כי תבוא | מיקום ברית ערבות מואב

 

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַ-ה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"   (דברים כ"ו, ט"ו-י"ט)

 

לא רק בתוך פסוקי הפתיחה המילה 'היום' היא מילת מפתח, אלא לכל אורך היחידה הארוכה של הברית. מילה זו מופיעה שוב ושוב כמילה מנחה. למעשה, השימוש העקבי במילה זו ימשך עד פרשת ניצבים.

 

המילה "היום" משקפת את החידוש שמתרחש בברית זו – "היום" קורה דבר מה שעד עתה לא התרחש. מבחינה זו, משה מבליט את השינוי במעמד ישראל ובעמידתם מול ה' בברית זו דווקא.

 

במקביל, לאורך פסוקי היחידה ניתן לחוש כיצד משה נשען על ברית סיני. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, אבל די להתבונן בפסוקים הבאים שמזכירים את מעמד ברית סיני:

 

"וַ-ה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (שם כ"ו, י"ח)[2]

 "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם"   (שם, י"ט)

 

ביטויים אלה מהדהדים את דברי ה' ערב מעמד הר סיני:

 

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ"   (שמות י"ט, ה')

 

לשינוי שמלווה ברית זו ולהמשכיות שבכל זאת יש בה, נקדיש את שיעורנו השבוע ובמיוחד בשבוע הבא.

 

 

לפני שנפנה לדיון זה, יש לשים לב לאופן המיוחד שבו מוצגת ההדדיות שבין ישראל לקדוש ברוך הוא במעמד הברית, דרך השימוש הכפול בפועל הנדיר 'האמרה': "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם...".

 

באופן כללי, עולות שתי גישות בפרשנים להסביר פועל זה:

 

הרשב"ם מציע לפרש את המילה 'האמרה' משורש אמ"ר. כלומר, לומר דבר כלשהו שיגרום למישהו אחר להתרצות ולעשות דבר מה. ה' גרם לישראל להתרצות ולהיות לו לעם, וישראל גרמו ל-ה' להסכים ולהיות להם לא-לוהים.

 

לפי פירוש זה, הפסוק מבליט את ההיעתרות העמוקה שעומדת בבסיס הברית. לא ה' הוא הדורש להיות לא-לוהי ישראל, אלא ישראל הם המבקשים זאת ממנו עד שהסכים לכך. לא ישראל הם שדרשו להיות לעם סגולה, אלא ה' הוא שחפץ בכך וישראל נעתרים לו.

 

הפירוש המקובל יותר בקרב הפרשנים הוא לראות את 'האמרה' כייחוד והגדלה, כמו 'אמיר', צמרת העץ. ישראל מגדילים את ה' בעולם וכנגדם, ה' מגדיל את ישראל. פרשנות זו רואה את הפסוק כמתמקד בתוצאות הברית – שני הצדדים מרוממים ושמם מתגדל בעולם.

 

בכל אופן, השימוש בפועל נדיר זה להצגת מערכת היחסים בין ישראל ל-ה' היא 'אמיצה', שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו – כביכול מה ש-ה' עושה לישראל, ישראל עושים ל-ה'.

 

יש בשימוש הכפול באותו הפועל שיקוף של ההדדיות שמשה מעצב בנאומו. הברית שישראל עומדים לכרות היא ברית ששניים מתחייבים בה, וכל אחד מהם 'מאמיר' את השני.

 

 

כפי שהזכרנו בשיעור לפרשת דברים[3], מעמד הברית שבערבות מואב שבפרק כ"ז מהווה את גולת הכותרת של ספר דברים. נאומי משה עד כאן, הנאום ההיסטורי והנאום המצוות שנשען על תיאור מעמד הר סיני, לא היו אלא הקדמה לקראת כריתת הברית עצמה.

 

למרות החשיבות הרבה שבכריתת הברית, יש כמה אלמנטים מהותיים בברית שלא ברורים די צרכם. למען האמת, נוצר הרושם כאילו הכתוב נוקט בכוונה עמימות מסוימת לגביהם. עמימות זו בולטת במיוחד, ביחס לשאלת המיקום. היכן כרתו ישראל את הברית המחודשת? האמנם בערבות מואב?

 

הפסוק הפותח את הברית נותן את התחושה שהיא עומדת להיכרת בערבות מואב:

 

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם"   (דברים כ"ז, א')

 

השימוש בביטוי 'היום' מקשר אותנו לאירוע המתרחש בהווה, כלומר בערבות מואב.

 

מסר דומה אנחנו יכולים לראות גם בסוף הפרק הבא:

 

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"   (שם כ"ח, ס"ט)

 

אולם, כאשר מתבוננים בפרטי מצוות כריתת הברית, מסתבר שהברית כלל לא עתידה להתבצע ב"ארץ מואב":

 

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"[4]    (שם כ"ז, א'-ח')

 

היחידה נפתחת בציווי להקים את אבנים גדולות ולכתוב עליהם את דברי התורה הזאת ביום שישראל יעברו את הירדן. בפשטות, כתיבת התורה על האבנים היא חלק מכריתת הברית ויש לעשותה לאחר מעבר הירדן.

 

זאת ועוד, באמצע היחידה ישנה קפיצה נוספת שמעתיקה את מעמד הברית אל הר עיבל. עד שיגיעו ישראל להר עיבל יעברו ימים נוספים מרגע מעבר הירדן.

 

הדברים מסתבכים עוד בהמשך הפסוקים שחוזרים ומתייחסים אל הברית כמי שמתרחשת בערבות מואב:

 

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"   (שם, ט'-י')

 

השימוש החוזר במילה "היום" מחזיר אותנו אל האירוע המתרחש בערבות מואב.

 

הדרישה המובאת בפסוקים אלו, "וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו" (שם, י'), קושרת פסוקים אלו להמשך נאום הברית. הברכות והקללות הממשיכים ברציפות פסוקים אלו:

 

"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ"  (שם כ"ח, א'-ב')

 

לפיכך, התחושה היא שהברכות והקללות מגיבות לברית שנכרתה "היום" בערבות מואב.

 

גם כאן, כתובים אחרים המתארים את הברית, תומכים בתפיסה שהיא עתידה להיכרת רק במעמד הר גריזים והר עיבל:

 

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם"   (שם כ"ז, י"א-י"ד)

 

כיצד ניתן לבאר תופעה מוזרה זו? מעבר לשאלה הקונקרטית, היכן הברית נכרתת, לפנינו שאלה פרשנית: מה ראתה התורה להציג את הדברים באופן מעורפל? מדוע לעתים נדמה שהברית נכרתת בערבות מואב ולעתים יש דרישה לכרות אותה רק לאחר שישראל עברו את הירדן?

 

 

כאמור, התורה נוקטת בלשון מבלבלת למדי, כך שהקורא התמים מתקשה להבין היכן בדיוק התרחשה הברית המחודשת. נדמה, שלפנינו עמימות מכוונת בנוגע למקום ההתרחשות של הברית, אותה יש לראות זאת כטכניקה ספרותית שתורמת למגמה של הכתוב.

 

במקרה זה, השימוש בלשון העמומה נובע, כך נראה, מתוך 'אילוץ' כפול של התורה המבקשת לממש שני ערכים שונים, ערכים שאינם יכולים לדור תחת אותה קורת גג:

 

 

מצד אחד, הכרחי שגם הברית השנייה תֵעשה על ידי משה רבנו, כך שבלעדיותו של משה במסירת התורה תישמר.

 

הרמב"ם, כידוע, עושה מאמץ גדול להדגיש את מעלת נבואת משה על פני כל הנביאים. זאת, כבסיס לכך שהתורה ניתנה אך ורק ביד משה וממילא אין לאף אדם אחריו זכות לחדש ציוויי תורה.

 

ניתן לעקוב אחר עיקרון זה כבר בתורה עצמה. משה הוא המוסר של התורה והתקפות שלה נשענת על מעלתו הנבואית החריגה. דבר זה נכון במיוחד בתפיסת ספר דברים, ולשם כך פתח משה בתיאור מעמד הר סיני ובתפקידו כמתווך.

 

לפיכך, חייב משה לשאת את נאום הברית ולהיות נציג העם מול ה' ונציגו של ה' מול העם. הנביא ש-ה' דיבר איתו פנים אל פנים הוא שהביא את דבר ה' בברית סיני והוא המביא את דבר ה' בברית ערבות מואב. מכך גם ברור שלא מדובר בברית חילופית אלא בקומה נוספת לברית הקיימת. כמו כן, אם משה מבצע את הברית, מובטח שלא יקומו מערערים על ברית מחודשת זו. גם בה ניצב משה כמתווך.

 

מצד שני, נראה שיש צורך בברית מחודשת. האברבנאל, בפרושו לספר דברים, מעלה את השאלה הבסיסית: מדוע בכלל יש צורך להקים ברית מחודשת? עצם חילופי הדורות לא יכול להוות את הבסיס לצורך בברית, שהרי ברור שהאבות המתחייבים בברית מחייבים בכך גם את בניהם.

 

מסתבר, שהכניסה לארץ מחייבת ברית נוספת, או לכל הפחות אישור מחודש של הברית הישנה. כל עוד עם ישראל איננו בארצו, הוא נחשב כאוסף של פרטים בלבד. אולם, משעה שעם ישראל נכנס לטריטוריה משלו, מתחולל בעם שינוי מהותי בעצם הגדרתו וזהותו. בנוסף להיבטים טכניים של מעבר מאנשים פרטיים לעם, צבא וחלוקת נחלות, העם מוגדר כישות לאומית אחת, בעלת תרבות ייחודית ובעלת מקום מובחן משאר העמים.

 

כפי שעוד נראה, ייחוד ברית ערבות מואב מתמקד בדיוק בנקודת השינוי שעבר עם ישראל. מבחינה זו, הברית מתאימה במיוחד לארץ ישראל.

 

דא עקא, שילוב שתי הדרישות הללו יחדו – כריתת הברית על ידי משה וכריתת הברית לאחר הכניסה לארץ – יוצרת סתירה מובנית, שהרי משה לא נכנס לארץ.

 

פיצול הכתוב באופן הנזכר לעיל, מצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו. לפנינו כריתת ברית מתמשכת שמשה מבאר את תכניה אך הטקס החותם אותה ייעשה על ידי יהושע בארץ כנען.

 

לו הכתוב היה מפריד בהפרדה גסה בין שני השלבים הללו, היה נוצר רושם שמדובר בשני עניינים נפרדים. לפיכך, הכתוב מנוסח בעמימות. סביר להניח, שעל התכנים שמשה אמר לעם נעשה טקס חתימת הברית בהר עיבל. מכוחו של משה נכרתת הברית, גם אם הוא עצמו כבר איננו נוכח.

 

ממילא, מונח המפתח של הפרשייה – "היום" – הופך למונח מורכב שרומז ליום מתמשך, שמתחיל בנקודה מסוימת, אך פורץ מעבר לגבולות היום הרגיל.

 

החשיבות שבכריתת הברית המחודשת בטריטוריה הלאומית של העם דווקא, מוצאת את ביטוייה בכפילות שיש בציווי על טקס הברית לאחר שייכנסו ישראל לארץ.

 

 

בתיאור טקס הברית והקמת האבנים המתואר בפרק כז, ניתן להבחין בכפילות יסודית:

 

"...שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם"  (דברים כ"ז, א')

 

 

קל לראות שלפנינו שני תיאורים, שהרי הכתוב מתנסח בשניהם כמעט באותה הלשון:

 

 

בעקבות חז"ל, לימדנו רש"י שכפילות הפרשיות מביעה למעשה שני ציוויים שונים שרק כתובים זה לצד זה. ציווי אחד דורש להקים אבנים בירדן ובגלגל, וציווי נפרד דורש להקים אבנים בהר עיבל. לפי חז"ל – ורש"י בעקבותיהם – יש להקים סך הכול שלושה מבנים של אבנים:

 

"והקמות לך - בירדן, ואחר כך תוציא משם אחרות ותבנה מהן מזבח בהר עיבל. נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים היו: שנים עשר בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל..."(רש"י דברים כ"ז, ב')[6]

 

גם אם לא נאמץ את קריאתו של רש"י לפיה היו שלושה מבנים, אכן נדמה בפסוקים שיש תיאור כפול של הקמת האבנים. אם כן, לפחות שני מבנים עולים כבר מקריאה של הפסוקים שלפנינו.

 

לפני שנדון במשמעות של כפילות זו, יש לשים לב שבציווי השני נוסף גם ציווי על בניית מזבח: "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים". את המזבח הזה יש לבנות "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת", ויש להקימו בהר עיבל. מזבח זה לא הוזכר בציווי הראשון שמתמקד בירדן.

 

כבר בכך ניתן לחוש בהבדל שבין שתי הקמות האבנים: הראשונה נראית כזיכרון בלבד, בעוד ההקמה השנייה היא חלק מהתרחשות דתית שיש בה גם מזבח וקורבנות.

 

בכל אופן, תוספת המזבח להקמת האבנים בהר עיבל מעוררת שאלה בנוגע לציווי החותם בפסוק ח:

 

"וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"     (דברים כ"ז, ח')

 

לאילו 'אבנים' מתייחס ציווי זה? האם הוא חוזר אל האבנים המוקמות בהר עיבל שהוזכרו בתחילה, או שהוא חותם את הציווי שנזכר זה עתה, ויש לכתוב את התורה על אבני המזבח?

 

במבט ראשון נראה שמדובר באבנים שהוזכרו בתחילה, שהרי ישראל נדרשו לשוד אבנים אלו בשיד, ודרישה זו נראית כהכנת האבנים לכתיבה.[7] לפי הכרעה זו, יש צורך לכתוב את התורה על האבנים שהקימו ישראל בהר עיבל, לצד המזבח (שגם הוא בבנוי מאבנים), ועליו יש להקריב קורבנות.

 

לאידך גיסא, ניתן לקרוא את הפרשה אחרת לגמרי ולזהות את שני מבני האבנים: לראות את הציווי על הקמת המזבח כהמשך הציווי על הקמת האבנים המסוידות. כלומר, יש לבנות את המזבח מהאבנים שהוקמו תחילה בהר עיבל. לפי הצעה זו, הדרישה לבנות מִזְבַּח אֲבָנִים, מתייחסת לאבנים הספציפיות שהוזכרו בפסוק הקודם: "תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה", ועל אלו יש לכתוב את התורה.

 

האפשרות השנייה היא אפשרות קריאה נוחה פחות, אך היא זו שמתממשת בספר יהושע (כקריאתו של רבי יוסי בירושלמי סוטה פרק ז', הלכה ה'):

 

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַ-ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  (יהושע ח', ל'-ל"ב)

 

בכל מקרה, ייתכן שההכרעה ביחס לזהות האבנים שעליהן יש לכתוב את דברי התורה תעלה מתוך השוואת הציווי על כריתת הברית הזו לברית סיני:

 

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל  הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם"    (שמות כ"ד, ד'-י"ב)

 

יש מספר רב של נקודות השוואה בין ברית סיני לבין הברית בהר גריזים והר עיבל:

 

כאן אנחנו יכולים לעמוד על מידה מסוימת של הבדל, שעוד נעסוק בה בהרחבה בשבוע הבא. במעמד הר סיני ה' הוא הפעיל והוא שכתב את התורה ונתנה לעם ישראל, ואילו בברית המחודשת היו אלה ישראל שכתבו את התורה. נתון זה משתלב בפערים נוספים שיש בין הבריתות ונעמוד עליהם ועל משמעותם בשיעור הבא.

 

הבדל ברור יותר הוא שבברית סיני התורה נכתבה על לוחות ניידים ואילו בערבות מואב הציווי הוא להקים אבנים שיישארו יציבות.

 

הבדל זה מתברר לאור המצב ההיסטורי: בתקופת המדבר ישראל לקחו את הלוחות בתוך הארון שנישא על גבם ועל כן יש צורך בלוחות, בעוד התורה הנכתבת על האבנים בברית הר עיבל אינה אמורה לזוז ממקומה לעולם. לפיכך יש 'להקים' אבנים.

 

 

על רקע השוואה זו נראה שאכן יש חשיבות שהתורה תיכתב על אבנים, לצד הציווי על המזבח, ואין הם קשורים זה בזה. חלוקה זו דומה למתרחש במעמד הר סיני, שם יש כתיבה של התורה על לוחות אבנים וציווי נפרד להקים מזבח.

לפי העולה מספר יהושע, שאבני המזבח הן הן האבנים שעליהן כותבים את התורה, הזיקה בין האבנים לבין אבני המזבח הופכת לברורה מאליה. אולם, גם אם נאמץ את הקריאה שנראית פשוטה יותר בפרשתנו, על פיה יש שני מבני אבנים שיש להקים בהר עיבל, הזיקה ביניהם ברורה מעצם שילוב האחת עם השנייה. הכתיבה המדורגת (הקמת אבנים – הקמת מזבח – כתיבה על האבנים שהוקמו בתחילה), צובעת גם את המזבח בצבעי האבנים שמהוות לו מעין מסגרת. מאחר שעל האבנים המוקמות יש לכתוב את התורה, ועל המזבח יש להקריב קורבנות, לפנינו תורה ועבודה העומדות זו לצד זו, שמיעת דבר ה' לצד טקס כריתת הברית.

 

 

מה אם כן היחס בין שני התיאורים המכונסים בפסוקים שלפנינו? מה היחס בין האבנים שיש להקים עם מעבר הירדן לבין האבנים המוקמות בהר עיבל?

 

כאמור לעיל, חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) הבינו שלפנינו שתי הקמות נפרדות של אבנים. גם אם נאמץ זאת, ניכר שהתורה יוצרת זיקה בין שני הציוויים, והכתיבה המקבילה ששוזרת יחדו את שני הציוויים רומזת לקשר מהותי ביניהם.

כפי שכבר הזכרתי לעיל, את האבנים הראשונות המוקמות מיד עם מעבר הירדן, יש להבין ככל הנראה כאבני זיכרון. לעומת זאת, את הקמת האבנים שבהר עיבל יש להבין כחלק מטקס הברית, ועל כן דווקא שם יש גם ציווי על מזבח ועל קורבנות.[9]

 

הזיקה שאורגת את שני הציוויים יחדיו, מאירה גם את הקמת האבנים הראשונה כחלק ממסע הברית.

 

דומה, שאת הזיקה שבין שתי הקמות האבנים יש לבאר בדומה למה שהצענו לעיל על העמימות הנוגעת למקום כריתת הברית. כשם שהברית צריכה להתבצע בארץ אולם חלקה התוכני מוקדם לערבות מואב, כך גם כאן. טקס הברית צריך להתרחש בהר עיבל, באיזור שכם, אולם יש להתחילו מיד עם מעבר הירדן.

 

לגבי הבחירה בשכם כמקום המתאים לכריתת הברית, יתכנו סיבות שונות.

 

יתכן שהצדק עם קאסוטו (ספר בראשית ומבנהו, עמוד 246), שעמד על כך שישראל עוברים את מסעם בארץ בדומה לאברהם אביהם. כשם שמקום חנייתו הראשון היה באזור שכם – ושם בנה גם מזבח – כך ישראל צריכים לקיים את טקס הברית דווקא במקום זה, לצד המזבח שלהם. בכך הם יעידו על זכות האבות העומדת להם ועל קיום ההבטחה של ה' לאבותיהם.

 

בהתאם, ייתכן שצודק ידידי תני פיינטוך, שטקס הברית צריך להיעשות בנחלתו של יוסף ושל מנהיג ישראל – יהושע.[10]

 

בין כך ובין כך, עיקרו של הטקס אכן ייעשה באיזור שכם. אולם, התורה קושרת את אבני הזיכרון שיש להקים בירדן עם מסע הברית, בשל הקשר העמוק שבין הכניסה לארץ לברית זו.

 

כפי שאמרנו לעיל, כל ייסודה של ברית זו לא בא אלא כחלק מתהליך ירושת הארץ, נחלת ה' לעמו. מיד עם הכניסה לארץ יקימו ישראל אבנים, שגם אם לא יהוו עדיין את אבני טקס הברית, ירמזו להם ויממשו אותם כהד מטרים. בכך, התורה שוב אוחזת את החבל בשני קצותיו: מיד עם מעבר הירדן יקימו ישראל אבנים ויכתבו עליהם את התורה, אך יחזרו שוב על מעשה זה במקום העיקרי המוכן לכך – בהר עיבל שבאזור שכם. שם מקום המזבח אשר עשה אברהם בראשונה. כעת, זרעו צועד בעקבותיו ומקיים שם את טקס ברית ערבות מואב.

 

---