פרשת לך-לך - ברית בין הבתרים

  • הרב יעקב מדן

 

"גר יהיה זרעך"

ברית בין הבתרים פותחת בהודעת פורענות, על גלות של ארבע מאות שנה הכוללת גם עבדות ועינוי. חז"ל התחבטו בשאלה מה צורך בפורענות זו, וכדרכם במקומות רבים - כרכו את תשובתם בתורת הגמול, השכר והעונש:

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: במה אדע כי אירשנה. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהִכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך". (נדרים לב ע"א)

ניתן לחלק את שלוש התשובות שבגמרא לשתי קבוצות ברורות: באחת נמצאים בני בית מדרשו של רבי יוחנן בטבריה - ר' יוחנן עצמו, ר' אלעזר תלמידו-חברו ור' אבהו תלמידו; ובשנייה נמצא ראש ישיבת נהרדעא שבבבל - שמואל. אמוראי טבריה קושרים את הברית בין הבתרים לפרשה הקודמת לה - מלחמת אברהם עם כדרלעומר וחבריו, ומחפשים במלחמה זו את חטאו של אברהם. שמואל, לעומתם, רואה את פרשת ברית בין הבתרים כפרשה עצמאית, ומחפש את החטא בתוכה - בדבריו של אברהם לה'.

"במה אדע כי אירשנה"

דבריו של שמואל על חטאו של אברהם מתיישבים היטב עם פשטי המקראות. אברהם דרש מן הקב"ה ערבות לקיום הבטחתו על ירושת הארץ. דרישה זו נראית כמבטאת חוסר אמונה תמימה, ומצדיקה עונש קשה. ואכן, לדברי שמואל, עונשו של אברהם היה מידה כנגד מידה: אברהם שאל "במה אדע", ונתבשר על גלות בניו בלשון "ידוע תדע".

אמנם, ישנם שני קשיים בולטים בדבריו של שמואל:

א. אברהם הוא אבי המאמינים וגדול המאמינים. כיצד ניתן לייחס לו חטא של חוסר אמונה תמימה?

ב. הפסוקים הקודמים להודעת הפורענות עומדים בסתירה ברורה להבנה שאברהם פקפק באמונת הקב"ה:

"ויוצא אֹתו החוצה, ויאמר - הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹּר אֹתם, ויאמר לו - כה יהיה זרעך: והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה: ויאמר אליו - אני ה' אשר הוצאתיך מאוּר כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרִשתה: ויאמר - ה' אלוקים, במה אדע כי אירשנה". (ט"ו, ה-ז)

התורה מספרת במפורש בשבח אמונתו של אברהם, ומדוע לא יאמין במתן הארץ[1]?

אפשר ששיטתו של שמואל קשורה לשיטתו של בעל סדר עולם, כפי שמביא רש"י משמו:

"שלֹשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל. משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים 'כי גר יהיה זרעך', ושלֹשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק". (רש"י שמות י"ב, מא)

והדברים תמוהים: איך הייתה ברית בין הבתרים כשהיה אברהם בן שבעים, והרי בתחילת פרשתנו נאמר במפורש: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (י"ב, ד)?

הרמב"ן (שמות י"ב, מ) עסק בשאלה זו, והזכיר את דעת בעל "סדר עולם" (פ"א), שאברהם עלה מחרן לארץ ישראל פעמיים: פעם אחת בגיל שבעים, ופעם נוספת בגיל שבעים וחמש, והדברים דחוקים. מכל מקום, למדנו משיטתו שהפרשיות אינן כסדרן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשת ברית בין הבתרים אירעה לפני תחילת הפרשה.

אפשר שאין צורך להניח שהיו שתי עליות של אברהם לארץ, ודי להקדים את ברית בין הבתרים אל סוף פרשת נח, אל הזמן שאברהם שהה עם משפחתו בחרן. חרן נמצאת סמוך לנהר פרת, שהוא גבולה של הארץ שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים. שהרי בברית בין הבתרים לא הובטחה לאברהם רק ארץ כנען, כמו בברית המילה, אלא כל "הארץ הזאת" - כולל הקיני, הקניזי, הקדמוני והרפאים.

הבה נשרטט את התמונה העולה מדברינו:

אברם חי עם בית אביו ומשפחתו בחרן. שם נגלה אליו הקב"ה בהיותו בן שבעים, הראה לו מרחוק את "הארץ הזאת" שמעברו הדרומי-מערבי של נהר פרת, ובישר לו: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". לאור בשורה זו, ציווהו ה' כעבור חמש שנים - בגיל שבעים וחמש - לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, וללכת לאותה ארץ שיראהו. בשלב זה, אברם עדיין אינו אברהם גדול המאמינים ואביהם. הוא בנו של תרח עובד האלילים, ואף שכבר גילה (דרך השמש והירח) שהקב"ה הוא בורא העולם, ואף שכבר עמד בניסיון כבשן האש באור כשדים - עדיין יש לו תהיות ושאלות על דרכו ועל הבטחותיו של הקב"ה. ואכן, הוא נענש על תהיות אלו בהבטחת הפורענות של "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" בברית בין הבתרים.

משהגיע אברם לארץ כעבור חמש שנים בצו ה', והקב"ה נגלה עליו באהלו והשגיח עליו בכל אשר הלך - רק אז, בארץ נחלת ה' וחמדתו, הוא נתעלה מדרגה אחרי מדרגה, עד שהפך לאבי המאמינים בה'. רק אז נאמר עליו: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

לפי דרכנו, למדנו שיש לחלק את הפרשה לשני חלקים ולהפריד ביניהם[2]:

"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמֹר - אל תירא אברם, אנֹכי מגן לך, שכרך הרבה מאֹד: ויאמר אברם - ה' אלוקים מה תתן לי ואנֹכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר: ויאמר אברם - הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אֹתי: והנה דבר ה' אליו לאמֹר - לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך: ויוצא אֹתו החוצה, ויאמר - הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹּר אֹתם, ויאמר לו - כה יהיה זרעך: והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה". (ט"ו, א-ו)

"ויאמר אליו - אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה: ויאמר - ה' אלוקים, במה אדע כי אירשנה: ויאמר אליו - קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותֹר וגוזל: ויקח לו את כל אלה ויבתר אֹתם בתָוֶך ויתן איש בִּתרו לקראת רעהו, ואת הצפֹּר לא בתר: וירד העיט על הפגרים וישב אֹתם אברם: ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשֵכה גדֹלה נפלת עליו". (ט"ו, ז-יב)

החלק הראשון נאמר בארץ, אחרי מלחמת המלכים, כאשר אברהם הוא לפחות בן שבעים וחמש שנים. החלק השני הוא קדום יותר, ונאמר בחרן בעת שאברם היה בן שבעים.

"שעשה אנגריא בתלמידי חכמים"

כאמור לעיל, שיטתם של חכמי ארץ ישראל הייתה ללמוד את המקראות כסדרם. לפי פירושם, ברית בין הבתרים סמוכה למלחמת המלכים, וכולה מצויה תחת הפתיחה לפרק ט"ו - "אחר הדברים האלה".

תחילה נדון בשיטתו של רבי אבהו משם רבי אלעזר. לדבריו, אברהם נענש בעבדות בניו מידה כנגד מידה על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. בנערותי, נהגו להוכיח מדבריו של ר' אבהו את הטענה שאין לגייס לומדי תורה לצה"ל. טענה זו יצאה מהנחה פרשנית שאשמתו של אברהם הייתה בכך שביטל את חניכיו ילידי ביתו מתורה, כיוון שזמן הרדיפה אחרי חיילות כדרלעומר וחבריו והצלת לוט היה זמן מבוזבז מבחינת לימוד התורה. אברהם, אפוא, היה צריך לרדוף לבדו או לשלוח את אליעזר למרדף, כפי שאכן מופיע במדרש, ששלוש מאות ושמונה עשר הלוחמים לא היו אלא אליעזר (בגימטריא - 318). במילים אחרות: ברור שיש לבטל תורה בשביל המרדף וההצלה, שהרי אברהם לא נענש על שביטל תורה מעצמו. הוא נענש רק על כך שהעסיק לוחמים רבים מדי במלחמה נגד ארבעת המלכים וצבאותיהם.

גישה זו תמוהה מכל כיוון אפשרי. האמנם שלוש מאות ושמונה עשר לוחמים הם צבא גדול מדי עבור האתגר הצבאי שעמד לפני אברהם? האמנם היה עליו לסמוך על הנס? האמנם כל ילידי ביתו של אברהם עסקו כל ימיהם ולילותיהם רק בתורה, ולא פרשו ממנה לצרכי ביתו של אברהם? ומי רעה את צאנו, ומי חפר את בארותיו, ומי נטה את אוהליו בעת נדודיו? כלום שימש אברהם את ילידי ביתו ולא הם שימשו אותו?

ננסה לתת הסבר שונה לדבריו של רבי אבהו. אפשר שחז"ל פקפקו בצדקת מטרתה של המלחמה שאברהם יצא אליה - הצלת מלכות סדום מידיו של כדרלעומר, והם לא ראו בה הצדקה מספיקה לסיכון נפשם של ילידי ביתו. ואם תאמר - מה להם לחז"ל ולנפשם של אותם נוכרים ועבדים שניהלו את צאנו של אברהם, הרי שהיא הנותנת: חז"ל מעמידים אותנו על כך שאותם עבדים היו תלמידי חכמים ומקיימי מצוות, ואליעזר היה דולה ומשקה אותם מתורת אברהם רבו. אנשים אלו - אסור היה לאברהם לסכן אותם לשווא. מדוע, אפוא, לא באו חז"ל וטענו על אברהם עצמו, שסיכן אף את עצמו במלחמה זו? התשובה לשאלה זו ברורה: לא הרי סיכון שנוטל האדם על עצמו כהרי סיכון שהוא דורש מאחרים להסתכן, ואפילו הם עבדיו. אברהם נטל את הסיכון על עצמו כדי להציל את קרובו, לוט, ובכך קיים את מצוַת "ומבשרך לא תתעלם". הייתה לו מחויבות מיוחדת ללוט, בן אחיו שנשרף על קידוש השם כשהחליט לקבל עליו את א-לוקי אברהם. אך לוט לא היה קרובם ולא היה ידידם של רועי אברהם ועבדיו. ההיפך הוא הנכון: הוא היה יריבם המושבע. לאברהם לא הייתה כל זכות לסכן אותם למען הצלתו.

ושתי הערות נוספות בעניין דבריו של רבי אבהו:

א. עניין האנגריא היה מוכר לרבי אבהו ולבני דורו היטב. השוטרים הרומאים היו צדים באקראי אנשים ברחובות ושולחים אותם לעבודת המלך ולסכנות שונות ומשונות. גם תלמידי חכמים לא נמלטו מכך, כפי שמעיד ר' זירא שהוא עצמו ניצוד באנגריא להביא הדסים לפלטין של מלך:

"וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה - אין השטן מקטרג באותו היום. אמר רבי זעירא: אנא תכפית גאולה לתפילה, ואיתצדית באנגריא מובלא הדס לפלטין". (ירושלמי ברכות פ"א ה"א)

ב. כאמור, המדרש טורח לחדש שאליעזר לבדו רדף אחרי המלכים להציל את לוט:

"ריש לקיש בשם בר קפרא אמר: בן משק ביתי - בר ביתי הוא אליעזר, שעל ידו רדפתי מלכים עד דמשק. ואליעזר היה שמו, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלֹש מאות', מנין אליעזר הוה י"ח וג' מאות". (בראשית רבה מ"ד, ט)

מה ראה בעל המדרש לעקור את פשטי המקראות ואת ההיגיון הפשוט, ולהטריח עלינו באגדה מוזרה זו?

כפי שהרחבנו בשבוע שעבר, דומה שהמדרש העמיד במקומות רבים את אברהם אבינו מול גדעון השופט. האגדה הידועה שאברהם ניתץ בה את פסילי בית אביו, נידון בשל כך למוות על ידי נמרוד, ואביו תרח הצילו בחכמתו מתגרת ידו של נמרוד - נראית כלקוחה מסיפורו של גדעון, שניתץ את האשרה ואת מזבח הבעל של בית אביו יואש, אנשי עופרה ביקשו להורגו, ויואש הציל בחכמתו את גדעון בנו מהם. מקור ההשוואה הוא בכך שאברהם לקח כשלוש מאות מילידי ביתו למלחמה בצבאותיהם הגדולים של ארבעה מלכים גיבורים, ועשה זאת בתחבולה של "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" - כלומר, הוא תקף התקפת פתע באישון לילה על מחנה האויב הנם את שנתו, בכוחות שונים מכיוונים שונים, וכך גרם לאנשי המחנה לנוס בבהלה ולהשאיר את כל שללם. בדרך זו בדיוק פעל גדעון עם שלוש מאות חייליו נגד מחנה מדין. גם הוא רדף אחרי מחנה מדין כדי להציל את אחיו בני אמו מידם, כפי שהוא אומר בסוף המלחמה לזבח ולצלמונע מלכי מדין. הוא עשה זאת כאברהם, שרדף אחרי המלכים כדי להציל מידם את לוט בן אחיו.

וכדבר הלמד מעניינו - הקב"ה הציע לגדעון ניצחון פלאי עוד יותר, הדומה לנצחונם של יונתן ונערו לבדם נגד מחנה הפלשתים במלחמת מכמש (שמואל א' פי"ג):

"ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה' - קום רד במחנה כי נתתיו בידך: ואם ירא אתה לרדת, רד אתה ופֻרה נערך אל המחנה". (שופטים ז', ט-י)

ריש לקיש במדרש מחדש לנו, שאכן כך נהג אברם. הוא ירד למחנה עם אליעזר נערו לבדם, כפי שירד יונתן עם נערו לבדם, שהרי "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט". גדעון - לעומתם - נסוג בחזרה ולקח את כל שלוש מאות לוחמיו. שמא, לדעת ר' אבהו, חטאו של אברהם היה שנהג כגדעון, ולא כדריש לקיש וכיונתן ונערו.

על נקודה נוספת בהשוואת גדעון לאברם נעמוד בהמשך דברינו.

"תן לי הנפש והרכוש קח לך"

השיטה האחרונה שנותרה לנו היא שיטתו של רבי יוחנן, הטוען אף הוא שחטאו של אברהם נעוץ במלחמת המלכים. לדעתו, חטאו היה שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה בעת שמלך סדום הציע לו "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

ויש לתמוה: מדוע נצפה מאברהם לגייר את כל אנשי סדום ולהכניסם תחת כנפי השכינה? ומה טוב היה יוצא מגיור כפוי של כל אנשי סדום? והיכן נצטווינו להרבות גרים, ועוד כאנשי סדום הרעים והחטאים?!

מדברי קודשו של מו"ר הרב יואל בן נון למדתי בעבר, ששיטתו של הרב - רבי יוחנן - היא צדו השני של המטבע של שיטתו של התלמיד - רבי אבהו. ההנחה שהייתה הצדקה להציל את אנשי סדום משביים ומעבדותם קשורה קשר הדוק עם ההנחה שניתן היה לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה. לשם מטרה כזו - ראוי היה גם לתלמידי חכמים, כילידי ביתו של אברהם, להסתכן ולהציל את לוט ואת סדום עמו. אך אם אברהם החליט למשוך ידיו מאנשי סדום ומלוט, ולשלחם אל רשעתם הקודמת - אין כל טעם של אמת במלחמתו, ואין היא אלא אנגריא בתלמידי חכמים.

ננסה לפרט את דבריו של הרב לפרוטותיהם. אחרי שנפרד אברם מלוט ההולך לסדום, נגלה אליו הקב"ה והבטיחו:

"וה' אמר אל אברם אחרי הִפרד לוט מעמו - שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפֹנה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם: ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". (י"ג, יד-יז)

הבטחה זו, על פי סגנונה, אינה מתייחסת לארץ כנען בלבד, אלא לכל הארץ הגדולה - מנהר מצרים עד נהר פרת. אנו רגילים להבין שזהו חזון לימים רחוקים ולעיתים רחוקות, אך לא היא! כוונת הקב"ה בדבריו היא כאן ועכשיו. ואכן, סמוך להבטחתו של הקב"ה פורצת מלחמת המלכים, ומלכי עבר הנהר פולשים לעבר הירדן המזרחי, מכים את כל הממלכות שישבו בה, ואפשר שהם השתלטו בעקיפין גם על עבר הירדן המערבי.

והנה בא אברהם ומכריע באחת את הכובשים. בעת שהוא מגרש אותם עם שרידי צבאם אל מעבר לפרת - נופלת בידו כל הארץ עד נהר פרת. כשהוא שב עטור ניצחון ממלחמתו - לא ייפלא שדרשו חז"ל, שהושוו כל המלכים למנות את אברם למלך עליהם, שהרי הוא שחרר אותם מעולו של כדרלעומר. בדומה לכך, מאות שנים אחרי כן, באו כל שבטי ישראל לגדעון אחרי נצחונו על מדין, וביקשו ממנו: ''משֹל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, כי הושעתנו מכף מדין" (שופטים ח', כב). בכך קיים הקב"ה את הבטחתו לאברם לתת בידו את כל הארץ.

אך אברם נסוג. הוא שב לאוהלו ובוחר לוותר על שלטונו במרחב ועל כל מה שנתן בידו הקב"ה. מן הסתם שיקוליו עמו. נטילת שלטון על הארץ היא גם נטילת אחריות על יושביה - לחנכם בדרך ה', שהיא דרך הצדקה והמשפט. אברם רואה לפניו את אנשי סדום ברשעתם, והוא מניח שלא יוכל לעמוד במשימה[3]. הוא רוצה להקים את עם ה' מזרעו שלו, לחנכו מילדותו, וכך לכונן את העם שיישא את דגל שם ה' בעולם[4].

יש במעשהו זה של אברהם הודאה בכישלון וויתור על האתגר שהעמיד הקב"ה בפניו. ייסורי מצפונו על כך ניכרים היטב בתפילתו להצלת אנשי סדום, כעבור עשרים וארבע שנים. גם בפרשתנו צריך הקב"ה לנחם את אברם:

"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר - אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". (ט"ו, א)

היה לאברם לחשוש שמא הפסיד את כל שכרו ואת הבטחתו של הקב"ה, שהרי הוא עצמו החליט להחמיץ אותה. הקב"ה שוב מבטיח לו את הארץ, ואברם מבקש ברית ולא רק הבטחה, שהרי ההבטחה הוחמצה -

"ויאמר - ה' אלוקים, במה אדע כי אירשנה".

"וירד העיט על הפגרים"

לשיטתו של רבי יוחנן, שהיה על אברם לדרוש את מימוש שלטונו בארץ ולהשליט על יושביה בעל כורחם את "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" - מצאנו כאן חסרון בהתנהגותו של אברהם. אף שקשה לראות בהתנהגות זו חטא, הגורר עונש וגמול, ברור שיש בה טעם לפגם. ואכן, כפי שנפרט להלן, כך נראה בעליל ממהלך ברית בין הבתרים.

בברית מצטווה אברם להביא עגלה משולשת, עז משולשת, איל משולש ותור וגוזל, ולהמתין להופעת ה'. מן הסתם, הייתה אמורה לרדת אש מן השמים על קורבנותיו של אברם, וכך הייתה נכרתת הברית ביניהם.

כאן נשרטט את שאירע על פי מה שלמדתי מתורתו של ידידי, ר' ישראל שדיאל איש כפר עציון יצ"ו. במקום השכינה, ירד העיט על הפגרים. עיט אינו ציפור בודדת. עיט הוא שם פועל, כמו ציד ודיג. מסתבר, אפוא, שלהק גדול של ציפורי טרף - ייתכן שאף ממינים שונים - ירד על הקורבנות שאברם הכין לברית. אברם לא ויתר על קיום חלקו בברית. מן הסתם, הוא נטל מקל עבה וגדול ונלחם בכל כוחו נגד להק הציפורים הטורפות. זוהי מלחמה של שעות רבות, מלחמה מסוכנת ומתישה. מלחמה ארוכה זו מתוארת בתורה בכמה מילים קצרות:

"וירד העיט על הפגרים, וישב אֹתם אברם".

בעת מלחמתו הנואשת, אברם - מן הסתם - נשא את עיניו לשמיים, ושאל את עצמו מדוע מבושש הקב"ה להוריד את אישו אל הקורבנות שהכין לו אברם לקיום הברית. אך במשך כל היום - הקב"ה אינו מופיע.

"וירד העיט על הפגרים, וישב אֹתם אברם: ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדלה נֹפלת עליו: ויאמר לאברם - ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועִנו אתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנֹכי, ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול: ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום, תִקבר בשיבה טובה: ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמרי עד הנה: ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". (ט"ו, יא-יז)

והנה השמש לבוא - החמה כבר בראש האילנות, אברם ניצח את ציפורי הטרף אך כרע תחתיו באפיסת כוחות ונרדם או התעלף[5].

ודווקא אז הגיע הקב"ה, מצאו לאברם ישן, וייעד את הפגישה הבאה ביניהם לעוד ארבע מאות שנה!

* * *

מהו הנמשל למאבקו הסיזיפי של אברם בעיט? נראה, שהנמשל הוא מאבקו הרוחני והפיזי של אברהם בגויים הסובבים אותו וברשעתם, מאבק ששיאו היה מלחמת המלכים. עם הניצחון והאתגר הרוחני שבעקבותיו - להשליט את דרך ה', דרך הצדקה והמשפט על גויי הארץ, מנהר מצרים עד נהר פרת. דווקא אז, בשיא המאבק, גילה אברם עייפות ופיק ברכיים ונסוג.

כאמור, בניגוד לשני החטאים הקודמים, החטאים של ר' אבהו ושל שמואל, החטא שמציין ר' יוחנן אינו חטא אלא מחדל: חוסר אומץ להתרומם לדרגת תיקון העולם כולו. על כך לא מגיע עונש!

ואכן, לדעתנו ר' יוחנן סבור שבשורת "גר יהיה זרעך" אינה עונש, אלא הכרח היסטורי מחמת נסיגתו של אברם לאוהלו. רבי אבהו שם את הדגש על העבדות במצרים - מידה כנגד מידה על האנגריא שעשה אברהם בעבדיו. אפשר ששמואל, שהאשים את אברם בקריאת תגר על הבטחתו של הקב"ה, שם את הדגש על העינוי - ייסורים כפשוטם. לדעת רבי יוחנן - יש לשים את הדגש על הגרות. אילו נטל אברם את השלטון בארץ ואת האחריות לאומות היושבות בה, לתקנן ולהשיבן לה' - ודאי הן היו מצטרפות לעם א-לוקי אברהם ונוחלות את הארץ לעולם. משהחליט אברם לדחותן מן הקדושה ולהוריש את הארץ רק לבניו שלו - עלתה הבעיה: להיכן ילכו העמים הגרים בנחלה שירשו מאבותיהם בארץ ישראל? וכי ניתן לגרש את ילידי הארץ ללא סיבה מוצדקת, רק משום שהקב"ה רוצה להנחיל את הארץ לבניו של אברהם[6]?!

הקב"ה מודיע לאברם, שכל עוד לא שלם עוון האמורי - הקב"ה לא יגרש אותו מארצו. בני האמורי לא היו צדיקים בדורו של אברם, וכולם היו עובדי עבודה זרה; אך אז - בברית בין הבתרים - החל חשבון עוונותיו, וחשבונו של הקב"ה על עבודה זרה הוא עד ארבעה דורות, כאמור בעשרת הדברות באיסור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

עד שישלם עוון האמורי ועד שיפקוד עליו הקב"ה את עוונו לאחר ארבעה דורות - לא תהיה ארץ לזרעו של אברהם. לכן, עם ישראל היוצא מאברהם עתיד להיות גר בארץ לא להם. גם אם חלק מזמן זה ישבו בני אברהם בארץ ישראל - עדיין תהיה זו תהיה גרות, שהרי האמורי יושב הארץ ישלוט בה.

 

ניתן לשאול, אם כן, מדוע נגזר על בני אברהם עבדות ועינוי? מדוע לא הסתפק הקב"ה ב"גר יהיה זרעך", והוסיף עליו "ועבדום ועינו אותם"? אך לאמיתו של דבר, יש להבין שכוונת הפסוק היא שרק הגרות תהיה ארבע מאות שנה, ובתוך ארבע מאות השנים הללו יהיו גם עבדות ועינוי למשך זמן לא מוגדר. ואכן כך היה, שהרי העבדות והעינוי לא היו במשך כל ארבע מאות שנות הגרות. אפילו מאתיים ועשר שנות הגרות במצרים לא היו כולן בעבדות ועינוי, שהרי כל שנותיו של יוסף - ולדעת חז"ל, כל זמן שאחיו היו בחיים - עדיין לא החל השעבוד.

העבדות והעינוי הן תוצאות היסטוריות הכרחיות של גרות בארצו של עם אחר לאורך זמן. בדרך הטבע ישנם מלכים מארחים טובים יותר וטובים פחות, סבלניים יותר וסבלניים פחות. לכן קובע הקב"ה זמן לגרות, ואומר שבעקבותיה יבואו לפעמים גם עבדות ועינוי. הגרות - כאמור - תבוא כיוון שאין לעם ישראל עדיין ארץ פנויה, כל עוד לא שלם עוון האמורי.

* * *

האם צדק אברם בהתכנסו אל אוהלו ובחוסר רצונו להשליט את דרך ה' - דרך הצדקה והמשפט - על כל הגוים בארץ? האם הוא צדק בהתעקשו להקים את עם ה' שינחל את הארץ מזרעו בלבד? בע"ה, נעסוק בכך עוד בשבוע הבא.

 

[1] המהר"ל חילק בין אמונתו של אברהם במתן הזרע לבין חוסר אמונתו במתן הארץ, אך אין הדברים יוצאים מידי דוחק.

[2] אמנם, המסורה אינה מחלקת בין שני החלקים הללו.

[3] עוד למדתי כאן מתורתו של מו"ר הר"י בן נון, שבכך נמנע עימות של אמת בין שני המחוקקים הגדולים של התקופה - ע'מורבי מלך בבל, המזוהה על ידי מספר חוקרים חשובים עם אמרפל מלך שנער, שאברם נלחם נגדו, והוא שחוקק את חוקי ע'מורבי המפורסמים, ואברהם - מחוקק דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שהיה אמור לרשת את שלטונו של ע'מורבי בצד הדרום-מערבי של הפרת.

[4] ואכן, ההיסטוריה של העמים מחלקת בין עמים שמקורם במשפחה אחת לבין אלו שמקורם בחבל ארץ אחד, ובו יצרו את תרבותם. זוהי מעין ה'מחלוקת' בין העם היהודי, בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, לבין העם ה'ישראלי' כביכול, הכולל בתוכו את כל מי שבחר לגור בצד המערבי של הקו הירוק החוצה את עבר הירדן המערבי, בתחומי מדינת ישראל. יהי רצון שיפר ה' את עצתם של יוזמי הרעיון הנואל במהרה, וימחה את שמם מקרב הארץ!

[5] השווה לדניאל פ"י. גם שם תרדמה אינה אלא עילפון מחמת אפיסת כוחות.

[6] ואף שיש הלומדים מהרש"י הראשון שבתורה שאכן הקב"ה - שהעולם שלו - עושה כל מה ש'בא' לו, זהו עיוות מוסרי ועיוות פירוש רש"י שם, ואין כאן מקום להאריך. מכל מקום, ראיה מפרשתנו שאין זה כך.