פרשת כי-תשא - שבירת הלוחות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת כי-תשא - שבירת הלוחות*

מעשה שבירת הלוחות מהווה את הטרגדיה של דור המדבר, ובמידה רבה את הטרגדיה של עם ישראל כולו עד היום: מכתב אלוהים נשבר לרסיסים ע"י משה. אולם במידה מסוימת, חטא העגל הוא טרגדיה של אדם אחד - משה רבנו. ניתן לצייר בדמיוננו את משה, העמל במשך זמן כה רב בשביל להנחיל את ערכי התורה והאמונה לישראל, והמנסה להתקרב ככל יכולתו להבנה ולדבקות בקב"ה. והנה, כאשר הגיע לפסגת מסעו - מפגש אישי עם הקב"ה בהר סיני כדי לקבל תורה בשביל עם ישראל - הוא יורד למטה ומגלה שכל עבודתו ירדה, במובן מסוים, לטמיון. הרגשת התסכול והכאב שאוחזות במשה הן ודאי עצומות.

 

בשלב זה, יש לשאול את עצמנו: מה באמת הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?

 

המדרש מתמודד עם שאלה זו ומביא משל למעשהו של משה: "אמר [משה]: מוטב יראה אותה כפנויה ולא כאשת איש" (שמות רבה, פרשה מ"ג). לפי מדרש זה, משה רואה את העם נוטש את כל הערכים שעליהם חונך מאז יציאת מצרים, ומבין את העומד להתרחש אם התורה תינתן. משה מחליט שעדיף לשבור את הלוחות ולגרום לכך שבני ישראל לא יקבלו את התורה, וע"י כך מעשה הבגידה שלהם לא יהיה נטישה ישירה של הלוחות, שהרי הם עדיין לא קיבלו אותם. א"כ, גם כאשר משה רואה שהעם זנח את כל אשר למד, משה לא מרפה מהניסיון לשמור ולהגן עליו, ולכן הוא שוקל בדעתו ועושה את המעשה העדיף עבור עם ישראל!

 

אולם כדי להשלים את התמונה, נדמה שיש להביא מדרש נוסף: "וישבר אותם תחת ההר - על מה שיברן? על שפרח הכתוב מעליהם, ולפיכך שיברן" (ילקוט שמעוני, רמז שצ"א). לא מדובר כאן על כתב בצורה הפשוטה של המילה, אלא על 'כתב' במובן של ערכים ותוכן. כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי של הקב"ה - 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' - כל הערכים שהתורה מבטאת פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה, לאחר מעשה העגל אין עוד משמעות ללוחות, ולכן משה מרשה לעצמו לשבור את הלוחות. לוחות עם מכתב הקב"ה, שאותם ציווה הקב"ה למסור לעם, לא היה משה שובר, אולם לאחר מעשה העגל פרח הכתב מהלוחות ומשמעותם נעלמה.

*סיכם: ר' שאול ברט