פרשת מצורע - על מוות ועל טומאה

  • הרב חנוך וקסמן

פרשת מצורע - על מוות ועל טומאה / הרב חנוך וקסמן

א

מיד אחרי מות נדב ואביהוא נצטווה משה על התנאים המיוחדים הדרושים להתיר את הכניסה לקודש הקודשים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ... (ט"ז, א-ד).

אלא שלמרבה התמיהה, הפסוקים אינם סמוכים כלל לפרשת מות נדב ואביהוא. למרות סמיכות הזמנים, המשתמעת הן מן המילה "אחרי" (ראה רמב"ן על ט"ז, א) הן מן הנושא של פסוקים אלו - דיני הכניסה לקודש הקודשים וסכנת המיתה שיש בה - מציבה התורה את פרשת "אחרי מות שני בני אהרן" חמישה פרקים שלמים (י"א-ט"ז) אחרי תיאור מותם.

חמשת הפרקים הללו, הכוללים את סוף פרשת שמיני ואת פרשות תזריע ומצורע, עוסקים כולם בדיני טומאה וטהרה. הנה המבנה של קטע ארוך זה:

חלק

נושא

פסוקים

אזכורים של מונחי טהרה וטומאה

א

החיות הטהורות
והחיות הטמאות

י"א, א-מז

י"א, ד-ח, כד-לח, מז

ב

דיני האישה היולדת

י"ב, א-ח

י"ב, ב, ד-ח

ג1

צרעת הגוף
וצרעת הבגד

י"ג, א-נט

י"ג, ג, ו-ח, יא-יד, מו, נא, נה, נח-נט

ג2

טהרת המצורע

י"ד, א-לב

י"ד, ב, ד, ז-ט, יא, יט-כ, לא-לב

ג3

צרעת הבית

י"ד, לג-נז

י"ד, לו, מ, מח, נג, נז

ד

טומאה היוצאת מן הגוף (זב, זבה ונידה)

ט"ו, א-לג

ט"ו, ב-ו, יג-יד, טז-יח, יט, כה-כו, כט-לא

מדוע, אם כן, בחרה התורה לקטוע את הרצף הסיפורי העובר ממות בני אהרן (י', א-כ) לדיני הכניסה אל הקודש (ט"ז, א-לד) ולהפריד בין הדבקים בדיני הטומאה והטהרה (י"א, א - ט"ו, לג)? במילים אחרות: מדוע סמכה התורה את תורת הטומאה והטהרה, ובמרכזה דיני הצרעת, למותם של נדב ואביהוא?

ב

למעשה, אפשר שעשינו חלק גדול מן הדרך לפתרון הבעיה כבר באופן שבו הצגנו אותה. התשובה טמונה, ככל הנראה, בקשר בין מושגי הטומאה והטהרה ובין הכניסה אל הקודש.

בתיאור ימי הטוהר של היולדת אומרת התורה:

וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (י"ב, ד).

מאחר שהאישה נחשבת עדיין טמאה, אסור לה לגעת בקודשים ולהיכנס למקדש. לשון אחר: טהרה היא תנאי הכרחי למגע עם קדושה.

האקסקלוסיביות ההדדית של הקדושה והטומאה עומדת גם ברקע חלקיה האחרים של תורת הטומאה והטהרה. המצורע חייב לצאת מן המחנה (י"ג, מו), שבמרכזו שוכן ה'. ציווי זה מפורש גם בספר במדבר, בפרקים המתארים את סדרי המחנה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ... אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה', א-ג).

הציווי מתייחס, כפי שניתן לראות, גם לזב וזבה. ואכן, המתח בין טומאה וקדושה שב ועולה בסיכום דיני הטומאות היוצאות מן הגוף (חלק ד לפי החלוקה דלעיל), שם עונשת התורה במיתה על עירוב טומאה בקדושה:

וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם (ט"ו, לא).

הצורך להפריד בין טומאה ובין קדושה מופיע לא רק בחלקים ב-ד של פרשת הטומאה והטהרה אלא גם בחלק א, בהלכות החיות הטהורות והחיות הטמאות. בסיכום חלק זה נאמר:

כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, כִּי אֲנִי ה'... וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (י"א, מד-מה).

הקדושה איננה מוגבלת לתחומי המקדש, ואפילו לא לתחומי המחנה; הקדושה טבועה בעצמותו של כל אחד ואחד מבני ישראל. כבני העם הקדוש - סוג נוסף של קדושה, דרך נוספת, שאינה קבועה במקום אחד, להשראת שכינה - מצווים בני ישראל להימנע מלערב טומאה עם קדושה על ידי אכילת בעלי חיים מסוימים או על ידי מגע בהם.

נמצאנו למדים שהמכנה המשותף של פרקים י"א-ט"ו - תורת הטומאה והטהרה - אינו רק פירוט הקטגוריות של טומאה וטהרה, אלא גם החיוב להבדיל בין הטמא ובין הקדוש. במקדש עצמו, במחנה שבו הוא שוכן ובאנשי המחנה הזה - בכולם מחייבת הקדושה התייחסות מיוחדת וקובעת תנאים ברורים להשגתה ולשמירתה.

כאן שבים אנו לחטאם של נדב ואביהוא ולמותם. כזכור משיעורנו לפרשת שמיני, נדב ואביהוא מתו משום שלא נתנו דעתם לפרטי הלכות הקודש והמקדש והביאה אליהם, בבואם אל המקדש ואל מקום שכינה מבלי שנצטוו על כך. לא ייפלא אפוא שבין תיאור מותם (י', א-כ) לבין הציווי על תנאי הכניסה לקודש הקודשים (ט"ז, א-לד) מפרטת התורה את כל 'הלכות הקודשים': דיני הקודש והמקדש והיחס אליהם.

ג

קשר שונה מעט (אף כי קשור לזה שתואר לעיל) בין תורת הטומאה והטהרה ובין מות נדב ואביהוא עולה מפסוקי החתימה של פרשת החיות האסורות באכילה והחיות המותרות בה (חלק א בחלוקתנו):

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (י"א, מו-מז).

המשפט "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" מחזיר אותנו לקוד ההתנהגות הכוהני שעליו מצווה התורה מיד אחרי מות נדב ואביהוא (ראה שיעורנו לפרשת שמיני). חלקו האחרון של אוסף הלכות זה כולל שני ציוויים:

וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר; וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם (י', י-יא).

שני הציוויים הללו שונים זה מזה מבחינה לשונית ורעיונית, אך קשורים זה בזה מבחינה מעשית. מוטלת כאן על הכוהנים אחריות מיוחדת: גם להבדיל בין הקדוש ובין מה שאינו קדוש, בין הטמא ובין הטהור, וגם ללמד ולהורות כללים אלו לבני ישראל. עם זאת, החובה ללמד את הדינים ולאכוף אותם אינה נובעת רק מתפקידם הכללי של הכוהנים כמורי התורה, אלא גם מתפקידם כשומרי המקדש וכממונים על 'הלכות ההבדלה': לא ניתן להבטיח את שלמותו של הקודש ואת קדושתם של המקדש, המחנה והעם בלא שדיני הקדושה יישמרו על ידי כל הציבור.

מדברים אלו עולה הסבר לסמיכות החלק הראשון של תורת הטומאה והטהרה למותם של נדב ואביהוא. מות בני אהרן הוא הזדמנות להגדיר בבירור את תפקידם של הכוהנים כמבדילים בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור; ומיד אחרי הגדרה זו מפורטים דיני ההבדלה עצמם, שאכיפתם מוטלת על הכוהנים ומטילה עליהם אחריות מיוחדת.

קו זה הולם גם את יתר חלקיה של תורת הטומאה והטהרה. כמו חלק א של פרשיות אלו, מסתיים גם חלק ג - דיני הצרעת - באזכור תפקיד הכוהנים שהוגדר בפרק י'. לאחר סיכום כל סוגי הצרעת (י"ד, נד-נו) חותמת התורה:

לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר, זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת (י"ד, נז).

אפשר שהפסוק בא גם להסביר את האריכות היתרה של דיני הצרעת, אך ללא ספק הוא מתייחס לתפקידם של הכוהנים בראיית הנגעים ובאבחונם, תפקיד המפורט באריכות במאה ושישה עשר פסוקי תורת הצרעת (י"ג, א - י"ד, נז).

ההקבלה הלשונית למונחים הוראה, טומאה וטהרה המופיעים בקוד ההתנהגות הכוהני (י', י-יא) והשזירה הברורה של מושגים אלו לאריג של הוראה, פסיקה ואכיפה בתחום הטומאה והטהרה מחזקות את הקשרים שתיארנו. נמצאנו למדים, אם כן, שחלק ג, כמו חלק א, מתאר אוסף 'דיני הבדלה' שהכוהנים מופקדים על הוראתם ועל אכיפתם.

באותה רוח, אהרן הכוהן הוא שמצוּוֶה, יחד עם משה, להזהיר את בני ישראל על דיני הטומאה שבחלק ד - דיני הטומאה היוצאת מן הגוף - ועל עונש המיתה על הפרתם (ראה ט"ו, א, לא). וגם בחלק א - דיני היולדת - מופקד הכוהן על עיקר תהליך טהרתה של האישה (ראה י"ב, ו-ז) והתרת בואה למקדש.

בסיכום, הצבת פרשת הטומאה והטהרה באמצע הסיפור על מות נדב ואביהוא אינה נובעת רק מן הקשר של שתי הפרשיות הללו להלכות קודשים. הסמיכות נובעת גם מהגדרת תפקידם של הכוהנים בעקבות מיתתם של נדב ואביהוא ומן העיסוק המשותף לשתי הפרשיות במשמעות הכהונה, בתפקיד הכוהן ובאחריות המיוחדת המוטלת עליו ביחס ל'דיני ההבדלה'.

ד

אף שהצעתנו הכפולה מבארת היטב את מבנה החלק האמצעי של ספר ויקרא, בכל זאת מבקש אני לנסות לתאר קשרים ספרותיים והגותיים נוספים בין 'תורת הטומאה והטהרה' ובין מות נדב ואביהוא. נפתח ביחס המוענק למצורע:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (י"ג, מה).

ארבע הפעולות הנדרשות מן המצורע מבטאות כולן בושה. פרימת הבגדים ופריעת הראש הם סימנים של הזנחה אישית ושל כלימה וחרפה, בדומה לפריעת ראשה של אישה החשודה בניאוף (במדבר ה', יח). גם כיסוי השפם, כנראה על ידי הבגד (עיין אבן עזרא י"ג, מה), כולל את כיסוי פיו של המצורע ואת שתיקתו. המצורע, המוכה בסבל מאת ה', ניצב חסר-מילים בפני הגמול הא-לוהי, בלא הסבר ובלא הצדקה להתנהגותו ולסבלו, והוא משול לנביאי השקר שמתאר הנביא מיכה (ג', ז):

וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם.

המצורע, שמחלתו באה לו מן השמים, יכול רק להכריז על חרפתו ברבים ולקרוא "טמא, טמא".

ואולם, חלק מפעולות אלו מבטא לא רק בושה ושלילה עצמית אלא גם תופעה קרובה: אבלות. מיד אחרי מותם של נדב ואביהוא מורה משה לאהרן, לאלעזר ולאיתמר:

רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' (י', ו).

האבלות נאסרת על אהרן ובניו. אסור להם לפרוע את ראשיהם ולפרום את בגדיהם. אסור להם לבטא את צערם ואת ייסוריהם, ואף לא להפגין כלפי חוץ את חוסר-היכולת להמשיך בחיים הרגילים כאילו דבר לא אירע.

ניהוגי המצורע דומים, אם כן, לניהוגי אבלות; הם דומים לתגובתו של אדם שהמוות פגע בו.

למעשה, התורה קושרת את הצרעת עצמה למוות כמה פעמים. המונח הרגיל לתיאור מחלת הצרעת היא המילה נגע, המופיעה בדיני הצרעת פעמים אינספור. ואולם, בספרי בראשית ושמות משמשת מילה זו, הבאה מן השורש נג"ע, לתיאור מכה הבאה מאת ה' - ההתגלמות המוחשית של "יד ה' " או "אצבע א-לוהים" המופשטת (ראה בראשית י"ב, יז; שמות י"א, א). בשמות י"א, א באות המילים "עוד נגע אחד" בהתראה על מכת בכורות. הווה אומר: בואו של נגע - מגע יד ה' - אמור, בדרך הטבע, להסתיים במוות.

הקשר הזה שבין נגע צרעת ובין מוות נתמך הן בסיפור הצרעת בחומש במדבר והן בפנומנולוגיה של הצרעת. לאחר שדיברה במשה ונענשה בידי ה' לקתה מרים בצרעת (במדבר י', א-י). אהרן, שהיה שותף להוצאת הדיבה, מפציר במשה שלא ייטור להם ושיתפלל לרפואתה של מרים:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ (י"ב, יא-יב).

אף כאן מתברר שהצרעת היא סמל למוות; הופעת הצרעת משולה להופעת ריקבון בבשרו של תינוק בן יומו. מות הבשר הנגוע מְבַשֵּר ומתריע על העונש המוחלט הקרב ובא אל החוטא. לא ייפלא אפוא שהמצורע מגיב לצרעתו כפי שמגיב האבל למוות; במאמץ של הרגע האחרון לשנות את העתיד לבוא עליו, מתאבל המצורע על נפשו ועל אבדנו.

ה

הקשר בין מוות ובין צרעת יכול לשפוך אור על התחומים האחרים הכלולים ב'תורת הטומאה והטהרה' - נושאן של פרשות תזריע ומצורע.

כידוע, המוות מטמא; גוויית מת נחשבת "אבי אבות הטומאה". בדומה לכך, גם צלו של המוות, ייסורי הצרעת, מטמאים. ואולם, המצורע איננו היחיד שצלו של המוות מאפיל עליו בפרקים אלו. האנשים המוזכרים בסוף פרשת מצורע - הזב, הזבה והנידה - פגשו בו אף הם: האישה הנידה מתמודדת עם אבדן החיים הפוטנציאליים המשתמע מנידתה; ואילו בזב ובזבה מתבטא 'אבדן החיים' במחלתם ובחוסר יכולתם להוליד בגללה. בדומה להם עברה גם היולדת, המוזכרת בראש פרשת תזריע, את החוויה המבהילה והמסוכנת של לידת ילד; בעיצומה של חוויית לידת החיים החדשים פגשה אף היא בצלו של המוות. מתברר אפוא שלתחומים המופיעים בפרשות תזריע ומצורע יש מכנה משותף: הקשר אל המוות והטומאה הנובעת ממנו.

ברם, אין זה המכנה המשותף היחיד ליולדת, למצורע ולאנשים שטומאתם יוצאת מגופם. הכתובים אינם דנים רק בסיבת הטומאה אלא גם בתהליך ההיטהרות ממנה. למעשה, לא המפגש עם המוות הוא העומד במרכזן של הפרשיות השונות אלא דווקא סיומו: השיבה מן המגע עם המוות, הביאה אל הקודש והבאת הקרבנות (ראה י"ב, ו-ח; י"ד, א-כ; ט"ו, יג-טו, כח-ל).

אם נחבר זאת לסיפור מותם של נדב ואביהוא נגיע למסקנה מעניינת: העיקרון החבוי בפרשיות ההלכתיות שבפרשות תזריע ומצורע מקביל לעיקרון החבוי במסגרת הסיפורית שלהן - סיפור מותם של נדב ואביהוא. במרכז הסיפור הזה עומד אהרן, אב שברגעי השיא של חייו מתרגש עליו אבדן מזעזע, בלשונו שלו: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (י', יט). אלא שבגלל קדושתו אסור לאהרן להראות את אבלו ברבים (י', ו-ז); עליו להתגבר על המוות, לשוב אל הקדושה ולשרת לפני ה'. ובדומה למתרחש בסיפור, עוסק גם החומר ההלכתי של פרשות אלו בהתגברות על המוות ובשיבה אל הקודש.

אבל ההקבלה אינה נגמרת בכך. כבסיפור מותם של בני אהרן - סיפורו של "היום השמיני" (ראה ט', א; ט', כג - י', ב) - מתייחסת כל אחת מפרשיות ההיטהרות - 'ההתגברות על המוות' - לתקופה בת שבעה ימים המגיעה לשיא ביום השמיני: היולדת בן זכר טמאה שבעה ימים, וביום השמיני בנה נימול (י"ב, ב-ג); לאחר חזרתו אל המחנה ממתין המצורע שבעה ימים מחוץ לאוהלו, ורק ביום השמיני הוא מביא את קרבנותיו, נכנס למשכן ונטהר לחלוטין (י"ד, ח-יא); וגם הזב והזבה סופרים שבעה ימים לטהרתם, ורק ביום השמיני הם מביאים את קרבנותיהם, באים למשכן ושבים ונטהרים (ט"ו, יג-טו, כח-ל).

האם היום השמיני הוא מין 'מספר קסם' בספר ויקרא? ייתכן. אך אפשר שיש כאן דבר נוסף. היום השמיני למילואים היה יום השראת השכינה במשכן, היום שבו יֵרֵד בורא כל הנמצאים ומקור החיים לשכון בין בריותיו. מותם של נדב ואביהוא לא היה רק אסון בפני עצמו; הייתה זו גם פגימה במהותו של היום השמיני, פגיעה במעמד המשכן ובשכינת ה'. יום הופעתו של ה' ושכינתו נהפך בתודעתם של בני ישראל ליום של מיתה ואבלות. את הרגש הזה ביטאו בני ישראל מיד לאחר מותם של קורח ועדתו:

וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ! כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת. הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ?! (במדבר י"ז, כז-כח).

טהרתם של היולדת, המצורע, הזב והזבה והתגברותם על המוות מהווים משקל נגד למות נדב ואביהוא. הדינמיקה של שיבה מחוויית המוות וחזרה ביום השמיני למשכן ולשכינת ה', לחיים טהורים ומלאים, מהפכת את הקשר שנוצר בין היום השמיני ובין המוות במעשה נדב ואביהוא.

תורת הטומאה והטהרה מזכירה לבני ישראל את הקשר הרצוי שבין שכינת ה' במשכן ובין החיים והמוות: הקדושה אינה מביאה את המוות; אדרבה, המוות מביא לריחוק מנוכחותו של ה'. ההתגברות על המוות וההתקשרות המחודשת לחיים מוצאים את ביטויָם המוחשי בביאה אל הקודש, אל מקום שכינתו של ה'.[1]

לעיון נוסף

א. קרא שוב את ט"ז, א. עיין ברש"י, ברשב"ם, באבן-עזרא וברמב"ן על ט"ז, א. ציין לפחות שני הסברים שונים במפרשים למילים "אחרי מות". האם הסברם של רש"י ורשב"ם מבאר את הקושי העיקרי שדנו בו בשיעור? האם הסברם סותר בהכרח את המובן הכרונולוגי המדויק של המילה "אחרי"?

ב. צרעת ולשון הרע:

1. קרא את י"ג, מו. על פי הפסוק הזה קושרים המדרש (בתורת כוהנים) והתלמוד הבבלי (ערכין טז ע"ב) את מחלת הצרעת לחטא לשון הרע. ראה ברש"י י"ג, מו את נימוקיהם. האם זהו פשוטם של הכתובים?

2. ראה במדבר י"ב, א-יב. קרא שוב את ויקרא י"ג, מה לאור מיכה ג', ז ועיין באבן-עזרא על י"ג, מה. האם ניתן להסתייע במקורות אלה לביסוס הקשר החד-ערכי המוצג במקורות החז"ליים דלעיל?

3. ראה שמות ד', א ורש"י שם. קרא את בראשית ג', ד-ה. איזה אור חדש שופך רש"י על הסיפורים הללו?

ג. קרא את שמות ד', ו. האם הפסוק הזה מפריך את הצעתנו בשיעור בדבר הסמליות של המוות? ראה את ההקשר הרחב, שם ד', א-ט. מהו המכנה המשותף לשלושת האותות? להבנת סמליותו של הנחש במקרא לעומקה ראה בראשית ב', יז; ג', א-ג, כב-כד.

ד. הערה מתודולוגית: הצגנו בשיעור ארבע סיבות שונות למיקומן של פרשות תזריע ומצורע בין מות נדב ואביהוא ובין פרשת אחרי מות. שתי הסיבות הראשונות מבססות את הקשר על שיקולים הלכתיים, כגון דיני הקודשים ותפקידיהם של הכוהנים, בעוד ששתי האחרונות מתבססות על שיקולים ספרותיים והגותיים מופשטים יותר ונסמכות על הזיקה בין טומאה ובין מוות. כיוון שכך, התייחסו שני ההסברים הראשונים בשיעור לתורת הטומאה והטהרה כולה, בעוד ששני ההסברים האחרונים התייחסו רק לחלקים ב-ד, החלקים הכלולים בפרשות תזריע ומצורע, אך לא לחלק א - החיות האסורות באכילה - בגלל העדר קשר ברור בין טומאתן של חיות אלו ובין מוות. האם ניתן אפוא לקבל את ההסברים האחרונים, לאור העובדה שהם מבארים רק חלק מן הקשיים? לעניות דעתי התשובה חיובית, וזאת משתי סיבות.

ראשית, הרעיונות שפיתחנו אינם סותרים זה את זה. ניתן להתייחס אל ההסברים החלקיים כאל יסודות משלימים, ספרותיים ורעיוניים, העולים מהדרך שבה שזרה התורה את הפרשיות ההלכתיות בפרשיות הסיפוריות, ולאו דווקא כאל הסברים יחידים לכך.

שנית, חלקיותם של ההסברים העוסקים במוות אינה מפחיתה מנכונותם. בפשטות אנו ניצבים מול שתי פרשיות נפרדות: דיני החיות הטמאות והחיות הטהורות מחד, ופרשות תזריע ומצורע מאידך. ההסברים האחרונים, הסובבים על רעיון המוות, מסבירים את מקומן של פרשות תזריע ומצורע, תוך הנחה שהסברים אחרים, שונים, מבארים את מקומו של החלק האחרון של פרשת שמיני.

לסיום, אף שלא הזכרנו זאת בשיעור, אפשר שניתן לקשר גם את דיני החיות למוטיב המוות, הגם שלא למוטיב "היום השמיני". רעייתי, מישל וקסמן, עמדה על כך שהחלק האחרון של דיני החיות עוסק ב"שמונה שרצים": שמונת בעלי החיים, מכרסמים וחרקים, המטמאים את הנוגע בהם. אמנם איננו יודעים בדיוק באילו בעלי חיים מדובר, אך סביר להניח שאלו חיות הנושאות מחלות מידבקות וקטלניות הקשורות במגפות ובמוות.



[1] אם הוטרדת מחלקיותם של שני ההסברים האחרונים, ראה ההערה המתודולוגית בסוף השיעור.