דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | מטרת ברית ערבות מואב

קובץ טקסט

פרשתנו, פרשת כי תבוא, היא אולי הפרשה המשמעותית ביותר בספר דברים. הספר כולו שואף לקראת המתואר בפרשה זו, אם כמבוא וכהכנה (עד כאן), ואם כתוצאה וכמשמעויות נלוות (מכאן ואילך).

הדבר בולט מאוד הן מבחינה תוכנית, כפי שנבאר בהמשך, והן מבחינה ספרותית-צורנית: במשך הדורות הוצעו אפשרויות חלוקה שונות לספר דברים, אולם לפני כל חלוקה המתבססת על תוכן הספר, יש לשים לב לכך שהספר מחולק מעצמו באופן בסיסי, על פי נאומי משה. בפרשתנו, מסתיים הנאום הארוך של משה, שכולל כמעט את כל הספר, ושוב אנו פוגשים תיאור אובייקטיבי של המאורעות, המדבר על משה בגוף שלישי - "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר..." (כ"ז, א).

הפעם הקודמת שבה סיפר הכתוב על אודות משה בגוף שלישי הייתה בתחילת פרק ה': "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם". מפרק ה' ועד לפרשתנו ישנו נאום רציף אחד של משה, שאף שהוא כולל בתוכו אלמנטים שונים, הרי שיש להתייחס אליו כאל נאום אחד, וממילא זוהי חטיבה בפני עצמה המסתיימת בפרשתנו, שממנה מתחיל חלק חדש.

במקביל לחלוקה הצורנית הזו, יש כמובן לשים לב גם אל תוכן החטיבה המסתיימת בפרשתנו, שהיא הקדמה ומבוא לכריתת ברית נוספת בין ה' לישראל. מטרה אחת יש לנאום היסטורי של משה, שאותו פגשנו בתחילת הספר, ולקובצי החוקים המופיעים החל מפרק י"א - מבוא לברית העומדת להיכרת בערבות מואב, ואין זה מקרה שבסיום הנאום הארוך אומר משה: "היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש לה' א-להיך כאשר דבר" (כ"ו,טז-יט).

אלו הם פסוקים מובהקים של הכנה לברית העומדת להיכרת, וזוהי המסקנה של הנאום כולו. פסוקים אלו מזכירים מאוד את דברי ההכנה לברית סיני שקראנו בפרשת יתרו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ה-ו).

בפרשתנו אנו קוראים על אותה תכלית נכספת שכל הספר שואף אליה - כריתת הברית בערבות מואב.

השאלה המתבקשת מאליה, והיא אולי השאלה העומדת ברקע לכל הספר, היא לשם מה יש צורך בברית נוספת. מדוע אין די בברית סיני, שם התגלה ה' לעיני כל ישראל, והם מצדם התחייבו לשמוע ולעשות ככל אשר יצוום?

לפני שנעסוק בבעיה מרכזית זו, ברצוני להעלות בעיה נוספת הקשורה להבנת ברית ערבות מואב. ביטוי החוזר ונשנה לאורך כריתת הברית (בפרשות כי-תבוא ונצבים) הוא הביטוי "היום הזה". כבר בסיום הנאום של משה, כלומר בהכנה לברית, חוזר הביטוי ומודגש: "היום הזה ה'

א-להיך מצוך לעשות את החקים... את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה". מכאן ואילך, כמעט ולא נמצא קטע שבו לא יופיע ביטוי זה, ולמעשה איננו מופתעים מכך, שהרי זהו החידוש העומד בתשתית הברית הזו: בנוסף לברית שנכרתה בעבר בסיני, כורת העם היום (כלומר כעת) ברית נוספת בערבות מואב.

כך גם בסיום פרשתנו, בחתימת הברית, אנו קוראים על כריתתה הנוספת בערבות מואב: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" (כ"ח, סט). גם הפרשה הבאה תדגיש את כריתת הברית המחודשת בערבות מואב - "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם... לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו, אשר ה' א-להיך כרת עמך היום"(כ"ט, ט-יא).

ואולם, דווקא משום שנראה הדבר פשוט שעם ישראל כרת ברית עם ה' בערבות מואב, אנו מתקשים בהבנת הציווי על עצם כריתת הברית, שהרי שם מופיע שיש לכרות את הברית הנוספת הזו לאחר שנכנסים לארץ ישראל: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד... וזבחת שלמים ואכלת שם... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת... אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים... ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל... וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל... והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך... והיה אם לא תשמע בקול ה' א-להיך...". ומכאן ממשיך הכתוב ומספר לעם את הברכה והקללה המתלווים לברית ערבות מואב. כל זה נאמר בניסוח שממנו משתמע כי יש לעשות ולומר דברים אלו בשעה שעוברים את הירדן ומקיימים טקס כריתת ברית בהר גריזים ובהר עיבל! (ואמנם, תיאור טקס זה מובא ביהושע פרק ח').

הבלבול גדול מפני שבתוך ציווי זה, העתיד להתקיים רק לאחר הכניסה לארץ, אנו קוראים: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל" (ל"א, ט). גם כאן הדבר מתואר כסיפור דברים המתרחשים בערבות מואב, ולא כציווי לעתיד.

ניתן כמובן לומר שנכרתו שתי בריתות נוספות על ברית סיני - הראשונה על ידי משה בערבות מואב, והשנייה לאחר שנכנסו לארץ, על ידי יהושע. אך אם נפרש כך, הרי שחסר ציווי מפורש למשה לכרות ברית בערבות מואב, ויתרה מזאת, לאחר הציווי על הברית שיש לכרות בארץ ישראל מסכם הכתוב ואומר שזוהי הברית שכרת משה בערבות מואב!

על מנת לעמוד על פתרון הדבר נשתדל לנתח את הציווי על אודות מעמד הברכה והקללה שיש לערוך לאחר הכניסה לארץ, שהוא מעמד ברית (כ"ז, א-ח, והשווה את הציווי שהופיע כבר בפרק י"א על העניין). כבר בקריאה ראשונה ניכר כי הכתוב כופל את הציווי. הציווי הראשון מופיע בפסוקים ב-ג:

"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך
והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד.
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך
למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך
ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' א-להי אבתיך לך".

מיד לאחר ציווי זה מופיע שוב אותו הציווי, כמעט באותן המילים (פס' ד-ח):

"והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה
אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד.
ובנית שם מזבח לה' א-להיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל.
אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך
והעלית עליו עולת לה' א-להיך.
וזבחת שלמים ואכלת שם
ושמחת לפני ה' א-להיך.
וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב".

פעמיים מופיע תיאור זמן הציווי- "בעברכם את הירדן" (אמנם בציווי הראשון מופיע "ביום אשר תעברו את הירדן" ויש מחז"ל שרצו לחלק בין הזמנים, אך על פי פשט הכתובים נראה שיש לזהות בין שני תיאורי זמן אלו); פעמיים מופיע שיש לשוד את האבנים בשיד ולכתוב "על האבנים את כל דברי התורה הזאת". מה צורך יש בכפילות זו?

במקביל לשוויון הבולט ישנו הבדל מרכזי, והוא המזבח, המופיע בציווי השני ונעדר מן הציווי הראשון (וכן המיקום המדויק - הר עיבל). דומה שמזבח זה טומן בחובו את הרמז להסבר הכפילות בציווי, ודומני כי אף את רעיון חידוש הברית כולו. ניסוח הציווי על ביית שני ימזבח בהר עיבל מזכיר מאוד את מעמד הברית בהר סיני. כך כתוב לגבי מזבח הר עיבל בפרשתנו:

1 - "ובנית שם מזבח לה' א-להיך מזבח אבנים,

2 - לא תניף עליהם ברזל...

3 - והעלית עליו עולת לה' א-להיך. וזבחת שלמים ואכלת שם".

מיד לאחר מעמד הר סיני (שמות כ', כא-כב) מצווה ה':

3 - "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך...

1 - ואם מזבח אבנים תעשה לי

2 - לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

העובדה כי דווקא בברית סיני ובציווי על ברית עיבל אנו מוצאים הסתייגות מעשיית מזבח מפואר ומכובד איננה מפתיעה, שהרי החשש להגשמת ה' ולתפיסה גיאוגרפית של מקומו קיימת בעיקר לאחר התרוממות רוח של פגישה אישית ובלתי אמצעית עם הא-ל, דבר המתקיים בעת כריתת ברית. אולם דומה כי יתרה מזאת, הציווי הזהה בשני המקומות מבקש לקשור ביניהם, ולהפנות אותנו אל ברית סיני בשעה שאנו קוראים על הברית שיש לכרות בארץ ישראל. כאמור, מזבח זה, המקשר בין הברית הזו לברית סיני, אינו מופיע בחלק הראשון של הציווי, בניגוד לשאר מרכיבי הברית.

ככל הנראה הכתוב מבקש לציין מתח בסיסי הקיים בהשוואת שתי הבריתות. מחד יש לראות את האחת על רקע השנייה, ומאידך יש לראות אותן כנפרדות זו מזו.

לשם הבנת הדברים, ניזכר בעיקר כריתת הברית בסיני, המתואר בסוף פרשת משפטים. שם בונים מזבח ("ויבן מזבח תחת ההר"), ועל המזבח זובחים עולות ושלמים ("ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים"). שני הפרטים הללו מופיעים גם אצלנו. הפרט המעניין הוא ההשוואה הנוספת שבין שתי כריתות הברית: אצלנו הציווי הוא "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת". מוטיב הכתיבה מופיע גם בברית האגנות, אולם בהבדל משמעותי: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם". אל מול לוחות האבן בברית סיני ניצבות האבנים במעמד עיבל, ואל מול כתיבת ה' את דברי התורה, מצווה כעת עם ישראל לכתוב את דברי התורה.

לאור כל האמור לעיל, נראה כי הכתוב מבקש להציג את הברית הנוספת שעם ישראל כורת עם ה' כהמשכה של הברית הראשונה, ברית סיני! זהו המשך מחד, אך מאידך, חידוש משמעותי יש בהמשך זה, והוא האקטיביות של עם ישראל בכריתת ברית זו. בברית סיני כתב ה' על לוחות האבן ונתנם לישראל, והם מצדם קיבלו באופן פסיבי והתחייבו לברית;בהשלמת ברית סיני, העם ניצב מול ה' כאקטיבי, וכנכנס להתחייבות הברית מתוך פעילות יזומה.

בשעה שישראל היו במדבר, בנדודיהם אל עבר הארץ שהובטחה להם, טרם היו לעם במלוא מובן המילה. עם מגובש ואוטונומי קיים רק בארץ עם גבולות ברורים, בשעה שהוא מקים את מדינתו. ממילא, התחייבות העם במדבר לקתה בחסר. גם אם התחייבו באופן הכן ביותר, עמידתם הציבורית, הלאומית והממלכתית הייתה חסרה מכיוון שהיו ללא מדינה. כמובן, ערך גדול יש גם לכניסה המיוחדת לברית במדבר, דווקא ללא מדינה, עת העם מקיים תלות מודעת, יום-יומית, בה', אולם עיקר ההתחייבות הנוגעת לבניית אומה המתקנת עצמה לאור ציוויי ה' יכולה להתרחש רק לאחר שהעם נכנס לארץ ולאחר שקיבל את הגדרתו הלאומית השלמה.

דומני שזהו ההסבר להכפלת הציווי על מעמד עיבל באופן שחלק אחד רומז לברית סיני והשני מתעלם ממנו. הברית הנוספת מבקשת לאשש את ברית סיני מחד (וחלילה לא להמציא ברית חדשה שתחליף את הקודמת. אדרבה, הברית הנוספת מבקשת לתת תוקף וחיזוק לברית סיני), אך מאידך ניצבת היא במעמד עצמאי, שבו העם מקבל עליו באופן אקטיבי את התחייבות הברית, את חוקת התורה.

אם כנים הדברים, הרי שהברית צריכה להיכרת לאחר שישראל עוברים את הירדן ונכנסים לארץ (כפי שנראה מתוך הציווי). מדוע אם כן, כורת משה במובן מסוים את הברית כבר בערבות מואב, לפני כניסת ישראל לארץ?

הסתירות שראינו בדברי הכתוב בהקשר זה מכוונות הן, ומטרתן לאפשר את שתי אפשרויות הקריאה בפרשה. הכתוב יוצר ריבוי משמעות באשר למיקום הברית על מנת שניתן את דעתנו למתח האמתי שקיים בנושא זה.

כאמור, מלכתחילה צריך המשכה של ברית סיני להיכרת בארץ ישראל, אולם הבעיה היא שמשה לא נכנס לארץ, ויש הכרח שהוא ולא אחר יכרות את הברית הנוספת הזו. אם יהושע היה כורת את הברית בארץ ישראל ולא משה, יכול היה הטוען לטעון כי זוהי ברית המחליפה את קודמתה, זו שנכרתה בסיני. יהושע החליף את משה, עם החלפת המנהיגות השתנו אף תנאי הברית בין ישראל וה'. זוהי אפשרות שיש לשלול אותה מכל וכל, ועל כן יש להדגיש כי אותו המתווך שהיה בברית סיני הוא העומד גם כעת וכורת את הברית המחודשת הזו.

כיצד ניתן לשלב בין שני התכנים ההכרחיים לברית זו? מצד אחד, הברית צריכה להיכרת בארץ ישראל דווקא, שהרי זוהי כל משמעותה - הלאומית והציבורית, ומצד שני יש הכרח שדווקא משה יכרות את הברית ולא שום אדם אחר, באשר הוא זה שכרת את הברית בסיני, והרי משה אינו נכנס לארץ ישראל?!

מבחינה מעשית הפתרון פשוט: משה אמנם כורת את הברית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, לפני מותו, אך לאחר הכניסה לארץ יעמדו יהושע ועם ישראל כולו למרגלות הר עיבל, ויבצעו טקס שימשיך את הברית שכרת משה בערבות מואב. כך אמנם נעשה (יהושע פרק ח'), וכך יש לעשות כל שבע שנים במעמד הקהל (על זאת נדון אי"ה בשבוע הבא).

אולם נוסף על הפתרון המעשי, התורה כותבת את הדברים בצורה מעומעמת ומרובת פנים. היא מתארת את משה ככורת הברית, למרות שמהותה של הברית מתוארת כקשורה לכניסה לארץ. על כן הכתובים נראים כמבולבלים, ודווקא כך הם מעבירים את המסר הכפול - ברית מחודשת של עם חדש הנכנס לארצו ועומד להקים בה מדינה, שעל אף היותה מחודשת אין היא באה אלא לתת תוקף וחיוב לברית סיני הקודמת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)