לך לך | ניסיון כפול

ספר בראשית, כמו גם ספרים אחרים במקרא, אינו כתוב כרצף סיפורי אחד, אלא הוא בנוי סיפורים סיפורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הסיפורים אמנם מתקשרים זה עם זה בדרכים שונות, וההתקדמות מסיפור לסיפור נעשית, בדרך כלל, על ציר הזמן במה שנוגע לתיאור קורותיה של האישיות העומדת במרכזם (או לתיאור מאורעותיו של העם), ובכל זאת מהווה הסיפור הבודד יחידה ספרותית עצמאית: יש לו בדרך כלל התחלה וסיום ניכרים, והוא נושא אופי משלו הן בעלילתו, הן בדמויות המאכלסות אותו והן באופיו הסגנוני המיוחד[1].

לעובדות אלה נודעת חשיבות רבה בעבור המעיין במקרא, שכן הסיפור הבודד הוא היחידה הבסיסית הנושאת מסר במקרא. כדי להגיע אל המסר הזה ולא לאבדו יש לרכז את מרב המאמצים בלימודו של הסיפור הבודד, וכך בכל סיפור וסיפור. המְרכז את עיקר מאמציו בפרשנותו של הפסוק הבודד (או בפרשנותם של הרבה פסוקים בודדים), כמו גם זה המרחיב את מבטו על פרשת שבוע שלמה (המכילה בדרך כלל כמה וכמה סיפורים), עלולים שניהם לאבד את המסרים העיקריים שבאה התורה ללמדנו בסיפורים המובחנים זה מזה[2].

הדבר הראשון שיש לעשות לשם לימודו של הסיפור הבודד הוא להגדיר את תחומיו: היכן הוא נפתח והיכן הוא מסתיים. רק אז ניתן לעסוק בשאלות הנוגעות למבנה הסיפור, לתכונותיו הסגנוניות, לעיצוב עלילתו, להתפתחות הדמויות שבו וכדומה. כלומר, תיחום הסיפור הוא תנאי לניתוחו הספרותי המלא. אף בשורתו של הסיפור - המסר שלו - לא תוכר ולא תופנם בשלמות עד להגדרת הסיפור השלם על כל חלקיו ועד להבחנתו מן הסיפורים הסמוכים לו מלפניו או מאחריו.

פעמים שמשימה זו של תיחום הסיפור במקרא אינה כה פשוטה. קושי זה מיוחד לעוסק בסיפור המקראי, ובמיוחד בספר בראשית, שסיפוריו השונים נשזרים סביב דמות אחת ומלווים אותה, בדרך כלל תוך התקדמות כרונולוגית. כאשר בנוסף על מאפיינים אלה גם חסר ציון פורמלי על תחילתו של סיפור חדש, עשויה לעתים להיווצר התלבטות באשר לקביעת הגבול המדויק בין סיפור לסיפור. אולם בדרך כלל אין בכך קושי, משום שסימנים שונים מלמדים את הקורא על גבולותיו של הסיפור.

להלן נציע שבע דרכים העשויות לסייע בתיחומו של הסיפור במקרא ונבאר כל אחת מהן בקיצור.

1. נוסחת פתיחה אופיינית או סיום פורמלי. יש במקרא נוסחות מקובלות להודעה על פתיחתו של סיפור חדש, אך השימוש בהן אינו תדיר. בספר בראשית מקובלות פתיחות כגון "ואלה תולדות..."; "(ויהי) אחר הדברים האלה"; "ויהי בעת ההיא"; וכדומה[3].

הדרכים להודעה על סיומו של סיפור מגוונות יותר, ונזכיר כמה מהן.

· "פיזור דמויות" - 'וילך פלוני למקומו וגם אלמוני הלך למקומו', ובספרי הנביאים העם מתפזר "איש לאוהליו".

· ציון שיבת הדמות הראשית אל המקום שממנו יצאה בתחילת הסיפור.

· קביעה כי המסופר התמיד פרק זמן ממושך: "ימים רבים" או "עד היום הזה".

· קריאת שם המקום שבו התרחש הסיפור על שם המאורע.

· ציון הזמן של מה שסופר[4].

כל הסיומים הללו נושאים אופי ברור: סיכום או סיום של מה שקדם להם. נוסחות פתיחה או סיום מעין אלו הן האמצעים המועילים ביותר לתיחומו של סיפור, והן מסייעות לא רק בתיחומו של הסיפור שבו הן מצויות אלא גם בתיחום שכניו שאין בהם נוסחות מעין אלה.

2. אחדות העלילה. המעשים המתוארים בסיפור בונים עלילה אחת רצופה, הנבדלת מעלילות הסיפורים הסמוכים.

3. אחדות הדמויות. הדמויות הראשיות, או לפחות אחת מהן, מופיעות בסיפור מראשו ועד סופו.

4. אחדות או רציפות בממד המקום ובממד הזמן של המסופר. בדרך כלל ניתן לעקוב במהלך הסיפור הבודד אחר תנועת האישים ואחר ההתקדמות בזמן.

יש להסתייג ולומר כי שלושת הסעיפים האחרונים אינם קני מידה חד-משמעיים, שכן ייתכן כי בסיפור אחד יצורפו, מסיבה כל שהיא, שתי עלילות המתרחשות במקומות שונים או בזמנים שונים תחת קורת גג אחת, וייתכן גם ההפך: עלילה מתמשכת ומורכבת שיש בה רציפות של זמן ושל מקום ואחדות של הדמויות העומדות במרכזה, ובכל זאת היא מורכבת מסיפורים אחדים. אולם בדרך כלל מאפיינות את הסיפור במקרא שלוש 'האחדויות' הללו.

5. ייחוד סגנוני. במסגרת האופי הסגנוני הכללי האחיד שבו טבועים רוב רובם של הסיפורים במקרא, מצטיין הסיפור הבודד בייחוד משלו: במילים ובצירופים החוזרים לאורכו במידה רבה ואינם מצויים בסיפורים אחרים או בתכונות סגנוניות בולטות אחרות.

6. מבנה. הסיפור המקראי בנוי בשיטה קבועה שיש בה כמה דגמים. כאשר המבנה שלו מתבלט בנקל, ניתן להסיק ממנו על גבולות הסיפור.

7. מסר. כאשר הוא גלוי וניכר, עשוי אף המסר לשמש כאמצעי להבחנה בין הסיפור הנידון לבין שכניו.

מובן כי שלושת הסעיפים האחרונים תלויים, בדרך כלל, בתיחומו של הסיפור. התיחום הוא שמאפשר באופן רגיל לחשוף את מבנה הסיפור, למיין תופעות סגנוניות שונות בתוכו ולעמוד על המסר שלו. עם זאת, לעתים ניתן לפעול בסדר הפוך, שכן תיחום הסיפור והניתוח הספרותי שלו הן פעולות שיש ביניהן זיקת גומלין, וצבת בצבת עשויה.

אחר כל זאת צריך להודות כי תיחום הסיפור במקרא אינו מדע מדויק, ולעתים אנו ניצבים לפני ספקות ולפני סתירות פנימיות בין השיקולים השונים. פעמים שתיחום שנדמה בעיון ראשון כברור ופשוט, מתגלה בעיון שני כמסופק ואפילו כמוטעה.

ב. הירידה למצרים והשיבה ממנה (י"ב, י - י"ג, ד)

הבה נתבונן עתה בראש פרשתנו. תשעת הפסוקים הראשונים שלה (י"ב, א-ט) מהווים סיפור קצר המספר על הליכתו של אברם מחרן לארץ כנען במצוות ה' ועל מסעיו הראשונים בה לאורכה מצפון לדרום.

הפסוק (י"ב, י) "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה..." מתחיל בבירור סיפור חדש. נושאו של סיפור זה הפוך משל קודמו: יציאתו של אברם מן הארץ מחמת אילוץ הרעב[5]. שני הסיפורים נבדלים מאוד זה מזה בעלילתם, ודבר זה בא לידי ביטוי בדמות הראשית העומדת אל מול אברם בכל אחד מהם. בסיפור הראשון ה' הוא שעומד בזיקה מתמדת אל אברם, הן בהיותו בחרן והן בבואו אל ארץ כנען. בראשיתו של הסיפור השני, לעומת זאת, נעדר שמו של ה' ונעדרת כל פעילות שלו, ואף כשאלו נזכרים בקיצור (בפסוק יז), אין בכך כדי לשנות את העובדה שה' איננו 'דמות מרכזית' בסיפור זה. הדמות הראשית העומדת אל מול אברם בראשיתו של סיפור זה היא שרי (אף שהיא אינה מוציאה מפיה מילה לכל אורך הסיפור), ובהמשכו - פרעה מלך מצרים[6].

היכן מסתיים אפוא סיפור ירידתו של אברם למצרים? נראה שהוא מסתיים בשובו לארץ כנען, והרי כבר אמרנו כי אחת הדרכים שבהן מציין המקרא את סיומו של סיפור היא ציון שיבת הדמות הראשית אל המקום שממנו יצאה בתחילתו. אברם יצא מן הנגב, שאליו הגיע בסוף הסיפור הקודם (פסוק ט). שובו לאותו המקום נזכר בי"ג, א: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה", ועל כך מעיר קאסוטו[7]: "במילה 'הנגבה' הסמוכה לסוף הפרשה יש הקבלה לסיום הפרשה הקודמת (י"ב, ט). אמנם שם מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הצפון, וכאן מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הדרום, אבל המילה 'הנגבה' שווה בשני הפסוקים".

אף על פי כן אין קאסוטו רואה בפסוק י"ג, א את סיום סיפורנו אלא בי"ג, ד, כפי שהוא כותב בהקדמה לפירושו לסיפורנו (עמ' 228):

ברור הדבר שהפסוקים א-ד של פרק י"ג אינם אלא המשך וסיום של הסיפור המתחיל בפסוק י של פרק י"ב. חלוקת הפרקים, שנקבעה בימי הביניים, אינה מתאימה לחלוקה המקורית של הפרשיות.

אל חלוקת הפרקים התמוהה במקום זה עוד נשוב בהמשך, אך לפני כן נראה מה היו טעמיו של קאסוטו בקביעתו כי סיפורנו מגיע עד י"ג, ד. מתוך פירושו עולים טעמים אחדים לכך. על י"ג, ב "ואברם כבד מאד במקנה..." הוא כותב:

המילה 'כבד' מקבילה הקבלה ניגודית למה שכתוב בתחילת הפרשה י"ב, י 'כי כבד הרעב בארץ'. אז היה אברם סובל משום שהיה הרעב כבד; עכשיו הוא כבד מאוד ברכושו[8].

על י"ג, ג "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל" הוא כותב:

גם במילים הללו יש הקבלה לסוף הפרשה הקודמת[9] (י"ב, ט) 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה'.

על י"ג, ד "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה' " כותב קאסוטו:

אברם הגיע ממש אל מקום המזבח אשר בנה בעלותו מחרן, אל המקום החביב על לבו במיוחד, משום שעליו היה עומד אותו המזבח... מיד כשחזר, לאחר ההפסקה של ירידתו למצרים, שב אברם לפעולתו... ומכריז שם אצל המזבח על שם ה' א-לוהיו[10]. חזרתו אל ארץ כנען אינה הגירה פשוטה של נודד ממקום למקום; היא החזרה של איש שהקדיש את עצמו ואת זרעו לאמונה חדשה, אל הארץ הנועדה לתפקידו ולתפקיד צאצאיו. ולפיכך, מיד כשהוא חוזר בלי פגע אחר המבחן הקשה שהוטל עליו במצרים, מחדש הוא את פעולתו לשם מילוי תפקידו... ההקבלה לסוף הפרשה הקודמת איננה רק הקבלה בצורה, אלא גם הקבלה בתוכן העניינים. והסיום הוא סיום חגיגי מבחינה עניינית ונאה מבחינה ספרותית.

הסיפור איננו מסתיים אפוא בשיבתו של אברם אל קצה ארץ כנען, אל הנגב שבגבולה הדרומי. מעיקרי כוונתו של הסיפור הוא לציין כי אברם שב ממצרים לבית אל דווקא . רק בהגיעו אל לב הארץ, אל המקום המסמל את ייעודו - המזבח שבנה בבית אל ושבו קרא לראשונה בשם ה' - נשלמה שיבתו של אברם אל הארץ.

שמא ניתן להוסיף נופך על דברי קאסוטו הללו. בתפיסת המקרא נחשבת שיבת אדם על עקבותיו לביטול סמלי של הליכתו הראשונה ושל מה שאירע בה. על כן כאשר ההליכה למקום הנוכחי הביאה לאדם טובה וברכה, הוא יימנע מלשוב על עקבותיו אל נקודת המוצא, כדי שלא יפסיד את מה שהשיג באותה הליכה[11], ואילו כאשר ההליכה למקום מסוים הביאה לאדם צער, הפסד ועגמת נפש, הוא דווקא 'יהדר' לשוב על עקבותיו כדי למחוק באופן סמלי את אלו[12]. נראה כי זהו טעמו של איסור התורה (דברים י"ז, טז) "ולא ישיב את העם מצרימה... וה' אמר לכם: לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד". השיבה למצרים בדרך שבה יצאנו ממנה, משמעה ביטול סמלי של יציאת מצרים מעבדות לחירות עולם, ועל כן אסרה אותה התורה[13].

בתיאור עלייתו של אברם ממצרים מאריכה התורה בפירוט המסלול שעבר בו בהקבלה ניגודית מדויקת למסלול הליכתו בסיפור הקודם. פירוט זה נועד להדגיש את שיבתו של אברם על עקבותיו באותה דרך עצמה שבה ירד קודם לכן. שיבתו ארצה באותה דרך היא תמונת ראי של איסור התורה לשוב מארץ כנען לארץ מצרים בדרך שבה יצאנו, ואף טעמו של דבר הפוך בתכלית. אברם חפץ במחיקה סמלית של פרשת ירידתו למצרים, על כל הסבל והחרפה שהיו בה מנת חלקו, וזאת הוא עושה בשיבה מדויקת לבית אל "עד המקום אשר היה שם אהלֹה בתחלה, בין בית אל ובין העי, אל מקום המזבח...".

בין כך ובין כך, נראה שצדק קאסוטו בתחמו את סיפור הירידה של אברם למצרים והשיבה ממנה בי"ג, ד.

ג. פרדת לוט מעל אברם (י"ג, ה-יח): האם היא סיפור עצמאי?

הגענו ליחידה הספרותית הבאה בפרשתנו: סיפור הפרדה בין אברם ללוט. עלילתו של סיפור זה נבדלת בעליל מעלילת הסיפור הקודם; מקום ההתרחשות הוא ארץ כנען, והארץ עצמה משמשת נושא הדיון בין אברם לבין לוט, ואחר כך בין ה' לבין אברם. לוט הוא הדמות הראשית הניצבת אל מול אברם בחלקו הראשון של הסיפור, וה', המתגלה לאברם בחלקו השני, נושא דברים הקשורים בבירור לפרדה מלוט.

גבולותיו של סיפור זה הם אפוא י"ג, ה-יח. אף סיומו של סיפור זה הוא סיום חגיגי, המזכיר את סיום הסיפור הקודם: "ויאהל אברם ויבא וישב באלֹני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה' ". המילים 'אוהל' ו'מזבח' ושם ה' מצויים אף בסיומו של הסיפור הקודם. בי"ד, א מתחיל בבירור סיפור חדש, שאין כל ספק בעצמאותו ובתיחום גבולותיו "ויהי בימי אמרפל...".

דומה כי תיחומם של שלושת הסיפורים הראשונים בפרשתנו התנהל למישרים, וכי המבוא שהקדמנו לעיון זה, בדבר קשיי התיחום העומדים לעתים בפני המעיין בסיפורי המקרא, לא נועד לפרשתנו.

אולם במהלכנו עד כה התעלמנו משאלה חמורה הנוגעת לפתיחתו של סיפור הפרדה מלוט:

וגם ללוט ההֹלֵך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. (יג', ה')

דבריו של קאסוטו על פסוק זה הם המילים האחרונות שיצאו מקולמוסו של הפרשן הדגול בטרם הִניחו לעולמים, ואף אותם לא הספיק להשלים. נביא כאן אפוא את דבריו, שהם הם זיכרונו[14]:

וגם ללוט - המילה 'וגם' קושרת פרשה זו אל הפרשה הקודמת, ובמיוחד אל פסוק ב ('ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב'), ששימש כאמור מעין הכנה לסיפור הניתן בפרשה זו[15].

ההולך את אברם - לא לחינם נכתבו כאן מילים אלו. באות הן להזכיר מה שנכתב למעלה (י"ב, ...)[16].

קאסוטו עמד אפוא על התלות של י"ג, ה בסיפור הקודם, אך לא התקשה בכך שדבר זה עומד בניגוד לעיקרון הספרותי כי סיפור מקראי העומד בפני עצמו לא יפתח במשפט המשועבד סגנונית ותוכנית למה שלפניו[17]. לו נאמר 'ויהי ללוט ההולך את אברם צאן ובקר...', היה פסוק זה יכול להיחשב לפתיחתו של סיפור חדש ללא קושי. אולם התיבה "וגם" כאילו נועדה לסכל אפשרות זו, שכן עתה לא ניתן להבין את פסוק הפתיחה הזה מתוך עצמו. נמצא אפוא כי סיפור זה כולו אינו יכול להיחשב יחידה ספרותית עצמאית.

מי שכנראה נתקשה בדבר זה היה מחלק הפרקים. הוא חש בצדק שאינו יכול לפתוח פרק חדש (ולדידנו סיפור חדש) בתיבה "וגם", ועל כן החליט לכלול בסיפור החדש המתחיל בפרק י"ג את המשפט שאליו רומזת תיבה זו. לכאורה די היה לוּ פתח בי"ג, ב "ואברם כבד מאד...", שהוא הפסוק הנרמז בתיבה "וגם". מדוע אפוא התחיל בי"ג, א? התשובה היא שבפסוק זה נזכר לוט לראשונה מאז י"ב, ה, ללא סיבה נראית לעין: "ויעל אברם ממצרים, הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו, הנגבה". וכבר היטיב קאסוטו לבאר את הזכרת לוט בפסוק זה כהכנה לסיפור הפרדה. על כן הסיק מחלק הפרקים כי כאן, בהזכרתו הראשונה של לוט העולה עם אברם ממצרים, מתחיל כנראה סיפור פרדתם.

דברי הביקורת של קאסוטו כנגד מחלק הפרקים, שהבאנום בסעיף הקודם, נראים עתה פחות חד-משמעיים. מאידך, כבר נוכחנו בצדקתו הספרותית והעניינית של התיחום שתוחם קאסוטו את הסיפור הקודם, ואם כן אנו במבוכה ביחס לסיפור הפרדה של אברם מלוט: האם הוא אכן סיפור עצמאי? ואם כן, היכן ראשיתו העצמאית?

לאחרונה פגשנו בשיקול נוסף הרומז לאי-עצמאותו של סיפור הפרדה מלוט: הזכרת לוט, לכאורה שלא לצורך, בסיפור הקודם, בתיאור עלייתו של אברם ממצרים. קאסוטו ראה בכך רמז טכני מוקדם "להכין מעכשיו את הסיפור על פרדתו מן אברם". אולם הכנה זו, מה צורך יש בה? וכי איננו יודעים זה מכבר כי לוט כלול במשפחת אברם?

נחמה ליבוביץ ע"ה[18] היטיבה לפרש את כוונת הזכרתו של לוט בפסוק י"ג, א:

לוט עזב את ארצו והלך עם אברהם... (י"ב, ה) 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן'... לוט, שהיה בן אחיו של אברהם, הלך אתו ונתגלגל עמו כמה גלגולים. עבר את כנען, ירד עם אברהם מצרימה, עלה עמו ממצרים. אך לא כהליכתו מחרן לארץ, כן חזירתו ממצרים לארץ. נקרא ונשווה את שני הפסוקים:

בצאתו מחרן:

ויקח אברם

את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם. (י"ב, ה)

בעלותו ממצרים:

ויעל אברם ממצרים

הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. (י"ג, א)

אין סדר המילים בפסוק דבר שבמקרה... בצאתם מחרן היה לוט חלק מן המשפחה, והרכוש היה כנראה משותף לכולם. בשובם ממצרים, הרי לפנינו שתי משפחות. עכשיו אין לוט מוזכר בפרק מיד לאחר שרה, אלא כמי שנצטרף לחבורה והולך עמה, אבל הולך כאדם עצמאי, וראיה לכך (י"ג, ה) 'וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים'. זרות זו בין לוט לאברהם המסומלת בפסוק (י"ג, א) בהפרדה בין שמו של אברהם ואשתו לבין שמו של לוט על ידי הרכוש, היא אותה זרות אשר בתחילת הפרק נאמרה רק ברמז ובהמשך הפרק תיאמר במפורש, ומגיעה עד לריב ועד לפירוד (י"ג, ו): 'ולא נשא אֹתם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדו'.

נמצא על פי דברים נכוחים אלו כי פרדתו של לוט מאברם החלה מסיבה כל שהיא כבר בעלייתם ממצרים[19], עוד בטרם ניתן היה לנמקה בכך שהארץ לא נשאה אותם לשבת יחדיו ובמריבות שבין רועי אברם לרועי לוט. דבר זה כמעט מביא אותנו להסכים לתיחום העולה מחלוקת הפרקים, אולם חזקה עלינו ההבחנה הספרותית הרואה בפסוקים א-ד שבפרק י"ג סיום חגיגי ומתאים לסיפור הירידה למצרים והשיבה ממנה.

לא נותר לנו אפוא אלא לבחון את האפשרות שלפנינו סיפור אחד המורכב משתי מחציות הנבדלות זו מזו בעלילתן. אפשרות זו נתמכת גם על ידי חלוקת הפרשיות של המסורה, חלוקה התואמת, בדרך כלל, בפרשת לך-לך את ההבחנה בין הסיפורים השונים שבה: תיאור הירידה למצרים והשיבה ממנה כלול בפרשת מסורה אחת ארוכה, ביחד עם תיאור הפרדה מלוט (י"ב, י - י"ג, יח).

ד. פרדת לוט מעל אברם על רקע המפגש עם מצרים

נוכחנו כי תיאור פרדתו של לוט מאברם נעוץ בתיאור עלייתם ממצרים, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת המהות. האם ניתן להצביע אף על תופעה הפוכה, דהיינו על חדירת סיפור הירידה למצרים אל תיאור הפרדה מלוט? ונוסיף ונשאל: מדוע דווקא בעלייתם ממצרים הפך לוט לגורם עצמאי מבחינה כלכלית והחל בכך את פרדתו מאברם?

התשובה לשתי השאלות הללו מובילה אותנו לפסוק (י"ג, י):

וישא לוט את עיניו וירא את כל כִכר הירדן כי כֻלָּהּ משקה, לפני שַחֵת ה' את סדֹם ואת עמֹרה כגן ה' כארץ מצרים בֹאכה צֹער.

פסוק מפליא זה הוא היפוכו של תיאור הארץ בדברים י"א, י-יא:

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעֹת למטר השמים תשתה מים.

עובדתית אין כאן סתירה: רובה של הארץ ניזון ממטר השמים, אולם כיכר הירדן - מקום מושבן של סדום ושל עמורה לפני השחתתן - הייתה "כולה משקה", דהיינו אזור רווי מים, שניתן להשקות באמצעותם את הקרקע כפי שמשקים "גן". ואם כן דומה כיכר הירדן לארץ מצרים, הנהנית אף היא משפע מי היאור ומושקה על ידם "כגן הירק".

הסתירה שבין הפסוקים היא ערכית: בספר דברים נראה שארץ ישראל השותה מי גשמים עדיפה על מצרים המושקית כגן הירק[20], בעוד שמהפסוק שבפרשתנו נראה כי שבח הוא לארץ המושקית בדרך זו וכי כיכר הירדן, מיטב הארץ היא, עד כדי כך שמשווים אותה ל"גן ה' ", הוא גן עדן (ב', ח-י), ואת גן ה' עצמו - לארץ מצרים!

הפתרון לסתירה זו הוא שפסוק י שבפרקנו אינו משקף את דעתה של התורה אלא את הערכתו של לוט: כיכר הירדן מתוארת מנקודת מבטו הוא! ואם כך, הרי נרמז לנו כאן כי לוט מחפש את מצרים ואת הדומה לה גם בהיותו בארץ כנען.

מן הרמזים השונים שעלו בדברינו עד עתה מתוך העיון בפסוקים עלינו לנסות לשחזר את ההתרחשות בשלמותה. בלכת אברם אל ארץ כנען "כאשר דִבר אליו ה' " נאמר (י"ב, ד): "וילך אתו לוט". כיוון ש"שרי עקרה אין לה ולד" (י"א, ט) ולוט הוא בן אחי אברם, יכול לוט להיחשב בנו ויורשו של אברם. הבטחת ה' לאברם (י"ב, ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" עוררה תקוות גדולות לעתיד הן אצל אברם והן אצל לוט.

אלא שהאכזבה לא איחרה לבוא: הארץ מיושבת עתה על ידי הכנעני (י"ב, ז; י"ג, ז), ולפיכך יכולים אברם ולוט להתקיים בה רק באמצעות רעיית עדרי צאנם בשטחי המרעה הבלתי-מיושבים שבדרומה. רעיית צאן באזורים אלו תלויה במצב הגשמים עוד יותר מן החקלאות. עד מהרה פגשו אברם ולוט את תלותה המתמדת של הארץ בגשמים - "ויהי רעב בארץ". הרעב הכבד מאיים על קיומם של עדרי הצאן ועל פרנסתם של אברם ושל כל התלויים בו - "הנפש אשר עשו בחרן" - ואין מנוס: כדי להציל את הנפשות יש לרדת למצרים, שאינה תלויה כלל בגשמים[21].

במצרים השבעה והעשירה, בעלת התרבות המעודנת ועתיקת היומין, 'התפכח' לוט מחלום ארץ כנען. שם הבין כי אין תכלית בהמשך נדודיו עם דודו בארץ לא-לו, כשהוא רועה את עדרי הצאן המשפחתיים, שבוי באקלים הארץ הבלתי-יציב. לו יכול, היה נשאר במצרים ומנסה להתערות בה, אלא שהמצרים היו רגישים מאוד לרועי הצאן שנהגו להתארח בארצם בעתות רעב והקפידו לדאוג שהללו לא יישארו בה. בעל כורחו מגורש לוט עם דודו בחזרה אל ארץ כנען, אולם בלבו כבר החליט: בהזדמנות הראשונה ייטול את רכושו ויפרוש ממחנהו של אברם, במגמה להתיישב התיישבות של קבע במקום ראוי. זהו הרקע לכך שלוט, המתכונן לאפשרות זו, מפרק את שותפותו עם דודו ובונה לעצמו רכוש משלו כבר בעלותם ממצרים. הריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט ותיאור הארץ שאינה נושאת אותם לשבת יחדיו הם סימפטומים לקרע עמוק בין האחיין לבין דודו, שאברם עדיין אינו משער את חומרתו.

אברם תופס את המריבה כסכסוך רועים שגרתי על שטחי מרעה וכיוצא בכך, והוא מציע את ההצעה המתבקשת (י"ג, ט): "הלא כל הארץ לפניך... אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" - הארץ פרושה לאורך מצפון לדרום, ומסתבר אפוא שאף חלוקתה בין בעלי עדרים גדולים תהא בין צפון (שמאל) לדרום (ימין). אולם לוט אינו חפץ לא במרחבי הצפון ולא במרחבי הדרום. הוא מאס באורח החיים הנוודי כרועה צאן, ואינו חפץ להמתין לנסיבות היסטוריות שאולי יפילו את הארץ בחלקו של זרעו בעוד כמה דורות. 'החוויה המצרית' מביאה אותו לשאת את עיניו ולחפש: היש חלקת ארץ הדומה למצרים שבה יוכל להתיישב? והוא מוצא חלקת ארץ כזאת לא בצפון ולא בדרום אלא במזרח. כיכר הירדן אשר כולה משקה נראית לו ללוט כגן עדן, כארץ מצרים שבתוך ארץ כנען - "פה אשב כי אִויתיה". ואף היות "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" אינו מרתיע אותו מבחירתו[22].

הפרדה של לוט מעל אברם מבטאת קרע רוחני עמוק שאינו ניתן לאיחוי. זהו הנתק שבין רדיפת ה'עכשיו' קצרת הרוח והנחפזת לבין הסבלנות השלווה הצופה פני עתיד רחוק; בין בדידותו של הקורא בשם ה' מקדם לבית אל לבין ההתחברות לאנשי סדום; בין הישיבה באוהלים וההליכה אחר הצאן לבין בניית בית והשתעבדות לשדה. לא בכדי פירשו-דרשו חז"ל בבראשית רבה (מ', ז) את המילים הקשות בפסוק יא "ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו" - "הסיע עצמו מקדמונו של עולם: אי אפשי [=איני רוצה] לא באברהם ולא בא-לוהו"[23].

פרדת לוט מאברם - פרדת נצח היא. אף שאברם יפעל למען לוט בהמשך, לא נמצא אותם עוד יחדיו אפילו פעם אחת. לוט עתיד להיווכח כי העדפת ה'עכשיו' לא הביאה לו את הרווחים שלהם ציפה: הוא יפסיד את ההווה, וגם את העתיד שעליו ויתר.

נתברר לנו אפוא כי אף ששתי עלילות לפנינו, תלויה השנייה בראשונה: במצרים הבשילו זרעי הפירוד שבין לוט לאברם; בעלייה ממנה נראו ניצני הפירוד הזה; ובשובם לארץ כנען הפך הפירוד ביניהם לעובדה מוגמרת. או אז נתברר שלוט נשאר ברוחו במצרים ואותה הוא מחפש גם בארץ כנען. 'החוויה המצרית' היא התשתית לאירועים שבהמשך, בארץ כנען. דבר זה נרמז הן בסיפור העלייה ממצרים (י"ג, א-ב) והן בפתיחת הסיפור על לוט (י"ג, ה), ובייחוד בתיאור בחירתו בכיכר הירדן (י"ג, י).

ה. מבנה הסיפור השלם

העלינו עד עתה שיקולים אחדים מדוע יש לראות בסיפור הירידה למצרים והשיבה ממנה ובסיפור הפרדה מלוט שתי מחציותיו של סיפור אחד. בסעיף זה נוסיף עליהם כמה שיקולים ספרותיים הקשורים במבנה ובסגנון של שתי היחידות.

כפי שהראינו לא אחת בעיונינו (תש"ס), נחלק הסיפור במקרא לשתי מחציות שוות או כמעט שוות, שהקבלתן זו לזו מלמדת על הקומפוזיציה (חיבור החלקים) של הסיפור השלם ועל הזיקות הפנימיות שבין חלקיו ולעתים אף חושפת את משמעותו של הסיפור כולו. האם ניתן להצביע על מבנה מעין זה בסיפור השלם שלפנינו?

1. שוויון המחציות. אין כל קושי לזהות את נקודת התפנית שבה נפתחת המחצית השנייה של הסיפור (י"ג, ה): "וגם ללוט ההֹלך את אברם...". ההבחנה בין המחציות במקרה זה היא פשוטה: לכל מחצית עלילה משלה. המחצית הראשונה, כפי שתחמנו אותה לעיל בסעיף ב (אז כסיפור עצמאי), היא אפוא בת חמישה עשר פסוקים, ואילו המחצית השנייה - בת ארבעה עשר פסוקים.

2. המבנה הפנימי של כל מחצית דומה: כל אחת מן המחציות פותחת בתיאור מצוקה שאליה נקלע אברם מחמת פרדה מבן משפחתו: שרי אשתו נלקחת ממנו בעל כורחו במצרים, ולוט בן אחיו עוזב אותו מרצונו ופורש לאורח חיים אחר על אחד מחלקיה המובחרים של ארץ כנען - הארץ המובטחת לאברם. בשלב הזה שבכל אחת מן המחציות אין ה' מעורב בהתרחשות.

בחלק השני של כל מחצית נכנס ה' לפעילות בסיפור ובכך מקל את מצוקתו של אברם. במחצית הראשונה יוצרת פעולתו הנסית (י"ב, יז) - "וינגע ה' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו..." - תפנית חדה בסיפור ופותרת את הבעיות שנוצרו בחלק הראשון: שרי מושבת אל אברם והמשפחה שבה בשלום לארץ כנען. בחלקה השני של המחצית השנייה, החל מפסוק יד, מופיע דברו המפורש של ה' אל אברם "אחרי הפרד לוט מעמו", שתוכנו מהווה תגובה ישירה לפרדה זו ולמשמעותה בעבור אברם; דבר ה' נועד לחזק את אברם בהמשך דרכו ואורחות חייו.

3. הקבלת המחציות. המחציות מקבילות זו לזו בהקבלה ישרה כדלהלן:

מבנה זה מעורר שאלה: האם הקבלת החלקים של שתי המחציות רומזת גם לזיקה ביניהן ברובד המשמעות? על כך נדון בסעיף הבא של עיוננו.

4. דמיון בין הפתיחות של שתי המחציות: כל אחת מן המחציות נפתחת בפסוק בעל מבנה של "סיים במה שפתח":

למרות הדמיון במבנה של פסוקים אלו יש ביניהם היפוך פורמלי ותוכני. בפסוק הראשון נמצאת ההנמקה במעטפת, ואילו העובדה המכרעת נמצאת בגרעין הפסוק. הפוך הדבר בפסוק השני: במעטפת נמצאת העובדה המכרעת, ואילו בגרעין - ההנמקה לה. מבחינת התוכן מתאר הפסוק הראשון את עזיבת הארץ והירידה הפיזית למצרים מחמת אונס כלכלי - רעב ומחסור. אף הפסוק השני מתאר את עזיבת הארץ ואת הירידה למצרים, אולם בפסוק זה אין הכוונה לירידה במובן הפיזי אלא לירידה במובן הרוחני, שהגורם לה איננו קושי אלא דווקא עושר כלכלי[24].

5. דמיון בין החתימות של שתי המחציות. הסיום של כל מחצית מתאר את פעולתו של אברם הכרוכה ב'אוהל', ב'מזבח' ובשם ה' (וכבר עמדנו על כך בראש סעיף ג):

ו. הניסיון הראשון

האם שתי מחציותיו של סיפורנו, הקשורות זו בזו ברובד העלילה ובמבנה המשותף של הסיפור השלם, קשורות זו בזו אף ברובד המשמעות של הסיפור? במילים אחרות: האם ישנו מסר אחיד לסיפור השלם, ואם כן, מהו מסר זה?

בגלל אופייה העצמאי במידה רבה של כל אחת מן המחציות מבחינת העלילה ומבחינות נוספות, לא נוכל לענות על שאלה זו עד שנברר מהו המסר של כל מחצית בנפרד. ובכן, מה בא סיפור הירידה למצרים ללמדנו? כדי לענות על כך יש לקרוא את ראשיתו של סיפור זה מיד אחר הסיפור שלפניו, ואז יוחש המתח הנורא השורר בין שניהם.

ה' ציווה על אברם ללכת לארץ כנען והבטיחו כי יהפוך אותו לגוי גדול שבו יתברכו כל משפחות האדמה. בהגיע אברם עד מקום שכם התגלה אליו ה' והבטיחו כי ארץ זו, המיושבת עתה על ידי הכנעני, תינתן לזרעו בעתיד. אברם האמין בהבטחות אלו על הזרע ועל הארץ, וכתגובה עליהן בנה מזבח לה'.

והנה, המבחן הראשון שעמו עליו להתמודד הוא רעב כבד בארץ, המאלצו לרדת למצרים. עתה אין ה' מתגלה אליו, אינו מדריך אותו מה עליו לעשות ואינו מסביר לו מדוע מקבילה הארץ את פניו בפנים זועפות כל כך. בירידתו למצרים מוצא עצמו אברם בארץ שבעה ויציבה, המהווה המחשה ניגודית למה שנתגלה לו ביחס לארץ כנען. אי אפשר שלא יתגנבו ללבו הרהורים על אפשרות הקיום הקשה בארץ שהובטחה לו, כשהוא רועה צאן התלוי באופן קיצוני בגשמים היורדים בה.

אולם בעיות חמורות ודחופות בהרבה מתייצבות לפני אברם בבואו למצרים: שרי, אשתו היפה, זו שעתידה להיות אם הזרע הגדול שהובטח לו, עומדת להילקח ממנו. והסכנה מתממשת במהירות רבה ובקיצוניות רבה: היא נלקחת דווקא אל בית פרעה, המלך התקיף של מעצמה גדולה.

אברם, שהובטח לו כי יהיה אבי אומה גדולה שבה יתברכו כל משפחות האדמה, עומד נדהם: אין בידו לא ארץ ולא סיכוי לזרע. הרעב לקח אותו מן הארץ למצרים ומצרים לקחה ממנו את אשתו, ואין הוא יודע אם תחזור אליו ואם ישובו עוד לארץ המובטחת. וה' מסתיר פניו ממנו בשעה שהמציאות המרה סותרת את כל ההבטחות והייעודים והופכת אותם לקלס. כיצד יגיב אברם על סתירה כה מהירה וכה משוועת לכל מה שהובטח לו ושלמענו עזב ארץ ומולדת ובית אב? אברם אינו מקשה קושיות ואינו מביע שמץ חרטה על דרכו או אכזבה ממנה. הוא פועל כפי שמתחייב בנסיבות הקשות שנקלע אליהן כדי לשמור על חייו, על חיי אשתו ועל חיי אנשי ביתו, ובכך יוצר סיכוי לשיקום משפחתו בהמשך.

סיפור זה הוא אפוא סיפור על הניסיון שבו עמד אברם סמוך לבואו אל הארץ, לאחר ההבטחות הגדולות הראשונות שהבטיחו ה' על הזרע ועל הארץ. וכך אכן נתפרש הסיפור על ידי רש"י ועל ידי רד"ק בעקבות מדרשי חז"ל[25]. הנה לשון רד"ק:

ויהי רעב בארץ - זה אחד מן הניסיונות שניסה הא-ל את אברהם אבינו ועמד בכולם ולא הרהר אחר הקב"ה לאמור: אתמול אמר לי 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' והיום רעב בארץ שאני שוכן בה עד שאצטרך לצאת ממנה אל מקום אחר. אלא הכול היה מקבל באהבה ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

רש"י ורד"ק רואים את עיקרו של הניסיון ביציאה שנאלץ אברם לצאת מארץ כנען, אולם נראה כי בחינת המשך הסיפור מלמדת שעיקר הניסיון היה דווקא בלקיחת שרי מאברם, הסותרת את הבטחת הזרע שהובטח.

מה הן המילים המרכזיות בסיפור זה? הכינויים השונים של שרי הם החוזרים לאורכו באופן בולט. מיון הכינויים הללו מלמד כי כינויה של שרי "אשת אברם" חוזר שבע פעמים בסיפור. אולם עוד שש פעמים חוזרים כינויים אחרים שלה: "אשה יפת מראה", "אחות" של אברם ו"אשה". אף המילה 'מצרים' (כשם הארץ או ככינוי ליושביה) חוזרת בסיפורנו שש פעמים. צירופן של מילים חוזרות אלו מייצג את תמצית הסיפור: 'אשת אברם' היא 'אישה יפה', אולם הירידה ל'מצרים' הופכת דבר זה לסכנה. הפתרון, להציגה כ'אחות' אברם, לא מנע את לקיחתה ל'אישה' אל פרעה. אך עד מהרה מתגלה שהיא באמת 'אשת אברם', ואז היא חוזרת למעמד זה בלא כל נזק.

אברם עמד בניסיון, לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא קרא תיגר, אלא קיבל את כל הבא עליו בשתיקה[26] ומתוך מאמץ אנושי להציל את מה שניתן. בחלקו השני של סיפור זה חוזר ה' אל אברם, מציל את שרי מבית פרעה ומשיבה אל אברם, ומחזיר את המשפחה השלמה אל ארץ הייעוד[27].

ז. הניסיון השני

סיפור הפרדה מלוט - מה בא ללמדנו?

אברם שב אל ארץ כנען על עקבותיו, עד לנקודת המוצא המעגנת אותו אל הארץ - המזבח שבנה בבית אל, ששם קרא לראשונה בשם ה'. בסוף סעיף ב ביארנו את השיבה על העקבות כניסיון של אברם למחוק באופן סמלי את ירידתו למצרים ואת מה שאירעו שם. אולם מה שמתרחש במציאות באמת אינו ניתן למחיקה, אף כאשר נדמה שהכול שב לקדמותו (ראה הערה 12). מה שאירע בירידה למצרים קיים ועומד לא רק בסיפור הכתוב לפנינו אלא גם במציאות האנושית - הפסיכולוגית והמעשית - בתוך בית אברם. השפעתה של מצרים עדיין מחלחלת בנפשות. השהייה במצרים וההיחשפות ליתרונותיה התרבותיים והחקלאיים הביאה את לוט למחשבות על פרדה מאברם, רועה הצאן הנווד וחסר הקרקע. בעלותם ממצרים כבר מתואר לוט כמי שעומד ברשות עצמו, לא עוד כבנו המאומץ של אברם.

בעת שהבטיח ה' לאברם כי יעשנו לגוי גדול וייתן את הארץ הזאת לזרעו הייתה "שרי עקרה אין לה ולד" (י"א, ל). אין לדעת אפוא בשעה זו כיצד תתממש הבטחת ה'. אולם בביתו של אברם נמצא שטר ערובה חלקי, שבשעת הדחק ניתן להסמיך אליו את הבטחות ה' - לוט, בן אחי אברם, שנתייתם מאביו ובחר ללכת עם אברם כאשר ציווהו ה' ללכת מחרן לארץ כנען (י"ב, יד). מעמדו זה של לוט, ובמיוחד הכרעתו ללכת עם אברם, הופכים אותו לבנם המאומץ של אברם ושרי וליורש אפשרי שלהם. בעת היותו בבית אברם לא יכול אברם לטעון את מה שהוא עתיד לטעון בהמשך ספרנו (ט"ו, ב-ג): "ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר... והנה בן ביתי [= עבדי] יורש אֹתי".

אולם בשובם ממצרים סופג אברם מכה קשה: בנו המאומץ - אחיינו היתום, נושא התקוות לעתיד בשעה זו - עוזב את ביתו, ובית זה מצטמק עוד יותר ממה שהיה. אותו 'שטר ערובה' להתקיימות הבטחות ה' נקרע קרע שאין לו תקנה. מצרים לקחה מאברם את שרי אשתו, אך ה' השיב לו אותה. עתה 'לוקחת' ממנו מצרים את לוט בן אחיו. אולם הפעם זוהי בחירתו של לוט עצמו 'להתמצר' ולהתיישב באותו חלק של ארץ כנען שהוא דומה כל כך למצרים מכל בחינה. כאן לא יתערב ה' בנגעים גדולים ולא ישיב לאברם את לוט בן אחיו. ועתה, משעזב לוט את ביתם, מוחשת ביתר שאת ערירותם של אברם ושרי, הסותרת סתירה אכזרית את הבטחת ה' לזרע ולגוי גדול.

שוב עומד אברם בניסיון, וניסיון זה מקביל לניסיון שנתנסה בו כשנלקחה ממנו שרי במצרים: בשניהם נבחנת עמידות אמונתו של אברם בהבטחת הזרע שהבטיחו ה' אל מול המציאות המכחישה אותה. אולם שונים הם, שני הניסיונות, זה מזה. במצרים נבחן אברם בפגיעה אכזרית ובוטה בהבטחה זו - בנטילת אשתו ממנו. אולם פגיעה זו הייתה קצרת מועד, והיא תוקנה בהתערבות א-לוהית מידית. בארץ כנען נבחן אברם בפגיעה 'רכה' בהרבה, שהרי סוף סוף לוט אינו זרעו של אברם ממש. מאידך, הליכתו של לוט מעל אברם מרצונו ומבחירתו כדי למצוא לו את 'מצרים' שבארץ כנען - אינה ניתנת להשבה[28].

לעיל בסעיף זה הזכרנו כי המילה 'מצרים' חוזרת שש פעמים בסיפור הירידה למצרים. לרגל תפקידה המרכזי של מצרים באותו הסיפור היינו מצפים שמספר הופעות המילה יעלה לשבע, כמספר הופעתן הרגיל של מילים מנחות במקרא (כשם שכינויה של שרי 'אשת אברם' מופיע בסיפור ההוא שבע פעמים). הופעתה השביעית של המילה אכן נשלמת בסיפור הפרדה מלוט (י"ג, י): "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כֻלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים". כבר עמדנו על חשיבותו הרבה של פסוק זה בגילוי תודעתו של לוט המושפעת מן 'החוויה המצרית' שנחשף אליה. בדרך זו הופכת מצרים לגורם המאחד את שתי מחציותיו של סיפורנו גם מן ההיבט הסגנוני[29].

אולם עיקר הניסיון לאברם בסיפור הפרדה מלוט נוגע דווקא לאמונתו בהבטחה האחרת שהובטח על ידי ה' - זו שביחס לארץ הזאת, שעתידה להיות ירושה לזרעו. כיצד יתרחש דבר זה? הרי ארץ זו אינה ריקה מיושבים (י"ב, ו; י"ג, ז). מהו אפוא הדבר שיש לעשותו כדי לקדם את מימוש הבטחת ה', שהמציאות היישובית כה סותרת אותה?

לוט יודע מה עליו לעשות: להתיישב בארץ ולהתערות ביושביה. ובהתאם לכך הוא אף בוחר לו את החלק המשובח ביותר להתיישב בו. אולם במעשהו זה נפרד לוט מאברם ומא-לוהיו וביטל את מעמדו כיורשו האפשרי של אברם ונושאן של כל הבטחות ה'. והנה כאן סתירה פנימית: דווקא בהליכתו זו מעל אברם מממש לוט לעצמו את הבטחת ירושת הארץ ונוטל חלק משובח בה. והרי הארץ הובטחה לזרעו של אברם, ובמעשה זה עצמו הוציא עצמו לוט מלהיחשב זרע אברם; אם כן זכותו האפשרית על הארץ פקעה, ומה שנטל - משל אברם וזרעו נטל; והרי זו מבוכה נוספת לאברם, וסתירה נוספת להבטחת הארץ.

אולם נדמה שבזאת לא מיצינו עדיין את חומרת מבוכתו של אברם. מסתבר כי במעשיו אלו משמש לוט כהחצנה של ספקות ולבטים שאינם מרפים מאברם מאז אותו רעב גדול שאילצו לרדת למצרים. והרי כבר ראינו בסעיף הקודם כי זו הייתה תחילת ניסיונו של אברם בעת הירידה למצרים. הנדידה בעקבות עדרי צאנו במרחבי הארץ המיושבת הזאת נראית לאברם חסרת תכלית. מעמדו הרופף של רועה הצאן כבר הוכח לו כשהוכרח לעזוב את הארץ מחמת הרעב. שמא צריך אברם ללמוד מלוט בן אחיו ולחפש לו נחלת קרקע ולהתיישב עליה? כך תתחזק אחיזתו בארץ וכך יחל תהליך ירושתו אותה. מסתבר כי המפגש עם מצרים ועם חקלאותה המשגשגת, היה בו כדי לחזק כיוון זה אף אצל אברם.

כשם שה' הציל את אברם מפגיעתה הממשית של מצרים במחצית הראשונה של הסיפור, כך הוא מתגלה אליו אף עתה ומצילו מפגיעתה הפסיכולוגית. כל המבוכה, כל הספקות והלבטים שנזרעו בלב אברם מחמת הרעב והמפגש עם מצרים שבא בעקבותיו ומחמת פרדתו של לוט ממנו על רקע זה, מתפוגגים כענני בוקר בעת זריחת השמש כשמתגלה אליו ה'[30].

אחרי היפרד לוט מעמו אמר לו ה' (יד): "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם...". נראה שזהו אותו המקום עצמו שבו עמד אברם קודם לכן ביחד עם לוט, ואז נאמר (י) "וישא לוט את עיניו וירא...". אברם הציע אז ללוט לבחור לו ולעדריו את צפון הארץ או את דרומה (ט) "הלא כל הארץ לפניך... אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". אולם לוט ראה דווקא את כיכר הירדן שבמזרח וחמד אותה לשבתו. על כך מגיב ה' בהמשך דברו לאברם: "וראה מן המקום אשר אתה שם צפֹנה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה31 לך אתננה ולזרעך עד עולם" - לוט לא יחַסֵר מירושתך דבר, ומה שבחר לו את כיכר הירדן - אין זאת אלא לזמן קצר; (טז) "ושמתי את זרעך כעפר הארץ..." - ואין אתה צריך לדאוג מהליכת לוט מעליך, כי לא אליו מכוונת הבטחת הזרע; (יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" - המשך בחיי הנוודות שלך, המשך לרעות את צאנך, ואל תחלש דעתך מחמת הרעב שאילץ אותך לרדת מן הארץ, מחמת המפגש עם מצרים הדשנה ומחמת בחירתו של לוט לשנות את אורח החיים הזה ולהתיישב לו בכיכר הירדן; המשך להלך בארץ בכל מרחביה, כי דווקא כך תקבע את קניינך בה - "כי לך אתננה".

נוכל לסכם ולומר כי המאחד את שתי מחציותיו של סיפורנו בממד המשמעות שלו הוא הניסיון לאברם. האירועים המתוארים בו מעמידים את אברם בפני סתירות חמורות להבטחת הזרע ולהבטחת הארץ שהבטיחו ה' בחרן בראש פרשתנו. אמנם בכל אחת מן המחציות מתנסה אברם בסתירה לשתי ההבטחות הללו, אולם בכל מחצית נוגע הניסיון העיקרי לאחת מהן. בירידה למצרים עיקר ניסיונו של אברם הוא בלקיחת אשתו ממנו ובביטול האפשרות להקמת זרע שעליה הובטח. במצרים אמנם נוצרה התשתית לניסיון נוסף לאברם, ניסיון שהחל בעצם הירידה אליה מחמת הרעב בארץ כנען, אך עיקרו של ניסיון זה הוא בסיפור הפרדה מלוט. ניסיון זה מעמיד את אברם בפני ספקות חמורים במה שנוגע להבטחת ירושת הארץ32.

בהמשכה של כל אחת מן המחציות מתערב ה' ומחלץ את אברם מן הקשיים שעמד בפניהם באותה מחצית. או אז שב הביטחון בהתקיימותן של הבטחות ה' אל חייו של אברם - עד לניסיונות הבאים...