם כן, כבר בתחילתו של הסיפור, שלכאורה נראית פשוטה, אנו מגלים שהסיפור מעורפל, ובעצם איננו מבינים לגמרי מה בדיוק קרה שם, ותחושת הערפול חוזרת לאורך כל הסיפור.

מדוע הסיפור כתוב בצורה כה מעורפלת?

בוודאי שאין כאן "טעות" או ליקוי בניסוח, ונראה לי שהתורה בחרה במכוון לספר את הסיפור בצורה לא בהירה אלא מעורפלת. מהי המטרה בניסוח המעורפל? מהו המסר הנלמד מכך? ננסה לעמוד על כך בהמשך.

האדרת שם בוני המגדל

פסוק ג' מתאר את המצאת הלבנים. לכאורה זהו פרט שולי בסיפור, והתורה יכולה הייתה להזכירו בקצרה: "וילבנו לבנים ויאמרו הבה נבנה עיר ומגדל". אולם, התורה איננה בוחרת בלשון קצרה זו, אלא היא מתארת בפסוק שלם ובצורה נרחבת את החידוש הטכנולוגי של המצאת הלבנים.

מתברר שזהו כלל אינו פרט שולי, אלא זהו שלב משמעותי בסיפור. מדוע פרט זה כל כך חשוב בסיפור? על כך נעמוד בהמשך.

פסוק ד' מתאר את המעשה עצמו:

(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר
וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם
פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

תחילתו של הפסוק ממשיכה את התיאור הניטרלי של מעשי בני האדם: הם מעוניינים לבנות עיר קבועה, ולא להמשיך לנדוד. גם המגדל שראשו בשמים יכול להיות דבר פשוט, כפי שמפרש רד"ק:

העיר לשבת והמגדל להיות צופים משם למרחוק, לראות עניין מקניהם ובהמתם, גם יהיה אות לרועים... שידעו לשוב אל העיר. וראשו בשמים: רוצה לומר שיהיה המגדל גבוה.

חלקו השני של פסוק ד' מסביר את סיבת בניית העיר והמגדל, והפסוק מתאר שתי מטרות:

א. "ונעשה לנו שם"

ב. "פן נפוץ על פני כל הארץ".

המטרה הראשונה היא "ונעשה לנו שם", וגם ביטוי זה איננו ברור ודורש פרשנות. הביטוי "לעשות שם" מופיע כמה פעמים בתנ"ך, במשמעות של פרסום וכבוד[3]. לפי זה, בני האדם בונים מגדל, שהוא מבנה גדול ומרשים, במטרה להאדיר את עצמם. אולם, יש הבדל גדול בין עשיית השם המתוארת בכל המקורות בתנ"ך לבין עשיית השם בסיפור מגדל בבל. במקורות האחרים בתנ"ך, עשיית השם היא או עשיית שם לה' - האדרת שם ה', ולא שם אדם, או עשיית שם לאדם כתוצאה של מעשה גדול שנעשה, אך זו לא הייתה המטרה הראשונית של המעשה. על רקע זה בולטת ביותר הגאווה של בוני המגדל: המטרה של הבניין האדיר הזה היא כבוד עצמי ופרסום. הם לא בנו מגדל למטרה מעשית כלשהי, ואף לא עשו זאת לכבוד ה': המטרה הייתה לעשות לעצמם שם. הכתוב מדגיש זאת על ידי המילה "לנו": "נעשה לנו שם". מילה זו מבטאת את ההתמקדות בעצמם, בהאדרת שם האדם.

אם כן, הפסוק "ונעשה לנו שם" הוא פסוק מרכזי בהבנת הסיפור. מרכזיותו של ה"שם" מודגשת על ידי שני אמצעים ספרותיים:

א. סיפור המגדל נמצא בין שתי שושלות של בני שם[4], ועובדה זו ממקדת את תשומת הלב במילה "שם".

ב. האליטרציה שם-שם-שמים חוזרת לאורך הסיפור, וממקדת את תשומת הלב בנושא 'השם' כהאדרת שמם של בוני המגדל ו'השם' ככינוי לה' יתברך. המילים "מגדל וראשו בשמים" סמוכות למילים "ונעשה לנו שם", ובכך רומז הכתוב ש"לעשות שם" קשור עם "ראשו בשמים" - בני האדם רוצים לעשות לעצמם שם על ידי עליה אל השמים כחדירה אל העולם האלוקי: הם רוצים להיות כא-ל. כאן מתברר שהביטוי "מגדל וראשו בשמים" איננו כל כך תמים, אלא יש לו משמעות של עליה לשמים לצורך מרידה בה'. המילה "שם" מופיעה בתנ"ך פעמים רבות ככינוי כבוד לא-ל, ולאור האמור עד כה ניתן להוסיף גם משמעות זו: בני האדם רוצים לעשות לעצמם "שם", הם רוצים להיחשב כאלוקים.

הגאווה האנושית, השאיפה לעשיית השם, הרצון להאדיר את שם האדם - הם מרידה בה' ובמלכותו בעולם. מסתבר שהמגדל שנראה בתחילה כבניין תמים, הוא בניין המבטא את גאוות האדם המביאה למרידה בה'.

מסקנה זו מתעצמת כאשר משווים בין סיפור מגדל בבל לבין סיפור אברהם[5], שמופיע מיד אחרי סיפור מגדל בבל. אברהם יוצא למסע בעקבות צווי של ה', ובמהלך המסע שלו הוא קורא בשם ה': "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (י"ב, ח'). אברהם איננו מנסה להגדיל את שם עצמו, אלא להגדיל את שם ה' בעולם. בוני מגדל בבל, לעומת זאת בקשו לעשות שם לעצמם. התוצאה הייתה ששמם בוני המגדל, אשר ביקשו לעשות לעצמם שם, אבד לגמרי - איש אינו יודע מי היו בוני המגדל, ושמם לא נזכר. ולעומת זאת, לאברהם שקרא בשם ה', הובטח "ואגדלה שמך" (י"ב, ב')

אם כן, המשפט "נעשה לנו שם" הוא משפט מפתח להבנת הסיפור כולו: הוא מצביע על הבעיה השורשית - תחושת הגאווה של בני האדם, אשר רוצים להגיע לשמים ולטשטש את הגבול שבין האדם לא-ל.

פירוש חז"ל לסיפור

חז"ל פרשו שהאנשים רצו לבנות מגדל וראשו בשמים כדי להגיע לשמים ובכך למרוד בה':

אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים ולתן לנו את התחתונים. אלא באו ונעשה לנו מגדל, וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה. (בראשית רבה, ל"ח, א).

אמרו: לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים! נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות. ונחלקו לג' כיתות: אחת אומרת: נעלה ונשב שם. ואחת אומרת: נעשה עמו מלחמה. ואחת אומרת: נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות. (תנחומא, נח, י"ח).

המדרש בבראשית רבה מתאר בצורה ציורית את המגדל הגבוה, שבראשו עבודה זרה שנלחמת בה'. מדרש תנחומא מתאר את רצונם המשותף "ונכהו בקרדומות", ואחר כך מביא שלוש אפשרויות, שהמשותף לכולן הוא עליה לשמים לצורך מרידה בה'.

חז"ל פירשו את "ראשו בשמים" כמטאפורה לרצונם למרוד במלכות ה' - בני האדם אינם מוכנים לסור למרותו של הא-ל, והם מורדים בו. רעיון זה, המבוטא במדרשים באופן ציורי, הוא אותו רעיון העולה מפשט הכתובים.

אחדות בני האדם וישיבתם במקום אחד

המטרה השנייה של בניית העיר והמגדל הייתה "פן נפוץ על פני כל הארץ".

נראה שלבני האדם היה חשש מטבעו של עולם, והם מנסים להתמודד עם דבר שהם יודעים שעתיד להתרחש: הם יודעים שעם התרבות בני האדם הם יתפזרו על פני כל הארץ, והם מנסים למנוע התפזרות זו. מדוע? מה רע בפיזור? בני האדם מבינים שהאחדות היא דבר חשוב שאפשר בכוחה לפעול רבות; הם חוששים מפיזור שיביא להחלשת כחם, ואולי אף יביא לפירוד ולניכור בין קבוצות שונות עד כדי לחימה זו בזו, כך שבמקום להשתמש בכל כוחותיהם לצורך התקדמות, הם יהיו עסוקים במלחמות שיחלישו את כחם ויגרמו להרס. החשש מפני הפירוד הוא הגיוני, והרצון להיות מאוחדים נראה לנו כחיובי.

כאשר מעיינים בסיפור, רואים שיש שני מוטיבים החוזרים בסיפור (כל אחד מהמוטיבים חוזר חמש פעמים):

א. "כל הארץ"[6].

ב. "שפה"[7].

שני המוטיבים מהווים שני מרכיבים של אחדות בני האדם בתחילת הסיפור, ובשני התחומים האלה חל הפירוד: בתחילה, כל בני האדם (המכונים "כל הארץ") היו מאוחדים על ידי שפה אחת, ורצו להתיישב במקום אחד, כדי לא לפוץ על פני כל הארץ. בסופו של הסיפור, ה' מפר את אחדות השפה, וגורם להפצתם על פני כל הארץ[8]. לפי זה, ניתן להבין שה' התנגד לרעיון של ישיבת כל בני האדם במקום אחד, והוא מעוניין בהפצתם על פני כל הארץ. פרשני הפשט (רשב"ם, ריב"ש, רד"ק וראב"ע) עמדו על כך שהחשש "פן נפוץ" הוא בעיה. הישיבה במקום אחד הייתה בעייתית מפני שרצון ה' היה אחר. רצון ה' היה שבני האדם ימלאו את כל הארץ, כפי שהוא ציווה את האדם הראשון: "פרו ורבו ומילאו את הארץ" (א', כ"ח), ואילו בני האדם מנסים להתנגד לרצון ה' - הם רוצים לשבת במקום אחד ולא לפוץ על פני כל הארץ. בני האדם רואים את טבע העולם כפי שברא אותו ה', והם רוצים להתנגד לו: הם לא רוצים להיות נפוצים, כפי שה' רוצה, הם לא רוצים למות, הם לא רוצים להיות נתונים לחסדי ה' ולמקרים הקורים בעולם הטבע על פי החוקיות שה' טבע בעולם. הם רוצים להיות השליטים, במנהיגים, בעלי השם. הם רוצים לקבוע את גורלם בעצמם.

הם מנסים לגייס את כל כשרונותיהם ויכולותיהם (ולצורך כך חשובה להם האחדות) על מנת לפתח טכנולוגיה שתאפשר להם לעמוד כנגד כל העתיד להתרחש.

הכנת הלבנים היא פיתוח יכולת טכנולוגית שבעזרתה האדם יכול להתמודד עם הטבע, לעשות דברים שאינם "טבעיים". יכולת זו ניתנה לאדם מאת הא-ל, במטרה שיפתח את העולם: ה' מעוניין שהאדם יתקדם ויפתח את העולם, שהרי ה' שם את האדם בגן עדן כדי "לעבדה ולשמרה". אך בשורש הסיכוי טמון גם הסיכון. האדם יכול להשתמש ביכולותיו לפתח את העולם, אך הוא יכול גם להשתמש בהם כנגד רצון ה' - הוא עלול למרוד בה'.

משמעות הסיפור

סיפור מגדל בבל פותח בתיאור ניטרלי, של אחדות בני האדם ושל פיתוח טכנולוגי. התורה לא מציגה את מעשי בני האדם כשליליים מיסודם[9], להפך - דברים אלה יכלו להיות חיוביים ורצויים. אולם, בפסוק ד' מתברר שבני האדם ניצלו את היכולות שלהם בצורה שלילית: הטכנולוגיה והאחדות אפשרו להם לחשוב שיש ביכולתם להתנגד לרצון ה'.

חז"ל פירשו את הביטויים המעורפלים בתחילת הסיפור כמבטאים מרידה בה'. אולם, התורה בחרה להשתמש בביטויים מעורפלים ובהצגה תמימה של מעשי בני האדם, ולא בהצגה חד משמעית של מעשה שלילי. מדוע בחרה התורה להציג את הסיפור דווקא כך?

המסר העולה מהסגנון המעורפל הוא כי האחדות והפיתוח הטכנולוגי אינם שליליים מיסודם - הם יכולים להיות חיוביים, ואפילו רצויים ביותר. אולם, לאחר מעשה מתברר שבני האדם השתמשו בצורה שלילית ביכולות החיוביות שה' העניק להם. הכנת הלבנים והבנייה נעשית כאן כמרידה במלכות ה' בעולם: לא ה' יקבע מה יקרה בעולם: יש כח אחר, מלבד ה', שיכול לקבוע מה יתרחש בעולם, והוא יכול להתגבר על כחו של ה'. מיהו בעל הכח הזה? - האדם! זוהי עבודה זרה, אשר אמנם לא שמה אל אחר במרכז, אך שמה את האדם במרכז, וסוגדת לו ולכחו.

זהו הקשר בין "נעשה לנו שם" לבין "פן נפוץ": אנחנו, בני האדם נהיה בעלי השם, בעלי הכח בעולם, כך שנוכל גם להתנגד לסדרי הטבע ולהחלטות הבורא.

רעיון זה מבוטא במדרש, שוב בלשון ציורית, ומובא ברש"י בפירושו לפסוק א'[10]:

אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות... (בראשית רבה לח, א).

כלומר: בני האדם חושבים שבכוחם למנוע מה' להביא עוד מבול - בכוחם למנוע את כל אסונות הטבע, ולמנוע מה' להביא עליהם אסונות אלה.

ההתאמה בין המדרש לפשט

מדרשי חז"ל המתארים את מגדל בבל כחטא של עבודה זרה או נסיון למרוד בה' נראים בתחילה כמנותקים מפשט הסיפור: היכן כתוב בסיפור שבמגדל הייתה עבודה זרה? היכן כתוב שהם תכננו להלחם בה' או שהם רצו לעשות סמוכות לרקיע? כאשר לומדים את הסיפור לעומק, מתברר שבניית מגדל בבל הייתה ביטוי למרידה בה'. המדרשים מתארים באופן ציורי את הרעיון ששורש הבעיה הייתה המרידה בה'. כיצד מתאר זאת המדרש? על ידי תיאור של עבודה זרה שכביכול עושה מלחמה עם ה', על ידי תיאור של נסיון של בני האדם להכות ברקיע ועל ידי תיאור ציורי של בניית סמוכות לרקיע כנגד התמוטטות אפשרית.

פשט המדרש, על כל פרטיו הציוריים, איננו חופף לפשט הכתובים. אולם, הרעיון העולה מן המדרש זהה לרעיון המתואר בכתובים. הפרטים הציוריים שבמדרש הם כלי לביטוי רעיון, ורעיון זה איננו מנותק מן הכתובים, אלא להפך - מבין את הכתובים לעומק, ומבטא את המשמעות הפנימית של הסיפור המקראי.

ג. תגובת ה'

חלקו השני של הסיפור מתאר את תגובת ה' למעשה בני האדם:

(ה) וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
(ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
(ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:

ה' יורד לראות את מעשי בני האדם. משמעותה של הירידה יכולה להיות כלעג לבני האדם, אשר חשבו להגיע השמימה, והכתוב מתאר שה' צריך לרדת כדי להגיע אליהם.

אולם, לאור השוואה למקורות אחרים בתנ"ך נראה שיתכן שמדובר בירידה של ה' לצורך התערבות בנעשה בעולם[11]. עד כה בני האדם פעלו במנותק מה', וכעת ה' מתערב בנעשה. ירידה של ה' והתגלותו בעולם מלווה בדרך כלל בשנוי משמעותי בטבע העולם, וכך גם מתרחש כאן. בנוסף לכך, הירידה יכולה להתפרש כביטוי לבחינת מעשי בני האדם, "ירידה לשורש העניין", הצבעה על המוקד הבעייתי[12]. ואכן הפסוק הבא מצביע על מוקד הבעיה:

"הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ה' מצהיר ששורש הבעיה הוא באחדות הטוטלית בין בני האדם.

נשים לב לכמה נקודות משמעותיות בדברי ה':

א. אין גינוי מפורש של מעשה מסוים, אלא תיאור מצב: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות".

ב. מובע כאן חשש מפני העתיד: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". מהו החשש? כיצד ייתכן שה' חושש ממעשי בני האדם?

ג. אין התייחסות מפורשת לעיר ולמגדל - הם לא מוקד הבעיה.

ד. שוב מוטל ערפל על הסיפור: מהו "וזה החילם לעשות"? מהו הדבר "אשר יזמו"?

לפי דברי ה' בפסוק זה, מטרת ההפצה ובלבול הלשונות איננה עונש על העבר, אלא מתוך דאגה לעתיד. ה' עושה מעשה שימנע מבני האדם להגיע למצב לא רצוי. ה' מבהיר ששורש הבעיה הוא באחדות. מה קרה בגלל האחדות? - "וזה החילם לעשות".

פסקה זו יכולה להתפרש בשני מובנים:

א. "וזה" - בניית העיר והמגדל, "החילם לעשות" - התחילו לעשות. הם התחילו לבנות את העיר והמגדל ועוד לא סיימו. כך פרשו רש"י ורס"ג, וכן מ.ד. קאסוטו.

ב. "וזה" - בניית העיר והמגדל, "החילם לעשות" - זו רק ההתחלה. העיר והמגדל הם רק התחלה, והם עלולים להמשיך בדברים נוספים. כך פרש י. קיל ב"דעת מקרא".

"ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" -

משפט זה מביע את החשש שהוא מוקד העניין, ובעקבותיו תבוא תגובת ה'. החשש הוא שאם בני האדם ימשיכו להשתמש בכח האחדות באותה צורה, הם יצליחו לעשות משהו שאינו לפי רצון ה'. מהו הדבר שה' אינו מעוניין שיעשו? דבר זה לא כתוב במפורש, ויתכן שהחשש הוא שהם יצליחו לסיים את בניית העיר והמגדל, ובכך יצליחו לעשות לעצמם שם ולמנוע את התפזרותם על פני העולם. יתכן שהחשש הוא רחב יותר: הם יצליחו לממש יוזמות שליליות נוספות.

תחילתו של הפסוק הצביעה על כך שהאחדות היא המוקד; מה הבעיה באחדות? הרי היא דבר חיובי ביותר!

הבעיה היא בשני מישורים: ראשית - בעזרת האחדות בני האדם צוברים כח רב מדי, והם מתחילים להרגיש את עצמם כבעלי כח ושליטה בעולם, עד כדי כך שהם מסוגלים להתנגד לרצון הבורא, ולחשוב שהם "בעלי שם" כאלוקים. אך מעבר לכך, האחדות יוצרת תחושה שהם דומים לא-ל, מפני שהא-ל הוא אחד.

החשש הוא שבני האדם ימשיכו בדרך זו של הגברת האחדות, מניעת פיזור בני האדם ועשיית שם לעצמם. זהו תהליך שמכוון בסופו של דבר להוצאת ה' מן התמונה - למרידה במלכות ה' בעולם. ה' נתן לבני האדם את כח האחדות ואת כח היצירה, והוא מעוניין שישתמשו בהם בתנאי שהכל עדיין תחת שליטתו של ה', ולא מתוך מרידה בו. על בני האדם לדעת שאין ביכולתם לעשות הכל, שכחם מוגבל, ושתמיד יהיו דברים שאינם בשליטת האדם, ובהם מתבטאת מנהיגותו של ה'.

הבעיה היא כאשר בני האדם חושבים ש"לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". זו מחשבה מוטעית.

אם כן, סיפור מגדל בבל מתאר שנוי משמעותי באנושות:

המצב הראשוני היה אחדות של כל בני האדם. האחדות הייתה מצב חיובי ואידיאלי. אחדות זו הייתה אמורה להיות אחדות של שפה, וכנראה אף אחדות של כל בני האדם בעבודת ה'. ה' היה מעוניין שימשיכו להיות מאוחדים, אך שיתפזרו על פני כל הארץ וימלאו אותה. בני האדם הבינו את הכח הרב הטמון באחדות, ולכן ניסו להגביר את אחדותם, על ידי מניעת התפזרותם על פני כל הארץ. אחדות טוטלית כזו תאפשר להם עצמה אדירה, ותעשה אותם דומים לא-ל, ואף מסוגלים למרוד בו. את המצב הזה ה' מעוניין למנוע. אין קיום לעולם כאשר הוא מורד בה' באופן טוטלי. ה' נאלץ להפר את האחדות בין בני האדם, למרות שהאחדות היא מצב אידיאלי. הפרת האחדות תמנע את המרידה המשותפת של כל בני האדם בה', ובכך תאפשר המשך קיום למין האנושי ולעולם כולו.

ד. הפרת האחדות בין בני האדם

כיצד מפר ה' את האחדות בין בני האדם?

פס' ז מתאר את התכנון של ה': מניעת האחדות תתרחש על ידי בלבול השפות.

פס' ח מתאר את מעשה ה': ה' מפיץ את בני האדם על פני כל הארץ.

במה חל השינוי? האם ה' בלבל את השפות וכתוצאה מכך התפזרו בני האדם על פני כל הארץ[13]או שה' גרם לפיזורם, וכתוצאה מכך נוצרו שפות שונות[14]? קשה להכריע בין השניים, ויתכן שעיקר העניין הוא התוצאה: האחדות הופרה לגמרי, והמצב החדש הוא שבני האדם אינם מאוחדים בשפתם, והם מפוזרים על פני כל הארץ.

אולם, נראה לי שניתן להבין אחרת:

האחדות הראשונית הייתה אמורה להיות אחדות של שפה בלבד. ה' היה מעוניין שהם יתפזרו על פני כל הארץ ולא ישבו במקום אחד, כיוון שהישיבה במקום אחד הייתה חלק מן הקלקול של בני האדם. בעקבות הקלקול ה' מתערב וגורם לשינוי מהותי בטבע האנושות, שינוי אשר יפר את האחדות הטבעית שהייתה ביניהם. מהו השנוי המהותי? השנוי המהותי הוא בכך שבני האדם לא יהיו עוד בעלי "שפה אחת". בכך תופר האחדות הראשונית שבין בני האדם. בעקבות שינוי זה, נעשה תיקון לקלקול של בני האדם: בעקבות היפרדות הלשונות בני האדם באופן טבעי מתפזרים על פני כל הארץ, שזה היה רצון ה' הראשוני.

ה. לסיכום

סיפור מגדל בבל הוא אחד מסיפורי 'בראשית'. הוא סיפור אוניברסלי, העוסק בעניין מהותי באנושות, ומתאר נפילה ממצב אידיאלי של אחדות למצב של פירוד, אשר איננו אידיאלי אך מאפשר המשך קיום העולם בצורה נכונה.

התורה מציגה את מעשה המגדל בצורה מעורפלת ונוצרת תחושה ראשונית שמעשה בני האדם איננו שלילי. גם תגובת ה' איננה מבטאת עונש על מעשה השחתה חמור.

נראה שהתורה בחרה במכוון בסגנון כתיבה חיובי ולא שלילי, וכן בסגנון מעורפל ולא חד משמעי, כדי להעביר מסר חשוב מאד: המצב הראשוני של בני האדם היה אידיאלי, ומעשיהם יכלו להיות חיוביים ורצויים: כח האחדות וכח היצירה הינם כוחות חיוביים ביותר, ה' ברא את האדם כך במכוון.

אולם, בני האדם השתמשו בכוחות חיוביים אלה לכיוונים שליליים. הם השתמשו באחדות וביכולת הפיתוח שלהם כדי להתנגד לרצון ה', להתנגד לחוקי הטבע שה' חוקק, הם רצו למרוד בה' ובמלכותו בעולם, ולהפוך את עצמם לשליטי העולם, בעלי הכוח והשם.

בעקבות הקלקול הזה, התברר שאין אפשרות שהעולם ימשיך להתקיים בצורה האידיאלית, ולכן היה צורך בשינוי מהותי: פירוק האחדות בין בני האדם, כדי שלא ימרדו בה', וכך העולם ימשיך להתקיים.

סיפור מגדל בבל הוא הסיפור החותם את תקופת בראשית.

לאחר הפירוד בין העמים בטל האידיאל של אנושות שכולה מונהגת ישירות על ידיה' וכולה עובדת את ה'[15], אלא יש עמים שונים, ויש צורך בעם אחד שיהיה עם ה' הקורא בשם ה' בעולם.

מיד לאחר סיפור היפרדות העמים מתחיל סיפור אברהם, משושלת שם[16], האדם הנבחר על ידי ה' להתחיל את עם ה' הקורא בשם ה'.



[1] עיינו בראשית רבה, לח, ו.

[2] שם, ז.

[3] "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ" (שמואל ב', ז', ט); "ויעש דוד שם" (שמו"ב, ח', י"ג); "ותעשה לך שם" (ירמיהו, ל"ב, כ'); "ותעש לך שם כיום הזה" (דניאל, ט', ט"ו; נחמיה, ט', י'); ועוד.

[4] עיינו פרק י', פסוקים כ"א-ל"ב, ופרק י"א, פסוקים י'-ל"ב.

[5] ראו גם י. זקוביץ', מקראות בארץ המראות, פרק ד' עמ' 54-55.

[6] בפסוקים א', ד', ח', ט' (פעמיים).

[7] בפסוקים א', ו', ז' (פעמיים) ט'.

[8] על ההבדל והפרדה בין שני המוטיבים ראו בהמשך.

[9] בהשוואה לסיפור המבול ולסיפור סדום, בהם כבר מתחילת הסיפור מודגש שהייתה השחתה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ... ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס..." (בראשית, ו'); "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד..." (בראשית, י"ח, כ). על רקע זה בולטת ההצגה התמימה של מעשה מגדל בבל.

[10] רש"י הוסיף את המילים "כשם שעשה במבול". המדרש מתאר רק את החשש מפני התמוטטות הרקיע - החשש מאסונות הטבע, לכאורה בלי קשר למעשי ה'.

[11] כמו ביציאת מצרים (שמות ג', ח'), בהתגלות ה' לנתינת התורה (שמות י"ט, י"א-כ'), האצלת הרוח ממשה אל הזקנים (במדבר י"א, י"ז-כ"ה), הענשת מרים בצרעת (במדבר י"ב, ה'), נבואות רבות הקוראות לה' לרדת ולהתגלות בעולם (ישעיהו ל"א, ישעיהו ס"ג, מיכה א', תהלים י"ח, ) ועוד.

[12] כמו בסיפור סדום: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה..." (בראשית י"ח, כ"א).

[13] כדעת רש"י, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל ומלבי"ם.

[14] כדעת ראב"ע.

[15] ראו בפרוש האברבנאל לבראשית י"א עמ' קפ..

[16] מסתבר שאין זה מקרי שדווקא שושלת שם היא הקוראת בשם ה' בעולם.