דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | מקרא ביכורים ווידוי מעשרות

קובץ טקסט

א. הפתיחה הבעייתית של פרשת כי תבוא

סיום פרקי המצוות

פרשת כי תבוא נפתחת בשתי פרשיות הלכתיות - פרשת מקרא בכורים (כ"ו, א'-י"ב) ופרשת ביעור/וידוי מעשרות (שם, י"ב-ט"ו). לאחר מכן עובר משה רבנו לסכם את פרקי המצוות של נאומו (שהחלו בפרק י"ב, בראשית פרשת ראה):

(טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹוקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים כ"ו).

בתחילת פרשת ראה הופיעה כותרתו של נאום המצוות: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות" (דברים י"ב, א'), וכאן באה החתימה מעין הפתיחה: "לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים". בפרק כ"ז מתוארת הברית העתידית בהר גריזים והר עיבל, עליה הכריז משה בתחילת פרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה....ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (י"א, כ"ו-כ"ט), וגם מבחינה זו חותמת פרשת כי תבוא את נאום המצווות, וכוללת אותו בתוך מסגרת הברית של הר גריזים והר עיבל. בהיקף רחב יותר, פסוק ט"ז בפרק כ"ו, אותו ציטטנו לעיל, לוקח אותנו אחורה עד פרשת 'שמע ישראל': בפרשת 'שמע' נאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ה', ה'), וכאן נאמר שוב: "בכל לבבך ובכל נפשך".

מתוך הבנת המסגרת, ננסה להתבונן בשתי הפרשיות בהן בחר משה לסיים את נאום המצוות שלו - מקרא בכורים וביעור מעשרות. מדוע דווקא שתי פרשיות אלה נבחרו להיות המסיימות את נאום המצוות?

פירוש ראב"ע למיקום הפרשיות

אחת האפשרויות לבחון את משמעות מיקומן של פרשיות מקרא בכורים וביעור מעשרות, היא לבחון את הפרשיות הסמוכות להן לפניהן, המופיעות בסוף פרשת 'כי תצא': ייבום, 'כי ינצו אנשים', מידות ומשקלות ומחיית עמלק (כ"ה, ה'-י"ט). לכאורה, אף אחד מן הנושאים ההלכתיים הללו לא נראה קשור למצוות הבכורים או לביעור מעשרות. ראב"ע ניסה בכל זאת להציע טעם לסמיכות הפרשיות:

(א) והיה כי תבוא - בעבור שכתב "בהניח ה'"[1] (דברים כ"ה, י"ט), אמר השם כי יש מצות הן קודם "בהניח ה'", רק כאשר תבא, והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקללה על שני ההרים (להלן פרק כ"ז). (אבן עזרא דברים פרק כ"ו).

ראב"ע מסביר כי אמנם מבחינת סדר הפרשות פרשיית מחיית עמלק קודמת לפרשיית מקרא ביכורים ופרשיית וידוי מעשרות, אך מבחינה כרונולוגית הסדר הוא הפוך - תחילה, עם הכניסה לארץ ("כי תבוא"), יש לקיים את מצוות ביכורים ומצוות וידוי מעשרות, ורק לאחר מכן, לאחר השלמת הכיבוש ("והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך"), יש לקיים את מצוות מחיית עמלק. משה מסר את פרשיות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות לאחר פרשיית מחיית עמלק כדי להדגיש זאת.

קיים קושי בדבריו של ראב"ע: ישראל כבר נצטוו במצוות רבות שיש לקיימן לאחר הכניסה לארץ, בפרשות ראה ושופטים, ובמיוחד מצוות המלך, שכותרתה דומה לפרשתנו: "כי תבוא...וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עליי מלך" (דברים י"ז, י"ד). למצוות המלך יש קשר הדוק למחיית עמלק, שהרי המלך הוא המצווה על מחיית עמלק, כידוע לנו מספר שמואל[2] ומדברי הרמב"ם בהלכותיו[3], ולמרות זאת - פרשת המלך לא הופיעה כאן, מפני שראוי לה מיקומה בפרשת שופטים במסגרת הלכות מדינה.

דחיית פירוש ראב"ע - מיקומן ה'טבעי' של הפרשיות

אם כך, נשאל, האם באמת מיקומן הראוי של פרשיות מקרא בכורים וביעור מעשרות הוא דווקא כאן, או שיש להן מיקום טבעי יותר במהלך הספר?

לעיל בפרק י"ד למדנו:

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:
(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקיךָ כָּל הַיָּמִים:
(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיךָ:
(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיךָ בּוֹ:
(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אלוקיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:
(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:
(כח) מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:
(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

לכאורה, פרשת ביעור מעשרות שבפרק כ"ו, מתחברת במדוייק לשני הפסוקים האחרונים של פרשייה זו:

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

פסוק י"ב של פרק כ"ו אינו אלא חזרה על פסוקים כ"ח-כ"ט של פרק י"ד, כדי לחדש את מצוות 'וידוי מעשר', שלא נזכרה שם, והקושיה מזדקרת: מדוע פרשיית וידוי מעשרות לא חוברה לפרשיית ביעור מעשרות, אלא היא הוצבה בסוף פרקי המצוות ללא טעם הנראה לעין?

בעיה דומה עולה ביחס למקרא בכורים. מוקד מצוות הבכורים הוא החיוב לעלות אל המקום אשר יבחר ה' ולהביא את הבכורים אליו, להניחו לפני מזבח ה', להתפלל אליו ולהודות לו. מבחינה זו הייתה מצוות בכורים צריכה להיות חלק מפרשת ראה, בפרקים י"ב-י"ד, כמו קרבנות נדרים, נדבות, מעשרות, וכמו שאר המצוות השייכות לחיוב עבודת ה' 'במקום אשר יבחר'. דחייתה לכאן גורמת להופעתה בסביבה נטולת הקשר מתאים.

ב. מצוות שב"אמירה"

נראה כי יש להתבונן שוב על ייחודן של מצוות בכורים וביעור מעשרות. כיוון שמיקומן של המצוות הללו לא מתאים להקשרן, אני מניח שהן נמצאות כאן לא בגלל עצם המצווה, אלא בגלל חובת האמירה שנתייחדה לכל אחת מהן: למצוות הבכורים - מקרא בכורים, ולביעור מעשרות - וידוי מעשרות. שתי האמירות הללו, "וענית ואמרת" (פסוק ה', בפרשיית מקרא ביכורים) ו"ואמרת לפני ה' אלקיך" (י"ג, בפרשיית וידוי מעשרות) הן חידוש בשתי המצוות שנזכרו כבר בתורה - מצוות בכורים בספר שמות (פרק כ"ג פסוק י"ט, ופרק ל"ד פסוק כ"ו) וביעור מעשרות בספר דברים (י"ד כ"ב-כ"ט), אך לא נזכרה בהן חובת ה'אמירה'. יותר מכך - אין במצוות התורה בכלל, עד כאן, חובת אמירה מפורשת כמו בשתי מצוות אלה (שהרי אין מן התורה חובה מסויימת להתפלל, ומצוות קריאת שמע לא מוצגת בתורה שבכתב כמצוות 'אמירה'). בספרים הקודמים נזכרה אמנם חובת הוידוי על קרבן[4], אך היא איננה מחייבת אמירה ספציפית, אלא וידוי שמשתנה מאדם לאדם ומקרבן לקרבן. אפילו חובת סיפור יציאת מצרים (שמות, פרקים י"ב-י"ג) אינה מופיעה כחובה ספציפית לומר תכנים מסויימים בנוסח מסויים. רק בשתי מצוות אלה נתחדשה חובת 'אמירה' שמוטלת על כל אדם, בנוסח אחיד, המוכתב על ידי התורה.[5] כאמור, מסתבר שהופעתן של שתי מצוות אלה כאן אינה בגלל המצוות עצמן, שמקורן מוקדם יותר, אלא בגלל חובת ה'אמירה' הייחודית להן.

כעת, שתי שאלות לפנינו:

א. מהם התכנים המיוחדים שעלינו לאמרם במסגרת מצוות אלה?

ב. מדוע דווקא שתי מצוות אלה נתייחדו בחובת 'אמירה'?

ג. תוכן ה'אמירה' של מקרא בכורים

הכרת הטוב הפרטית מתוך ראייה כללית-לאומית

אחר הבאת הבכורים נצטווינו לומר כך:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
(ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אלוקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה':

האמירה כוללת שלושה חלקים:

א. התייחסות לאומית-כללית: תיאור שעבוד מצרים.

ב. התייחסות לאומית-כללית: ה' גאל את ישראל ממצרים והביאם לארץ זבת חלב ודבש.

ג. התייחסות פרטית, של האדם המביא את הבכורים, להוויתו העכשווית.

בעוד שבשני החלקים הראשונים מדבר האדם על ה' בגוף שלישי[6], הרי שבחלק השלישי, כשהוא עובר לדבר על עצמו ועל מצבו, הוא מדבר אל ה' בגוף שני ("אשר נתתה לי ה'"[י']).

לפי מבנה ה'אמירה' ותכניה, היא מכוונת לחבר את הסיטואציה הפרטית שבה אדם נמצא בשעה שהבכירו הפירות הראשונים בשדהו, והרגשות החיוביים והאישיים המלווים אותה, עם ההקשר הכללי-לאומי של מציאותו, כלומר ההיבטים הלאומיים וההיסטוריים של קיומו הפרטי, אשר נותנים משמעות כללית לשמחתו הפרטית.

תכני פרשת מקרא בכורים דומים מאוד לפרשת 'עבדים היינו' שבתחילת הספר:

(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקינוּ אֶתְכֶם:
(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
(כב) וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:
(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:
(כד) וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אלוקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:(דברים פרק ו').

גם כאן נזכר שעבוד מצרים, הגאולה משם וההגעה אל הארץ. ההבדל בין הפרשיות קשור במניע לאמירתן: פרשת 'עבדים היינו' מספקת הדרכה חינוכית לאב שרוצה להסביר לבנו את המשמעות הכללית של קיום המצוות. האב אומר לבנו כי ה' הוא מלכנו וגואלנו, וקיומנו בארץ הוא תחת מלכותו, וכן כי ישיבתנו בארץ לטובה תלויה בקיום מצוותיו וחוקתו. האמירה בבכורים מזכירה את שעבוד מצרים וגאולת ישראל כדי לתת לחוויתו הפרטית של האדם משמעות לאומית, ולהביאו להכרת טובה מתוך ההתבוננות הכללית.

החיבור בין "עבדים היינו" לבין "ארמי אובד אבי"

כאשר חז"ל תיקנו לומר נוסח קבוע בליל הסדר כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים, הם לא בחרו בפרשת 'עבדים היינו' אלא בפרשת מקרא בכורים:

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו; מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה. (משנה, פסחים קטז.).

האמוראים בגמרא חיברו לפרשת מקרא בכורים שתי פרשיות נוספות, שאחת מהן היא 'עבדים היינו', ובכך הם קשרו את שתי הפרשיות יחד כמרכיבים עיקריים של מצוות סיפור יציאת מצרים:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מאי בגנות? רב אמר 'מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו' [ושמואל] אמר 'עבדים היינו'. (שם).

החיבור בין פרשיית 'עבדים היינו' לבין פרשיית 'מקרא בכורים' במצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר נובע מן הקשר הענייני בין שתי הפרשיות, שמבט נוסף על מיקומן בספר דברים מגלה שהן יוצרות מעין מסגרת נוספת לנאום המצוות בהיקפו הרחב. כפי שלמדנו לפני כמה שיעורים, נאום המצוות במובנו הרחב מתחיל בפרשת 'שמע' בפרק ו', ונחתם מעין פתיחתו בפסוק ט"ז בפרק כ"ו: "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות...". מעט לאחר הפתיחה מופיעה פרשיית 'עבדים היינו', שפותחת מבחינה רעיונית את פרקי המצוות בשאלה היסודית: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוונו ה' אלקינו אתכם" (פרק ו', פסוק כ'). התשובה לשאלה מחזירה אותנו במבט לאחור ליציאת מצרים ולחסדו של הקב"ה שהביאו אותנו לארץ ישראל, שהחיים בה תלויים בשמירת מצוותיו. את נאום המצוות בוחר משה רבנו לסיים במצוות מקרא בכורים שתוכנה העיקרי הוא הודאה על הטוב שבישיבת ארץ ישראל, וגם הפעם מתוך מבט לאחור על שעבוד מצרים ויציאתה. נראה כי המשנה הורתה לספר את יציאת מצרים כדי שהסיפור יסופר מתוך תודעה של הכרת תודה ושבחו של מקום, כמו שנאמר במשנה "ומסיים בשבח", שהיא התודעה הדומיננטית בעת מקרא הבכורים.

ד. תוכן האמירה של וידוי מעשרות

התורה מצווה אותנו לומר את הדברים הבאים לאחר ביעור המעשרות:

(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:
(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אלוקי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (פרק כ"ו).

ה'אמירה' כוללת במקרה זה שני חלקים עיקריים:

א. הוידוי עצמו, על קיומן של הלכות המעשר כנדרש.

ב. התפילה שבסוף הוידוי שיברך ה' את אדמת הארץ.

גם אמירה זו כוללת בתוכה את הרעיון המרכזי של הברית בספר דברים, שמופיע באריכות בפרשיית 'והיה אם שמוע' (דברים י"א, פסוקים י"ג-כ"א) הקודמת לפרקי המצוות (המופיעים החל מפרשת ראה והלאה): ברכת הארץ ושפעה תלויה בקיום מצוות ה'. לאחר שהסתיים מחזור שלם של מצוות הארץ, פונה יהודי לקב"ה ומכריז שהוא מילא את חובותיו, ומתוך כך הוא מתפלל שה' יברך את האדמה, על יסוד האמור למעלה בפרק י"א: "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה...והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" (פסוקים י"ב-י"ג).

נמצא, אפוא, שנאום המצוות מסתיים בשתי מצוות אלה דווקא מפני שרק בהן יש חובת 'אמירה' שבתוכה כלולים תכנים מרכזיים של ספר דברים וברית ה' עם ישראל בערבות מואב, לקראת הכניסה לארץ.

ה. שורשי התפילה בפרשיות מקרא בכורים ווידוי מעשרות

כידוע, אין בתורה ציווי מפורש להתפלל[7]. אולם, בשתי המצוות שלפנינו נמצא הגרעין הבסיסי של התפילה, שהיא תפילה המתרחשת אחת לעונה או זמן מסויים ולא מידי יום. במקרא הבכורים יש תפילת שבח והודאה לה', ווידוי המעשרות מסתיים בתפילת הבקשה, ומכאן מקור ושורש לתפילה כולה. חז"ל, שמו לב לעובדה זו ותיאורה אותה בסגנון אגדתי:

"היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות" (דברים כ"ו, ט"ז). זש"ה[8] "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" (תהלים צ"ה, ו'). והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה, ומה ת"ל "נשתחוה" "נכרעה" "נברכה"? אלא, צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק; עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. שכך כתיב (שם קמ"א, ב') "תכון תפלתי קטרת לפניך, משאת כפי מנחת ערב". (תנחומא, כי תבוא, א').

נראה כי התורה בחרה ללוות דווקא שתי מצוות אלו ב'אמירה'-תפילה, מפני שיש בהן בחינת 'ראשית' ובחינת 'אחרית': הבכורים הם ראשית היבול, והתפילה המלווה את הבאתם אמורה לעצב את היחס לשפע ולברכה בה זוכה האדם, שכן העמדה הכללית נקבעת על פי היחס ל'ראשית'. ביעור המעשרות הוא סופו של מחזור חקלאי שהיה מלווה בקיום מצוות כראוי, ולכן הוא הזמן הראוי לסכם בתפילה את כל מה שנעשה, ולבקש מתוך השפע על ברכת האדמה בעתיד. כהמשך לניסוחו המאוחר של ר' יהודה הלוי, נאמר שהתפילה היא גרעין הזמן ופריו[9], ולכן ראוי שתהיה בראשית ובאחרית.

ולבסוף, מצוות הבכורים ומקרא בכורים ועימה ביעור ווידוי מעשרות כוללות גם את התכנים העיקריים של מצוות ספר דברים: התוכן הדתי והתוכן החברתי-מוסרי. הרעיון הדתי המרכזי של ספר דברים הוא ייחוד העבודה לה' במקום 'אשר יבחר ה'', שהוא ביטוי המפתח של פרשת ראה ובמידת מה גם של שופטים[10]. מאמצע פרשת שופטים עד 'מקרא בכורים' הוא לא נזכר כלל, וחזרתו כאן מעידה שמשה רבנו רצה לחזור על רעיון זה גם לקראת סוף נאומו: "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (כ"ו, ב'). הרעיון החברתי המרכזי של ספר דברים הוא החובה לשתף את החלשים בחברה - הלוי, הגר, היתום והאלמנה, כאשר מביאים קרבן או נדבה או מתנה לה' מכל סוג שהוא, או שמחים לפניו[11]. אהבת ה' צריכה להתבטא באהבת הרֵעַ. והנה, בשתי המצוות האחרונות מופיע רעיון זה כרעיון מרכזי, שהשמחה לפני ה' וקיום מצוותיו צריכה להתפשט על גדותיה ולכלול גם את המעגלים החלשים.

 

[1] "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך...תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כ"ה, י"ט).

[2] שמואל א', ט"ו, א'-ג'.

[3] הלכות מלכים, פרק א' הלכות א'-ב', פרק ה' הלכות א' ְה'.

[4] ראו למשל ויקרא ט"ז, כ"א, ובמדבר ד', ו'.

[5] מעין חובה כזו יש גם בפרשת סוטה, באיוםהכהן על האשה, ובפרת ייבום. אך ההבדל ברור: בשני המקרים מדובר על מצוות חריגות, שה'אמירה' בהם היא חלק מנוהל הכרחי לקיומן, אך היא בודאי אינה מהותן ותכליתן. כאן מדובר על מצוות שמוטלות על כל אדם, כחובה לכתחילה.

[6] למשל - "ונצעק אל ה'...וישמע קולנו (ו').

[7] עיינו ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, מצווה ה', בהשגות הרמב"ן שם, ובהלכות תפילה לרמב"ם, פרק א' הלכה א' ובנושאי הכלים על אתר.

[8] זהו שאמר הכתוב.

[9] עיינו ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף ה'.

[10] למשל פרק י"ב פסוקים ד', י"א, י"ד, י"ח כ"א, וְכ"ו; פרק י"ח פסוקים ח', וְי'.

[11] עיינו, למשל, פרק י"ב פסוקים יב, י"ח-כ', ופרק ט"ז פסוק י"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)