כי תשא | מצוות הברית

א. פתיחה

לאחר שה' התגלה אל משה שנית בהר סיני, הוא גילה לו את מידות רחמיו והודיע לו כי סלח לעמו ישראל סליחה גמורה, וכי הוא מחדש את בריתו (לד:ה-י). באותה ההתגלות ה' הוסיף רשימת מצוות, שחלקן קשורות באיסורי עבודה זרה, וחלק במצוות השבת, הרגלים, והמסתעף מהן כמו איסור בשר בחלב (שם י'-כ"ו), מצוות שניתן לתארן באופן כללי כמצוות פולחניות. נראה כאילו חלק מן הרשימה הועתק מפרשת משפטים, שבה לאחר קובץ המשפטים הארוך (כא:א-כג:ה), מופיע נספח[1] של מצוות פולחניות, ובהן גם כן שבת, רגלים, בשר בחלב, וכדומה (שם ו-י"ט). הדמיון בין הפרשיות הוא לא רק בתוכן אלא גם בסגנון ובלשון[2].

כידוע, יש בתורה מצוות רבות החוזרות על עצמן פעמיים או שלוש. ברוב המקרים, חוזרת התורה בספר דברים על מצוות שנתנו קודם לכן, וזוהי תופעה המיוחדת לספר דברים, ספר "משנה תורה" (דברים יז:יח), שלחזרה בו מטרה כללית הנובעת מטיבו של הספר. בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר החזרות מעטות יותר, אך חזרה על קובץ מצוות שלם, כמעט מילה במילה, לא מצאנו בכל התורה חוץ מן המקרה בפרשה שלפנינו, כלומר הפרשייה בשמות, לד:יח-כו (שאותה נכנה הקובץ הפולחני בכי תשא) החוזרת על הפרשייה בשמות כג:יד-יט (שאותה נכנה הקובץ הפולחני במשפטים). זאת ועוד: החזרה היא חזרה פנימית בתוך ספר שמות, בקרבת זמן ועניין, ובשני המקרים ציווה ה' את משה עליה בהר סיני: בפעם הראשונה במסגרת הודעת המצוות כחלק מכריתת הברית הראשונה, ובפעם השנייה, במסגרת עליית משה השנית לקבל את הלוחות, כחלק מהודעתו של ה' על קיום הברית המחודשת.

מדוע חוזר הקב"ה על קובץ מצוות שכבר ניתן לעיל? יתר על כן - מדוע החזרה אינה מדוייקת, אלא יש בה כמה שינויים, והאם אלה שינויים בעלי ערך?

ב. השוואת שני הקבצים

על מנת לענות על שאלות אלו, יש לערוך השוואה בין שני הקבצים. את ההשוואה נביא בטבלה המצורפת כנספח לשיעור, ונוסיף לה גם את הפסוקים הקודמים לקבצים ואת הפסוקים שאחריהם כדי להאיר את ההקשר. אני מציע לקרוא את המשך השיעור אחרי עיון בטבלה ולהיעזר בה, יחד עם מעקב בחומש.

נבאר את העולה מתוך השוואת הפרשיות לפי הסדר:

א. ההקדמה לקובץ - בפרשת משפטים קודמות לקובץ הפולחני מצוות העוסקות בחובת הצדק והגנה על החלש, ומסכמות באופן כללי את נושאי פרשת משפטים[3]. ההקדמה לקובץ בכי תשא עוסקת בחובה להתרחק מעממי הארץ לאחר הכניסה אליה, לא לכרות עימם ברית, לא לעשות כמעשיהם וכעבודה זרה שבהם. נראה כי הקדמה זו נובעת מחידוש הברית הנמצא לפני כן בין ה' למשה רבנו בהר - האיסור על כריתת ברית אחרת הוא מעין בגידה בה'.

ב. בפרשת משפטים מופיעה לאחר הפתיחה מצוות השמיטה, ובכי תשא היא מופיעה בהמשך, בסעיף ח'. השמיטה מופיעה במשפטים בגוון חברתי מוסרי מובהק, שכן תכליתה הוא "ואכלו אביוני עמך" וכו', ומכאן שהיא מצטרפת לקובץ המצוות הקודם בכך שהיא עוסקת בסוגיה של הגנת החלש והטבת מעמדו (בהקדמה נאמר "לא תטה משפט אביונך", ובמצווה זו נאמר "ואכלו אביוני עמך"). הופעתה של מצוות השמיטה לפני מצוות הרגלים מסתברת, שכן מצד אחד היא מצווה התלויה בזמן, כמו הרגלים, ומצד שני היא מצווה חברתית, כמו המצוות שבהקדמה.

ג. בפרשת משפטים מופיעה לאחר מצוות השמיטה מצוות השבת. הופעתה מסתברת משלושה טעמים:

1. היא קרובה ברוחה ובמבנה הזמן שלה למצוות השמיטה שלפניה.

2. היא מהווה בסיס לקדושת הזמן והימים הטובים, ופרשיות הרגלים יופיעו מייד.

3. הדגש בשבת של פרשת משפטים הוא שוב חברתי: "למען ינוח שורך...וינפש בן אמתך והגר".

הדגש החברתי קושר את השבת גם לשמיטה שהופיעה לפניה כמצווה חברתית, וגם לסדרת המצוות הקודמות שעסקו בנושאי צדק וחברה, ובמיוחד למצווה "וגר לא תלחץ" שהופיעה שלושה פסוקים קודם המקבילה לנאמר בשבת "וינפש בן אמתך והגר ".

מדוע מצוות השבת איננה מופיעה במקבילה בכי תשא? התשובה מסתברת מדברינו: ההקשר החברתי חסר לחלוטין בכי תשא, השמיטה איננה, ולכן גם אין מקום לשבת חברתית (וראו עוד להלן).

ד. במשפטים מופיעה בשלב זה אזהרה שהיא מעין סיכום ופתיחה: המילים "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" מוסבות על האיסורים שלפני כן, והמילים "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" פותחות את הקובץ הפולחני שלאחר מכן, שראויה לפניו האזהרה לייחד את העבודה לה' בלבד. אזהרה וסיכום אלו מיותרים בכי תשא, מפני שאין לפני כן פרשת מצוות, ואיסורי עבודה זרה מפורטים באריכות בהקדמה, ולכן אין צורך באזהרה נוספת.

ה. הכותרת לרגלים - הכותרת מופיעה רק במשפטים, כנראה מפני שבמשפטים תבואנה בהמשך רק מצוות הרגלים, ואילו בכי תשא תופענה מצוות נוספות, כמו פטר רחם או שבת, ולכן אין היא מתאימה.

ו. הציווי על חג המצות דומה. בפרשת כי תשא נדחית המצווה "ולא יראו פני ריקם" לאחר מצוות פטר חמור (החסרה במשפטים), מפני שהיא כוללת גם את העלייה לרגל וגם את מצוות פטר חמור.

ז. פטר חמור ופדיון בכורות - כאן, לראשונה, אנו פוגשים מצווה שמופיעה בכי תשא וחסרה במשפטים. מצוות פטר חמור ומצוות פדיון הבן קשורות באופן ישיר למצוות הפסח, שהרי עניינן זכרון יציאת מצרים (מכת בכורות). מדובר על מצווה שהיא פולחנית במהותה, ולכן מתאים לה מקומה בתוך קובץ פולחני, שהוא, כנראה, אופיו של הקובץ בכי תשא (וראו להלן). במשפטים המכנה המשותף הוא חברתי, ואיננו רלוונטי למצוות פטר חמור ופדיון הבן, ולכן כנראה הן אינן מופיעות בקובץ במשפטים.

ח. שבת - מיקומה של פרשיית השבת בפרשת כי תשא הוא לאחר מצוות הפסח ומצוות בכור, ואין בה דגש חברתי אלא רק איסור מלאכה. במשפטים, כפי שראינו, הדגש היה "למען ינוח", ולכן מצוות השבת מופיעה בסעיף ב', מייד לאחר השמיטה. בכי תשא היא מופיעה לאחר חג המצות, מפני שהבסיס של הקובץ הוא יציאת מצרים וחג המצות הנובע ממנה, שהם מקור הברית שעומדת בבסיס הקובץ. לכן, תחילה מופיע חג פסח, ולאחר מכן שבת, שהיא עוד מצווה שיש בה ביטוי לברית ("לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" [שמות לא:טז]), וזכר ליציאת מצרים. המטרה החברתית של שבת (המודגשת בפרשת משפטים) אינה רלוונטית כאן.

ט. מצוות חג הקציר והאסיף מופיעות בלשון דומה מאוד, ומסופקני אם יש הבדל מהותי בנקודה זו בין משפטים לכי תשא. הלשון במשפטים ארוכה יותר ("באספך את מעשיך...") וכך מסתבר, שהרי בכי תשא זוהי חזרה. חג הקציר קרוי בכי תשא "חג השבועות", ואולי יש משמעות לנקודה זו - הכינוי "שבועות" מדגיש את הקשר שבין חג השבועות לבין העומר וחג הפסח, המהווה את בסיס הברית (יציאת מצרים). בפרשת משפטים אין הקשר לפסח, אלא כל אחד מן הרגלים עומד בפני עצמו, ולכן החג מכונה "חג קציר" ככינוי עונתי.

י. חובת עלייה לרגל - דרישה זו מופיעה באופן דומה בשתי הפרשות. בקובץ בכי תשא נוספו המילים פני האדון ה' אלוקי ישראל", והבדל נוסף הוא שבכי תשא נכתב "את פני", ולא "אל פני" כמו במשפטים. ההבדל הראשון הוא, כנראה, ביטוי לצורך לדייק ולהגדיר למי אנו פונים, הנובע מחטא העגל שבפרשת כי תשא ומחשש סטייה מהברית שבא לידי ביטוי ברשימת איסורי העבודה זרה שלפני כן. להבדל השני יש אולי משמעות יותר רחבה: "אל פני" משמעותו "לקראת", "לפני" וגם "במקומו של" אבל לא "מולו"; לעומת זאת, "את פני" זו עמידה מול ממש. ייתכן שרק לאחר הציווי על המשכן והבטחת ה' שילך בקרבנו - "פני ילכו" (שמות לג:יד) - אפשר לצוות על ראיית פנים ממש, שהרי ה' שוכן בתוכנו. קודם לכן, בפרשת משפטים, ניתן לצוות רק על הגעה אל מקומו, "אל פני"[4].

יא. ההבטחה שלא יחמוד איש את ארצנו בעת העלייה לרגל נזכרת רק בכי תשא, והסיבה נראית פשוטה: בפרשת כי תשא כבר נאמר שה' יוליכנו לארץ ויגרש את שבעת העממים מפנינו (בסעיף א', פסוק י"א), ובהסתמך על סוף פרשת משפטים, גם ירחיב את גבולנו: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים ..." (כג:לא). כתוצאה מכך מתעוררת הבעיה של הפקרת הארץ בעת העלייה לרגל, וניתן לכך הפתרון - ההבטחה שלא יחמוד איש את ארצנו. הקובץ במשפטים מופיע לפני הבטחה זו ולפני הבטחה כלשהי על כיבוש הארץ השלמה, ולכן אין צורך להעלות חשש שעוד לא בא לעולם.

יב. איסור החמץ והלינה דומה מאוד בשתי הפרשיות, אך עיון מדוקדק מלמד שבעצם שני הקבצים מדברים במצוות שונות. אמנם יש שפירשו את הנאמר במשפטים "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" לפי המפורש בכי תשא "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח", שמדובר גם במשפטים רק על פסח (עיינו רש"י, רשב"ם וראב"ע כג:יח), אך קשה לפרש כך מפני שאם מקום אחד מקצר והשני מאריך, הדעת נותנת שהראשון יאריך ולא השני (כמו שכתבנו לעיל לגבי הציווי על שבועות וסוכות). לכן, נראה כי הפרשה במשפטים עוסקת בהוראה כללית על הקרבת שלמים וחגיגה, והפרשה בכי תשא מדברת רק או בעיקר על פסח.

במשפטים יש השלמה להוראות הכלליות על הפולחן, והאיסור על חמץ אינו מדיני הפסח, אלא מן הדינים של כל הקרבנות; איסור הלינה הוא של חֵלֶב החגיגה, ומכאן שמשמעותו פולחנית. לעומת זאת, בכי תשא יש בשלב זה השלמה לדיני הפסח, שכפי שאמרנו לעיל תופס מקום מרכזי בפרשה (ובעצם הפרשה פתחה בדיני פסח וסיימה בהם), ולכן נראה שאיסור החמץ הוא מדיני פסח. ייתכן שהביטוי "תשחט" במקום "תזבח" מרמז על כך שמדובר בפסח שאינו לגמרי "זבח".

יג. חובת הבכורים ואיסור בשר בחלב זהים לגמרי בשני הקבצים. מסתבר שההקשר הראשוני של איסור בישול גדי בחלב אימו הוא פולחני, לפי עניינה של הפרשה כולה, לאמור - "אל תבשל את חגיגתך או שלמיך בחלב, או אל תנהג בהקרבתך מנהג עובדי אלילים", כפי שביארו הרמב"ם (מורה נבוכים ג:מח), והספורנו (כג:יט), ואחרים.

יד. לאחר הקובץ במשפטים מבטיח הקב"ה את כיבוש ארץ ישראל, ולכן מופיעות גם מצוות האוסרות עבודה זרה, התקרבות לגויים וכדומה, הקשורות בכניסה לארץ ישראל, ואלו הן מצוות הדומות לאלו שקדמו לקובץ בכי תשא "לא תשתחווה לאל אחר", "לא תעשה כמעשיהם" וכו'.

טו. לאחר הקובץ בכי תשא, באה ההוראה לכתוב את הדברים שנאמרו לעיל, שעל פיהם נכרתה ברית. הוראה דומה באה גם בפרשת משפטים, בפרק כ"ד, לקראת ברית האגנות מתחת להר[5].

ג. ההבדלים העקרוניים בין שני הקבצים

מתוך העיון בפרטי ההבדלים והנסיון להסביר אותם עלו כמה נקודות עקרוניות, שדרכן ננסה לענות על שאלותינו הראשונות:

I. הקובץ הפולחני בפרשת משפטים נושא את חותמה, ויש בו דגש חברתי מובהק. עובדה זו מתבלטת בקישור למצוות החברתיות שלפניו (סעיף א' לעיל), בהופעת מצוות השמיטה החברתית (סעיף ב'), בנימוק החברתי של מצוות השבת (סעיף ג') ואולי בהיבטים נוספים שנראה להלן. הקובץ הפולחני בפרשת כי תשא, לעומת זאת, נושא את חותמה של הברית המחודשת שקדמה לו (לד:ה-י), והוא מעוניין בעיקר בהדגשת ההיבטים הפולחניים של המצוות שנידונו בפרשת משפטים, ובעיקר ייחוד העבודה לה' ובמניעת חילול הברית. עובדה זו מתבלטת בהשמטת המצוות וההנמקות החברתיות (סעיפים א'-ג'), בחידוש של מצוות פולחניות כגון פדיון הבן ופטר חמור (סעיף ז') , בחשיבות שיש לחג הפסח (סעיף ו'), ובקישור לרשימת איסורי העבודה זרה שקודמים לקובץ (סעיף א').

II. לפי סדר הפרשיות, הקובץ במשפטים (כג:יד-יט) קודם להבטחה על הכניסה לארץ (כג:כז-לא), למעמד הברית בהר סיני (כד:ג-יא), לבניין המשכן (כה:א-כז:יט), וודאי שלחטא העגל (לב:א-ו). מכאן, שיש היבטים הקשורים בקובץ שלא יכלו להופיע במשפטים, או שלא היה בהם טעם, ונוספו בכי תשא. כך, למשל, ההתייחסות לעלייה לרגל אחרי הרחבת גבולות הארץ (סעיף י'), ההדגשה "אלוקי ישראל" (שם), ועוד.

III. הגרעין הקשה של שני הקבצים הוא מצוות עליה רגל ושלושת הרגלים (סעיפים ט'-י"א). כלומר, המרכז של הקובץ נשמר, וכאן גם בולטת החזרה. בכל שאר ההיבטים יש הבדלים או חידושים מהותיים.

ד. תפקידו של הקובץ הפולחני בפרשת משפטים

מסקנת הדברים עד כה היא ששני הקבצים ההלכתיים הם בעלי גרעין הלכתי זהה, אך הם משמשים או מדגישים מטרות שונות. עתה, ניתן לגשת לשאלתנו העיקרית אודות הסיבה לעצם החזרה.

נשאל תחילה על תפקידו של הקובץ הפולחני בפרשת משפטים. לכאורה, אין זה מקומו הטבעי של קובץ כזה, שהרי הנושא העיקרי של פרשת משפטים הוא משפט וצדקה. אלא, שלאמיתו של דבר, מבט כללי על הציוויים של ה' למשה רבנו אחרי עשרת הדברות מגלה שהפרשה משלימה חוסר הכרחי, שבלעדיו לא יכולה הייתה הברית בהר סיני להיות שלמה. נבדוק את סדר הציוויים מתחילתו, אחרי עשרת הדברות:

א1. איסורי פולחן ועבודה זרה ("לא תעשון איתי אלהי כסף ואלהי זהב..." [כ:כ]).

ב1. סדר הפולחן הנכון של נדבה ושל יחיד ("מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו..."[שם כ"א]) .

ג. חוקים ומשפטים[6] (רוב פרשת משפטים [כא:א-כג:ז]).

ב2. סדר הפולחן הנכון של חובה ושל ציבור (קובץ הפולחן, שבמרכזו שלושת הרגלים [כג:ז-יט]).

א2. איסורי פולחן ועבודה זרה בארץ ישראל (שם כ'-ל"ג).

כל מסכת המצוות הזו היא ספר הברית, שהרי עליהן נאמר בפרק כ"ד פסוק ג' "ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים". נמצא, שתוכן הברית הוא מעין כריך, שפרוסותיו מגדירות את טיבה של עבודת ה', ומילואו ומרכזו הוא קיום החובה החברתית של משפט וצדקה. ההבדל בין הפתיחה הפולחנית לבין הסיום, הוא ההבדל בין ההיבט הפרטי והוולונטרי של חובות ואיסורי הפולחן, לבין החובות וההיבטים הציבוריים של עבודת ה', הבאים לידי ביטוי בעיקר בעלייה לרגל ובחגים במועדים קבועים בשנה. פרשת משפטים, הקובעת את סדרי הקיום החברתי התקין, מאפשרת את המעבר מקיום של פרטים העובדים את ה' לקיום לאומי וציבורי בעל סדרים קבועים. שמירת כל המצוות הללו יחדיו מאפשרת גם את קיום ההבטחה על ירושת הארץ, שאחרי ספר הברית, וגם את כריתת ברית עם ה'. משמעות מרכזיותם של פרקי המשפט והצדקה, גם במיקום וגם בכמות ובתוכן, היא שהפיכתם של ישראל לעם הראוי לבוא בברית לפני ה', תלויה בעיקר בהיבטים החברתיים, קרי עשיית משפט וצדקה. מכאן, שגם עבודת ה' אינה מופיעה כנושא בפני עצמו, אלא כחלק מהארגון השלם של חברה צודקת לפני ה'. שמיטה, שבת, ובאופן עקיף גם הרגלים[7], משלימים את צדדי החסד של החובות החברתיות.

ה. תפקידו של הקובץ הפולחני בפרשת כי תשא

כדי להבין את סיבת החזרה בקובץ שבכי תשא על מה שכבר נאמר בפרשת משפטים, עלינו להתבונן במה שחסר בו ובמה שהתחדש בו. כבר עמדנו על כך שבכי תשא נשמטו לחלוטין ההיבטים החברתיים של המצוות הנזכרות בו, וגם המצוות החברתיות שהיו במשפטים, והסיבה ברורה: זו הייתה משמעותו של הקובץ בהופעתו הראשונה במשפטים, ואין שום טעם בחזרה על הקובץ מבחינה זו. החידוש שבקובץ של כי תשא הוא בדגשים ואזהרות פולחניות, ויש לכך שתי סיבות:

א. בינתיים, בעקבות כריתת הברית לפני ואחרי חטא העגל, ה' הבטיח שהוא ישרה את שכינתו בתוכנו, ולכן על המצוות הפולחניות להתייחס גם למימד הזה של עבודת ה', שעוד לא התפרש בפרשת משפטים.

ב. בזמן שעבר מפרשת משפטים חטא ישראל בעגל ובגד בה', וה' ביטל את הברית עמם. כשהוא מחדש אותה, הוא משלים את ההבטחה ומעמד הברית עצמו בציוויים שיש להם תפקיד כפול: מחד גיסא, יש בהם הזהרה מפני סטייה מן הברית, שהרי כבר נודע שחשש כזה קיים, וכן ההבטחה שעם ישראל נכנס לארץ ישראל מעוררת חששות כבדים מפני סטייה; לכן, מופעים הציוויים "את אשריו תכרותון" (לד:יג), ו"אלהי מסכה לא תעשה לך". מאידך גיסא, ה' רוצה לומר שאחרי חידוש הברית, שוב ניתן לעובדו כמקודם, ואף למעלה מזה - לראות את פניו. זו איננה הנחה פשוטה, שהרי העם התאבל (לג:ד) וכן משה התפלל שוב אל ה' (לב:לא-לב, לג:יב-טז) גם אחרי שה' ניחם על הרעה (לב:יד). עתה, משהבטיח ה' "הנה אנכי כורת ברית" (לד:י), הוא חוזר על גרעין הפולחן שבקובץ הראשון, כאילו לחדש את ההזמנה לראות את פניו: אין כאן צורך בהיבט החברתי, ויש צורך בתוספות ובדגשים הנובעים מהתנאים שהשתנו בינתיים בעקבות חידוש הברית; ובעיקר, יש צורך בהזמנה מחודשת לבוא אל בית ה' (פסוק כ"ג):

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵל.

 

---