פרשת נח - בין `רני עקרה` ל`ענייה סוערה`

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת נח - בין "רני עקרה" ל"עניה סערה"

פתיחה

שתי נבואות נחמה של ישעיהו - "רני עקרה" ו"עניה סערה" - חוברות יחדיו על מנת ליצור את הפטרת פרשת נח. מדובר בשתי נבואות השונות זו מזו; הן מבטאות גישות שונות לנושא הגלות והגאולה, וצירופן יחד להפטרה אחת מעניק פרספקטיבה כפולה על נושא הגאולה. מלבד ההבדלים התוכניים שיידונו להלן, הרי שבחודשי הקיץ, במסגרת קריאת ההפטרות של שבע דנחמתא, מתפצלות שתי הנבואות הללו להפטרות שונות. "רני עקרה" משמשת כהפטרת פרשת כי-תצא ואילו "עניה סערה" נקראת שבועיים קודם לכן בפרשת ראה, כך שאין ספק שהפטרתנו מורכבת משתי יחידות שונות.

לאמיתו של דבר, המנהג לצרף יחדיו את שתי ההפטרות השונות מן הקיץ ולזמנן לפונדק אחד בפרשת נח הוא רק המנהג האשכנזי; מנהג עדות המזרח שומר על עצמאותה של "רני עקרה" ואינו מצרף אליה את "עניה סערה", וזאת מפני שאין הן יחידה אורגנית אחת אלא שתי נבואות שונות שנסמכו זו לזו. במסגרת סדרת השיעורים הזאת נעסוק בהפטרה האשכנזית הארוכה יותר על שני מרכיביה, וזאת לאור המדיניות שקבענו לעצמנו לעסוק בהפטרה הארוכה יותר מבין המנהגים השונים, בבחינת "בכלל מאתיים מנה". יתר מכן, הסמיכות שבין "רני עקרה" לבין "עניה סערה" מתקיים בספר ישעיהו ושופך אור על שתיהן, כך שלכל העדות ראוי לתת את הדעת על הזיקה שביניהן במסגרת התנ"ך.

הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד

שתי הנבואות הללו עוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות, כאשר שתי המטאפורות לקוחות מתוך רשימת האישים שחז"ל העידו עליהם שהם חשובים כמת[1]. עם זאת, קיים הבדל בסיסי ביניהן: "רני עקרה" מתיחסת לעתיד בעוד "עניה סערה" ממוקדת בהווה.

נפתח ב"רני עקרה". שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות - הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד. חשוב להדגיש שמדובר בעניינים שונים; תיתכן מציאות של סבל נורא בהווה אך ישנה תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח, וייתכן מצב הפוך שההווה איננו קשה כשלעצמו ואין האדם או העם סובלים מסבל אקוטי כרגע, אך העתיד נראה כחסר תוחלת וללא שום אור בקצה המנהרה, ומזה נגרם ייאוש קשה.

ייאוש העקרות

עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם הייאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת. הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן, שיש רגעים קשים מנשוא בהווה אותם חווה כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש העניין הוא בכך שאין להם תקווה לעתיד. לו היו יודעים בני הזוג שבעתיד יזכו לפרי בטן, היו הקשיים הללו נעלמים. לעומת זאת, אדם הסובל מייסורים נפשיים קשים בהווה או נאנק מכאבי תופת גופניים, אין צערו פוחת בגלל תקוות העתיד. ידיעת העתיד יכולה להעניק לו כוח עמידה חזק יותר ולחשל אותו אך אין היא מעלימה או מקילה את עצם הכאב בהווה. מי שאין לו בנים חשוב כמת בהווה מפני שהוא חי כבר עכשיו בתחושה שאין לו עתיד - לא יהיה מי שיסעד אותו לעת זקנתו, לא יאמרו אחריו קדיש, ובעיקר, לא יהיה לו זרע שיאריך ימים אחריו וימשיך את עולמו הקיומי ומורשתו. אם ניקח דוגמא תנ"כית, נוכל להיזכר באברהם. בעת אשר הקב"ה מדגיש בפניו את שמירתו וברכתו בהווה, שבאה לידי ביטוי במלחמת ארבעת המלכים, הרי שתגובתו של אברהם היא "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". במלים אחרות, אברהם משיב לקב"ה שהבעיה שלו איננה ההווה אלא העתיד. למותר לציין, שהיות והעתיד הוא החשוב, אזי העקרה איננה יכולה ליהנות מן ההווה כל עוד אין לה עתיד.

העם בגלות משול לעקרה. קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם. לעתים באה לעולם הקיום היהודי מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזוית הכלכלית והן מן הזוית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכלאום, וכי "בראותה כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", אזי היא כאותה אשה עזובה ועצובת רוח, המתבוננת בעיניים כלות בהצלחת חברותיה ואילו לה אין עתיד. לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.

בקטע מדהים בעוצמתו, משלבים חז"ל את המטאפורה והמציאות, המשל והנמשל. בדיון על מעמדו ההלכתי של גוי שיש סיכוי שהוא מצאצאי עשרת השבטים, קובעת הגמרא (יבמות י"ז.) שאין חוששים לקידושיו (דהיינו שאין סיכוי שהוא יהודי) ואין לחשוש שהוא מצאצאי הגולים היות ויש מסורת "דבנתיה דההוא דרא איצטרויי איצטרו" (בנות אותו הדור של עשרת השבטים נבקע רחמן ונעשו עקרות)[2]. במלים אחרות, היאוש שאחז בהם בעקבות גלותן וטראומת הדור הראשון של הגולים, הפך אותן לעקרות, ובכך התממש המשל והיה למציאות מחרידה!

נחמת העקרה

הנחמה שהנביא מבטיח לעם אמור לתת מענה לבעיה המטרידה אותו, ועל כן לא נופתע לגלות שפסוקי הנחמה שב"רני עקרה" מדברים על תכנון העתיד. הבשורה הנבואית איננה מסתפקת בעצם ההבטחה לבנים אלא היא משרטטת בפנינו תמונה שלמה של תכונה לקראת העתיד. "הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך, יטו אל תחשוכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי" איננו רק דרך ציורית לתאר את ריבוי הבנים הצפוי בעתיד אלא הוא נחמה בהווה. הסבל של העקרה בהווה נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה? לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד יוולד היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש.

סבל העני

נבואת "עניה סערה", לעומת זאת, מתייחסת לסבל הממוקד בהווה. בעייתו של העני היא הפוכה מזו של העקרה. לא העדר העתיד, אלא הסבל בהווה הוא המעיק עליו. ייתכן וגורלו יתהפך עליו לטובה ומצבו ישתנה וישתפר; המועקה העכשווית היא הלוחצת עליו ביום והופכת את לילותיו לגיהינום.

פעמים רבות, אף מצבו של העם בגלות דומה לזה של העני. ההווה קשה, אפשרויות הקיום מוגבלות, צעדיהן של ישראל מוצרים ברמה האישית והלאומית ואין להם את הרווחה שיש לשאר החברה. על אף שהגאולה העתידית תהיה מובטחת, סבל ההווה המתבטא בדיכוי, ייסורים ועריצות הגויים מכבידה וחונקת. זהו עולמה של אותה עניה סערה, הסובלת את סבלה כשהיא מרוטת לחי ונתונה למכים במציאות הנוכחית.

אף כאן, הנחמה היא נגזרת של הבעיה המטרידה את העם ולכן היא שונה מן הנחמות של הנבואה הקודמת. כשהבעיה היתה העקרות והעדר עתיד, הבטחת העתיד היתה עיקר הנחמה, אך כשמועקת הגלות ממוקדת בעוני שבהווה, אף בשורת הנחמה בהתאם ולכן ישעיהו מבטיח אבנים טובות ומרגליות. אם העקרון של "רני עקרה" היה "הרחיבי מקום אהלך" אזי המוטו של "עניה סערה" היא "ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם".

עם ישראל כעבד או כרעיה

הבדל משמעותי נוסף בין "רני עקרה" ל"עניה סערה" נמצא בהגדרת מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו בשתי הנבואות. להבהרת הענין, עלינו להעמיד בקצרה ובתמציתיות על אחד הנושאים העקרוניים העובר כחוט השני לאורך התנ"ך.

שני מודלים בסיסיים מוצגים בפנינו כתבניות יסוד המאפיינות את מערכת היחסים שבין קודשא בריך הוא לעם ישראל ושניהם מופיעים בהבלטה לאורך נבואותיו של ישעיהו. הראשון מציג את האדם כעבד בפני קונו, כאשר הבורא רם ונשגב, רחוק מן האדם וגבוה מעליו שהרי "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרככם ומחשבותי ממחשבותיכם". במלה אחת, הקב"ה הוא הא-ל הטרנסנדנטלי, וזיקתו לאדם היא זיקת האדון לעבד והיוצר ליצור. בהפטרת לך-לך נקרא "ואתה ישראל עבדי... ואמר לך עבדי אתה" והגדרה זו תחזור על עצמה פעמים רבות, בסדרת הפרקים שמהם לקוחות ההפטרות הללו. הביטוי המובהק ביותר לכך נמצא בפסוק הקובע: "זכר אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה, יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני" (מ"ד, כא).

מן הזוית הזאת, האדם מחויב לבורא ולעול מלכותו, אמור לשמוע את מצוותיו ולמלא את המשימות המוטלות עליו.

במקביל, מתקיימת מערכת יחסים אחרת של קרבה ואינטימיות, בה הקב"ה קרוב ליצירה ונגלה אליה בפנים שוחקות. ביטויה המובהק של מציאות זאת בתנ"ך היא במגילת שיר השירים, אך גם בישעיהו היא מופיעה בצורה משמעותית. מפסוקי ההפטרות של שבע דנחמתא ניתן לצטט כנציגה מובהקת לגישה הזאת את הפסוק "שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי... כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה... וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". מזוית זאת, שמירת המצוות היא ביטוי לקרבה ולרצון למלא את רצון הדוד כאהובה הפועלת למצוא חן בעיני אהוב לבה ולא כעבד הממלא אחר פקודות אדונו.

ישראל כאשה עזובה או כעני מסכן

שתי הזויות השונות הללו באות לידי ביטוי בהפטרה שלנו, כשהפרספקטיבה האינטימית והקרובה של האישות היא זו המופיעה ב"רני עקרה". הגאולה מובטחת לישראל מפני שמערכת היחסים של האישות נשמרת ולא יעלה על הדעת שאשת נעורים תמאס. אמנם, הקב"ה עזבם והם יצאו לגלות, אך יש לראות זאת כמריבת אוהבים המבטאת כעס רגעי ועצבים מזדמנים, אך לא מאיסה בסיסית והחלטה עקרונית על עזיבה. אין הגאולה יצירה חדשה ובריאה חדשה, כפי שהוצג העניין בהפטרת בראשית, מפני שגם הגלות אינה נתפסת מזוויתה של מידת האהבה כשוני בסיסי אלא כעזיבה רגעית. לכן, עם ישראל איננו אלא אשה עזובה לרגע ועצובה מפאת המריבה עם בעלה, אך אין זה אלא עזיבה קצרה של "רגע קטון" ואין הכעס אלא הכעס החולף והרועש של מריבת אוהבים, המעלה שצף קצף על פני השטח אך איננו מבטא נתק אמיתי. לאור זאת, הנביא איננו מהסס להכריז "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך ד' ", שהרי כך היא מדתה של מידת האהבה וזו היא דרך גאולתה.

"עניה סערה", לעומת זאת, איננה מבטאת את מידת האהבה ואין בה ביטוי למחויבותו של הדוד כלפי רעייתו לגואלה. הגאולה באה מתוך כך שהם מסכנים. העני הסובל הוא סיבת הגאולה ורחמי המקום על בריותיו הוא הכח המניע את גאולתם. הגאולה מתוארת כ"נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי", ולא כחזרה לאשת נעורים.

הטוב כמותנה או כמתנת חינם

יתר מכן; הבדלי הזויות הללו באים לידי ביטוי נוסף וחשוב בתהליך הגאולה. ב"עניה סוערה", הגאולה איננה מתנת חינם לעם באשר הוא אלא מלווה בדרישה למעשים מצדם - "בצדקה תכונני, רחקי מעשק כי לא תיראי" - והטוב מוצג כמותנה במילוי רצון הבורא יתברך: "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים".

גאולת "רני עקרה" נעדרת את כל התביעות והאתגרים הללו. היא הבטחה ללא תנאי כמתנת בעל המיטיב עם אשתו. האשה העזובה ועצובת רוח נגאלת מעצם העובדה שבעלה איננו מעוניין שתהיה עצובה ומכוח אהבתו וזיקתו אליה ולא מפאת החמלה על המסכן או הציפייה למילוי משימות והשגת יעדים. עצם הקשר שביניהם היא סיבה מספקת לגאולתה.

יכולות או אישיות

גדלות האדם וההכרה בכוחותיו היצירתיים קשורה באופן פרדוקסאלי למידת היראה ולעמידתו של האדם כנגד הקב"ה כבורא ויוצר, במידה שאינה מחוייבת מן הפרספקטיבה של מידת האהבה. האדם מרוחק וחש ברוממות המקום ונשגבותו בכל עוז ועל כן איננו קרב אליו, אך עצם הגדרתו של האדם כעבד הנכון לשרת את אדונו ולקבל על עצמו משימות מניחה שבכוחו למלא אותם. משמעות קיומו בעולם הזה הוא לשם כך, ובזה זכות קיומו, ועל כן מילוי המשימות היא כה מרכזית להווייתו.

מודל הרעיה והדוד, לעומת זאת, איננו מניח כוחות יצירתיים ברעיה ואין באים אליה בדרישות ואתגרים; מערכת היחסים מושתת על קשר קיומי והוא נובע מכוח אישיותה ואופיה ואיננו מבוסס על יכולותיה. הגע עצמך, טבח או טבחית המנסים להתקבל למקום עבודה במסעדה נדרשים להוכיח את יכולתם הקולינארית, שהרי אם לא כן אין לבעל המסעדה צורך בהם, ואילו בעל ואשה אינם בוחנים זה את זה במטבח טרם החתונה שהרי לא על תפקודם במשק הבית מבוססים היחסים ביניהם.

לכן, ב"עניה סערה", יש דרישות לשם כינון הגאולה, אך כשהיא מגיעה היא מתוארת כבאה בזכות מעשיהם של ישראל וכנחלתם: "זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד' ". הנחלה ניתנת לאדם בזכות ואין היא מתנת חינם, ונחלת העבד ניתנת לו על שם מעשיו והשקעתו. הגאולה ב"עניה סערה" היא נחלתם של ישראל ושכרם על צדקתם. כל זה חסר ב"רני עקרה" שאין בה גאולה אלא בזיקה ליחסים שבין הבעל לאשה. בזאת, היא מזכירה לנו הפטרה אחרת מישעיהו (לפרשת עקב), בה מוצגת הגאולה כביטוי למערכת יחסים, אך לא של בעל לאשה אלא כהורה לילד: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

אונברסליות או אינטימיות

מן הראוי לשים לב לנקודה נוספת בהקשר זה והיא שב"עניה סערה" הגאולה מוצגת כמצילה את ישראל מיד הגוים המאיימים עליהם, ואילו ב"רני עקרה", הגוים אינם מופיעים כלל[3]. כמדומה, שאף משתנה זה קשור בנקודה הקודמת, והיינו שהבדלי הזויות שבין שתי הנבואות משפיעות על כך. העמידה של האדם לפני ד' כעבד לפני קונו היא מציאות אוניברסלית, ביסודו של דבר, ואילו המציאות של דוד ורעיה איננה בהכרח אוניברסלית אלא מיוחדת לעמו בלבד. לכן, בנבואה העוסקת בחוויה האוניברסלית, יש מקום לבחון את הזיקה שבין ישראל לאומות, ולהדגיש את התחרות שביניהם ועמידת ישראל בה. לאור זאת, הנביא מכריז "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד' ". כמו כן, הנביא ידגיש: "הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו". מאידך, ב"רני עקרה", שהיא נבואה המבוססת על האינטימיות שבין הקב"ה לעמו, לא נמצא שום התייחסות לאומות היות והם לגמרי מחוץ לתמונה מבחינת הפרספקטיבה של נבואה זו.

הזיקה בין הפרשה להפטרה

לאור הניתוח שהצגנו עד עתה, מן הראוי לבחון את הזיקה שבין הפרשה להפטרה. הקשר הפשוט והמיידי הוא, כמובן, הפסוק המזכיר את ספור המבול והברית שבעקבותיו: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך". ברם, עלינו להדגיש שאין ההפטרה נקראת רק בגלל פסוק בודד היוצר קשר מקרי בין המבול לנבואת הנחמה אלא הקשר בין שני העניינים הוא מהותי ומערכתי, והוא מפעם לכל אורך הנבואה. על מנת לעמוד על כך, עלינו להתבונן בנקודה מרכזית בסיפור המבול והוא העובדה שנח (והעולם) ניצלו לא בזכות צדקתו של נח אלא בגלל רחמי המקום ואהבתו לאדם. קביעה זו אמנם מחייבת דיון נרחב בדמותו של נח, דיון שלא נוכל לעשות כאן, אך נסתפק בהצבעה על כך שזו היא התפיסה הבוקעת ועולה מכמה מקורות בחז"ל, ובראשם תפילת מלכויות זכרונות ושופרות. כידוע, נח מוזכר שם במקום מרכזי; הוא ניצב בדיוק בנקודת המחצית של התפילה, ומשמש כמנוף המסיט את הפניה לקב"ה ממידת הדין למידת הרחמים. עד להזכרתו, הקב"ה מופיע בתפילה כיושב על כסא דין ומלכות ואילו מאותה נקודה ואילך הוא עובר מכסא דין לכסא רחמים. המעבר הזה קשור בקשר הדוק לדמותו של נח ובכך שגאולתו נעשתה מאהבת המקום לבריותיו, וכפי שאנו מכריזים שם:

"וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם. על כן זכרונו בא לפניך ד' אלקינו להרבות זרעו כעפרות תבל, וצאצאיו כחול הים".

כפי שניתן לראות, פקידתו של נח מוגדרת כפועלה של מידת האהבה וכתוצאה של דבר ישועה ורחמים, ועיקר ענינה היא קיום האנושות והצלת העולם[4]. ביטוי חריף יותר לתפיסה זאת מופיע במדרש רבה לסוף פרשת בראשית (פרק כ"ח, סעי' ט)[5]:

אמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן, אתמהא, אלא אפי' נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן.

ברית מי נח

תפיסת המדרש בענין נח תואמת להפליא את תפיסת "רני עקרה" בענין הגאולה. בהפטרה, העם איננו נגאל בזכות מעשיו אלא מפני מערכת היחסים האישית שבין ישראל למקום, דהיינו הגאולה היא מפני שישראל מוצאים חן בעיני המקום, וכך היא קביעת המדרש ביחס לנח. לכן, אזכורם של מי נח בהפטרת "רני עקרה" היא מכוונת ביותר. עקרון מי נח הוא העומד בסוד הגאולה, שלה מפני שהעקרון הנקבע על ידו הוא שלעולם לא יהיה חרבן טוטלי נוסף, וזאת מפני שהתחדש על ידי מי נח מהלך של גאולה שאין בה מצִדקת האדם. לו הגאולה היתה רק בזכות מעשה האדם וגורל העולם היה נתון בידי זכותה או חובתה של האנושות, לא ניתן היה להבטיח שלא יהיה עוד מבול, שהרי יש לאדם בחירה חופשית ומי יערב לנו שלא יסטה שוב מן הדרך. ואולם, החלטתו של הקב"ה שלא להשמיד עולם ומלואו - ואף בזמן שהוא הביא את מי המבול לשחת כל בשר מפני רֹע מעלליהם, לקיים את נח ולהרבות זרעו כעפרות תבל; פירושו של דבר רצון לקיים עולם באשר הוא, ואף שלא בזכות. לאור זאת, מגייס הנביא את ברית מי נח להבטחת הגאולה, שהרי אם רצונו של מקום לקיים עולם ולגאול את האדם אף ללא זכויות, ורצון זה הוא המתבטא בברית מי נח, אזי עקרון זה משמש אף ביחס לזיקתם של ישראל למקום, והם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיגאלו ע"י הקב"ה שחפץ בהם כבאֵשת נעורים.

מוקד הגאולה

כדאי גם להעיר על התאמה נוספת שבין פרשת נח להפטרה והיא מוקד הגאולה. אחד ההבדלים הבולטים במעבר שבין פרשת בראשית לפרשת נח הוא בכך שעולם הבריאה המתואר בבראשית הוא עולם המוגדר כ"תולדות השמים והארץ" והאדם משובץ בו במכלול של עולם הטבע. לעומת זאת, העולם המתחדש המתואר ע"י התורה בעקבות המבול (ואשר קיימת הקבלה רבה בינו לתיאור הבריאה שבפרשת בראשית) נתון כל כולו בסימן יחסיו של הקב"ה עם האדם ואין בו שום אזכור של הטבע.

אף בספר ישעיהו, ישנן תיאורי גאולה המתארים את הטבע כמתחדש, משתפר ונגאל[6], אך ב"רני עקרה", אין לכך זכר. כל חזון הגאולה הוא במישור יחסיו של הקב"ה עם עם ישראל, ואין הטבע משתתף בכך כלל. באגדה מפורסמת, המספרת על ר' אלעזר בן דורדיא שקנה עולמו בשעה אחת, העמידו חז"ל על הפער שבין גאולת האדם לעומת גאולת הטבע, תוך כדי ציטוט פסוק מהפטרתנו:

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".

משמעות אמירתם של ההרים והגבעות (וכן השמים והארץ, החמה והלבנה, המוזכרים שם בהמשך) הוא שהאדם יכול להיגאל מבלי שום תלות בטבע, ודבר זה מוכיחים חז"ל מתוך הפסוק בהפטרתנו הצמוד לאזכורם של מי נח. כשם שבזמנו של נח נוצר מודל של גאולת האדם ללא גאולת העולם, כך מציע ישעיהו מודל של גאולת ישראל שאיננה גאולה קוסמית. לשם כך הוא מגייס את בריתו של נח, ואף כאן נדמה שגאולת האדם ללא הטבע איננה מנותקת מכך שהגאולה איננה בזכות תשובה ומעשים טובים אלא ממציאת החן בעיני הקב"ה, ועל כן אין בכוחו לרומם את היקום ולגואלו. האדם והעם המוצאים חן בעיני המקום נגאלים, ואילו העולם ימתין לעת אשר האדם יתקן את עצמו והעולם, ואזי יגאל היקום כולו.


חתימה מעין פתיחה

על מנת לסיים בחתימה מעין הפתיחה, נעיר ששתי הנקודות המשמעותיות שהוזכרו בדברינו כקושרות בין הפרשה להפטרה, והמתלוות לעצם אזכור המבול ע"י הנביא, נמצאות ב"רני עקרה" ולא ב"עניה סערה", ולכן ישנו הגיון פנימי רב במנהג עדות המזרח להסתפק בקריאתה בלבד. עם זאת, עדות אשכנז העדיפו להרחיב את היריעה ולהוסיף נבואה נוספת המציגה מודל נוסף וע"י כך להשלים את התמונה המוצגת ע"י המודל הראשון[7].



[1] תניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים (נדרים ס"ד:).

[2] זו היא דעת הלישנא קמא בגמרא. יש בסוגיא אף לישנא בתרא הנוקט מהלך אחר לכל הענין ההלכתי, עיי"ש.

[3] כמובן, שאם ישראל נחשבת כאשת נעורים הנמצאת בקרבה אינטימית לקב"ה, אזי ברור שאין הגוים במעמד כזה, אך זו תוצר לוואי של הנאמר בה ולא מתכניה הישירים של הנבואה.

[4] הרחבתי בכל הענין במאמרי "To Err is Human - the Human Element in Teshuva", שיצא לאור בחוברת תורת ציון (א'), קליבלנד תשנ"ט.

[5] עיין שם בפרשה כ"ט דעות נוספות בענין.

[6] פרק ל"ה משמש דוגמא מובהקת, ולא יחידאית, לכך.

[7] שיקול אפשרי נוסף יכול להיות הרצון להגיע לידי כ"א פסוקים, שהוא השיעור המינימאלי להפטרה כפי שנפסק במסכת מגילה. ואולם, אף המנהג האשכנזי אינו מקפיד על כך פעמים רבות (והרי אף האשכנזים מחלקים את "רני עקרה" ו"עניה סערה" לשתי הפטרות שונות במסגרת קריאת השבע דנחמתא), ועל כן קשה לראות בכך את הגורם לשינוי המנהג.