דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | עצת יתרו

קובץ טקסט

 

א. לשם מה בא יתרו אל מחנה ישראל?

עם סיום המלחמה בעמלק, בא יתרו אל מחנה ישראל. שתי דרכים יש להבין את צעדו זה:

א. זו המנומקת בפיו - השמועה על יציאת מצרים (י"ח, א). ליתרו הייתה זיקה נכבדה ליציאת מצרים, שהרי הוא היה חותנו של משה, מושיעם של ישראל. לכן, הוא בא אל המחנה עם ציפורה אשת משה ועם שני בניו של משה.

ב. זו שאינה נאמרת, אך מסתבר מאוד לדורשה מכוח סמיכות הפרשיות: יתרו הוא שכנו של עמלק ובעל בריתו. ולאחר שהוכה עמלק ברפידים - בא יתרו להשלים עם ישראל[1].

אם בתחילת הפרשה נתפרשה רק יציאת מצרים כסיבה לביאת יתרו, הרי בהמשכה נתפרשו שתי הסיבות:

"ויספר משה לחֹתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודֹת ישראל, את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצִלם ה'". (י"ח, ח)

"כל אשר עשה ה' לפרעה" - זו יציאת מצרים, ו"כל התלאה אשר מצאתם בדרך" - זו להבנתנו מלחמת עמלק.

ממילא, נכונים שני הפירושים ברש"י למלה היחידאית "ויִחד יתרו" (י"ח, ט): לשון חדווה ושמחה על יציאת מצרים ועל שותפות חתנו באותות ובמופתים, ולשון צער[2] על מפלת בעל בריתו - עמלק. ואכן, בברכתו לה' מודה יתרו על יציאת מצרים ומתעלם מן הניצחון על עמלק:

"ויאמר יתרו - ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". (י"ח, י)

כאשר יתרו בא לזבוח לה', משה בונה לצורך זה מזבח. להבנתנו, זהו מזבח "ה' נסי", שבו הכריז משה על המלחמה לה' בעמלק מדור דור[3].

ב. "ויהי ממחרת"

בקרבנו של יתרו לא מסתיימת פרשת עמלק; היא ממשיכה בפסוק הבא:

"ויהי ממחרת, וישב משה לשפֹּט את העם, ויעמֹד העם על משה מן הבֹּקר עד הערב". (י"ח, יג)

על מה היו המשפטים הארוכים כל כך?

ייתכן שמשה עסק בחלוקת שלל המלחמה בעמלק[4], שהרי לימים מצאנו את דוד חורץ בתקיפות את דינו על חלוקה צודקת של שלל מלחמת עמלק:

"ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד, ויאמרו - יען אשר לא הלכו עמי, לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו, כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו: ויאמר דוד - לא תעשו כן אחי, את אשר נתן ה' לנו וישמֹר אתנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו: ומי ישמע לכם לדבר הזה, כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היֹשב על הכלים - יחדו יחלקו: ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישמה לחֹק ולמשפט לישראל עד היום הזה". (שמואל א' ל', כב-כה)

דוד אינו מסתפק בחלוקה צודקת בין הלוחמים:

"ויבא דוד אל צקלג וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו לאמֹר - הנה לכם ברכה משלל אֹיבי ה'". (שמואל א' ל', כו)

הנימוק של דוד לחלוקה הצודקת של שלל עמלק דומה לנימוק שמביאה התורה לחלוקה הצודקת של המים והמן: "את אשר נתן ה' לנו"[5].

שני דינים שונים, אפוא, קיימים במלחמת עמלק. לשניהם יסוד משותף: "מלחמה לה' בעמלק", ומלחמת עמלק היא מלחמתו של הקב"ה. עיתים השלל הוא לה', ועיתים הוא מתחלק בשווה לכל ישראל.

הדין האחד התממש במלחמת שאול בעמלק:

"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו... משור ועד שה מגמל ועד חמור". (שמואל א' ט"ו, ג)

שאול חטא בכך וחמל על מיטב הצאן והבקר, והנביא הוכיחו:

"ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'". (שמואל א' ט"ו, יט)

כיוצא בו במלחמת ערד, שחז"ל דרשוה על עמלק[6]:

"ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה". (במדבר כ"א, ג)

ואם המלחמה בעמלק לה', השלל - שללו הוא[7].

הדין השני התממש במלחמת דוד בעמלק. אם השלל - שלל ה' הוא (ואין ציווי מיוחד להחרימו), הרי חלוקתו צריכה להיות כחלוקת המן שירד משמים: "לקטו ממנו איש לפי אכלו", חלוקה שווה וצודקת. שהרי כולנו בניו של הקב"ה וכולנו שווים בעיניו.

וכמלחמת דוד - אף מלחמת עמלק ברפידים. למחרת הקמת המזבח, ישב משה על מדוכת הצדק לחלק את השלל בחוק ומשפט[8]. וכמו אצל דוד - אף עבודתו של משה אינה קלה. שהרי כמו במחנה דוד, אף אצל משה נמצאים במחנה "כל איש רע ובליעל" (שמואל א' ל', כב). וחותן משה, הרואה במצוקתו ובמצוקת העם, מציע את עצתו על שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.

ג. עצת יתרו

לעיל דנו בשאלה מה שמועה שמע יתרו ובא. הבאנו שם את דעות התנאים, שיתרו שמע על יציאת מצרים וקריעת ים סוף (דעת ר' אליעזר) ואת השמועה על מלחמת עמלק (דעת ר' יהושע), וניתחנו את הפסוקים. המשותף לשתי הדעות - שהפרשה במקומה, ויתרו הגיע למחנה ישראל בין מלחמת עמלק למתן תורה.

אך שם בגמרא דעה שלישית:

"ר' אליעזר המודעי אומר - מתן תורה שמע ובא". (זבחים קטז ע"א; מכילתא יתרו)

לדעה זו, כל הפרשה אינה מצויה במקומה, ומקומה הוא אחרי מתן תורה. בסוגייה זו נחלקו שם אף האמוראים והמפרשים השונים[9]. הראב"ע הלך בשיטת ר' אליעזר המודעי, והאריך לנמק את דעתו שהפרשה מאוחרת. נימוקו המרכזי הוא שמדברי משה במשנה התורה, בחזרתו על פרשת מינוי השופטים (דברים א', ט-יח), עולה שזו אירעה לאחר שה' אמר להם בחורב "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובֹאו הר האמֹרי" וכו' (דברים א', ו-ז), ולא קודם מתן תורה.

הנקודה הקשה בפירוש זה היא - מדוע, אפוא, הקדימה התורה את סיפור יתרו למתן תורה. לכך נתנו המפרשים סיבות שונות, ולא נאריך בהן. ועדיין, דומה, קושייה לא זזה ממקומה. והרמב"ן ביאר את הפרשיות כסדרן[10].

בין הרמב"ן לראב"ע יש גם שיטת ביניים, זו של הר"י אברבנאל והמלבי"ם, המפצלים את הפרשה לשניים[11]. החלק הראשון (פס' א-כג) אירע לפני מתן תורה, כסדר הפרשיות, ונאמר בו שיתרו בא למחנה ישראל ולמחרת יעץ למשה למנות שופטים. החלק השני (פס' כד-כז) היה בשנה השנייה, לפני צאת בני ישראל מהר סיני, ובו שמע משה לעצת חותנו ומינה שופטים על ישראל. ואכן, כך מבואר בדברים (א', ט-יח), שפרשת מינוי השופטים הייתה לאחר שישבו זמן רב בחורב ולאחר שנצטוו לצאת מהר סיני לכיוון ארץ ישראל.

ועדיין יש לבאר לשיטה זו מדוע דחה משה את עצת חותנו בשנה שלמה, ומדוע קיבלהּ בסופו של דבר. אנו נלך בעקבות הר"י אברבנאל והמלבי"ם בחלוקתם זו, ונוסיף לדבריהם ראיה מהשוואת הפרשיות שבשמות (פי"ח), בבמדבר (פי"א) ובדברים (פ"א). ראיה זו היא לענ"ד ראיה מכרעת לשיטתם, ולאורה - ננסה לשרטט את שאירע במחנה לאחר עצת יתרו[12].

ד. שרי האלפים ושבעים הזקנים

תיאור מינוי השופטים במשנה התורה מאחד בתוכו בצורה ברורה שתי פרשיות שונות. הראשונה - פרשת יתרו:

דברים א'

שמות י"ח

"הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים" (יג)

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שנאי בצע" (כא)

"ואתן אתם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמִשים ושרי עשרֹת" (טו)

"ויתן אתם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרֹת" (כה)

"והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו" (יז)

"את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם" (כו)

הפרשה השנייה הקשורה לתיאור מינוי השופטים בדברים היא פרשת מינוי הזקנים למנהיגי העם בקברות התאווה:

דברים א'

במדבר י"א

"לא אוכל לבדי שאת אתכם" (ט)

"לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה" (יד)

"ה' א-לוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרֹב" (י)

"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנֹכי בקרבו" (כא)

"טרחכם ומשאכם וריבכם" (יב)[13]

"לשום את משא כל העם הזה עלי" (יא)

"ואקח את ראשי שבטיכם" (טו)[14]

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם..." (טז)

"ושֹטרים לשבטיכם" (טו)[15]

"...ושֹטריו" (טז)

ההשוואה לפרשת מינוי הזקנים בקברות התאווה מתחייבת גם ממקומה של הפרשה במשנה תורה, לאחר שנצטוו לנסוע מחורב ולפני חטא המרגלים[16], ובעיקר מן הסמיכות בשני המקומות לחטא המרגלים. לאור סמיכות זו, מתפרש חטא המרגלים כחלק מאובדן מנהיגותו הבלעדית של משה[17].

מכך שהסיפור במשנה תורה כולל בתוכו שתי פרשיות שונות, עולה כמעט בהכרח המסקנה ששתי פרשיות אלו - כלומר, מינוי השופטים בעקבות עצת יתרו (שמות י"ח) ומינוי הזקנים בקברות התאווה (במדבר י"א) - אינן אלא שני חלקים של פרשה אחת. לאור הנחות אלו, ננסה לשרטט את אשר אירע.

שלא כנראה מרצף הפסוקים, לדעתנו לא שמע משה בקול חותנו ולא שעה לעצתו. יתרו, כהן מדיין, לא ראה לנגד עיניו אלא חוק ומשפט, ולשם כך די בשרי חמישים או בשרי עשרות. משה ראה לנגד עיניו "כי יבא אלי העם לדרֹש א-לוהים" (י"ח, טו), ועדיף שלימוד תורת ה' לעם ייעשה על-ידי משה עצמו, ולא על-ידי שלוחיו ושלוחי שלוחיו. כעבור ימים ספורים עבר העם להר סיני, ושם - בצל השכינה ששכנה עליהם - נרגעו הרוחות. במחנה שחנה כשנה במקום אחד לא היו בעיות כה רבות, ומשה, כמורה צדק יחיד לעמו, לא נבל, והעם לא נבל עמו.

הנפילה הגדולה הייתה בשנה השנייה. משנעלה הענן מעל משכן העדות - פורק המשכן, בני ישראל נסעו מהר ה' וארון ה' רחק מן המחנה. או אז החלו תלאות המסע. תלונות האוכל חזרו, כאילו לא למדו בני ישראל דבר בשנה ששהו בהר סיני.

בפרק זה, ברצוננו לבחון את התלונה שגרמה למגפה, ולענייננו - ל'שבירתו' של משה רבנו עד שאמר:

"לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עֹשה לי - הרגני נא הרֹג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי". (במדבר י"א, יד-טו)

מפשטי המקראות נראה בבירור, שמוקד התלונה היה בקשת בשר, מתוך שקצה נפשם של בני ישראל במן - "הלחם הקלוקל".

"ואל העם תאמר - התקדשו למחר ואכלתם בשר, כי בכיתם באזני ה' לאמֹר מי יאכִלנו בשר כי טוב לנו במצרים, ונתן ה' לכם בשר ואכלתם". (במדבר י"א, יח)

אך דעתנו לא נחה בכך. שהרי אם כל החטא לא היה אלא בקשת בשר - מדוע תגובת ה' ותגובת משה היו כה קשות וכה שונות מאשר בקשת הבשר במדבר סין[18]:

"ויאמרו אליהם בני ישראל - מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר". (ט"ז, ג)

ובכלל, מהו ההבדל בין השליו שעלה למחנה במדבר סין לבין השלווים שהוסעו בכוח מן הים ברוח ה' בקברות התאווה[19]?

כבר הארכנו בשבוע שעבר, שלדעתנו הבעיה במן לא הייתה בטעמו, שהרי טעמו כלשד השמן וכצפיחית בדבש. הבעיה הייתה בתחושת הרעב שאחרי אכילתו, שהרי לא כל סוגי המזון נותנים תחושת שובע, ואף שהאדם אוכל מהם כדי חייו.

"ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך". (דברים ח', ג)

הפסוקים מעלים את הרושם, שהתלונה לא הייתה רק על שינוי האוכל, אלא גם על שינוי הכמויות. משה רבנו תמה על כמות הבשר הנצרכת: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה" (במדבר י"א, יג); "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (במדבר י"א, כב), אף שלא תמה כך על השליו במדבר סין ועל המן שירד להם כל ארבעים השנה. מן הפסוקים משתמע שהבשר היה בכמות עצומה: "עד אשר יצא מאפכם" (במדבר י"א, כ); "כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ: ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו" (במדבר י"א, לא-לב).

אך יותר מכול מעיד על המצב במחנה הכתוב "הממעיט אסף עשרה חמרים" (במדבר י"א, לא-לב). מלבד הכמות העצומה, עולה מן הפסוק גם שבני ישראל לא הוגבלו בכמות שאספו, כפי שאכן ביקשו. במשך שני ימים ולילה אחד אספו בהנהגת האספסוף (במדבר י"א, ד), כל אחד כפי כוחו וכפי יכולתו לסלק את חברו ולחטוף לעצמו. הקיבות שהורגלו במזון קל ובכמות מאופקת - התנפחו לפתע בבשר שנזלל ללא רסן וללא חשבון. המגיפה הנוראה הייתה תוצאה טבעית[20]. לא פחות גרועה ממנה הייתה הביזה שלוחת המעצורים[21].

משה, שעמל כה רבות במשך חודשים בשיקומו הרוחני של העם אחר מעשה העגל, ראה עתה את עמו ללא משכן וללא תורה. הר סיני וארון ה' במרחק שלושה ימים לכל כיוון, ובתווך - במרחק יום לכל כיוון - בשר, בשר ושוב בשר. מעל לכל אלו - מלוא עליבותו של העם לא היה בבשר אלא בביזה. כל הכללים שנלמדו בפרשת בשלח, של "איש לפי אכלו", של "עֹמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו", של צדק ויושר, של התחשבות בזולת, של חלוקת משאבים נכונה - כולם נעלמו כלא היו. לקחי מלחמת עמלק והניסיון במרה נגוזו אף הם. משה אינו מוכן עוד להמשיך לבדו, והקב"ה מטיל את ההנהגה על שבעים הזקנים עמו, מעין סנהדרין שבלשכת הגזית.

אז נזכר משה בעצת חותנו, שנאמרה לו שנה אחת קודם לכן. לצד סנהדרין גדולה, הוא ממנה גם סנהדראות קטנות, מחוזיות, האחראיות על מקומן בלבד ולא על העם כולו: שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, כפי שיעץ יתרו[22].

וכאן עניין נוסף, שעליו העיר לי ידידי, ר' נתנאל הלפגוט יצ"ו: יתרו מזכיר ארבע תכונות הנדרשות לשופטים: אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת ושונאי בצע. כל התכונות האלו הן תכונות אנושיות של גדלות. בפרשת דברים, משה מזכיר שלוש תכונות אחרות: אנשים חכמים, נבונים וידועים. רש"י (דברים א', טו) מחבר תכונות אלו, וטוען שלשופט הרצוי שבע תכונות - הארבע הנזכרות בפרשתנו והשלוש שבפרשת דברים, ואינו מבדיל ביניהן.

כאמור, ארבע התכונות שבפרשתנו הן תכונות אנושיות של גדלות. שלוש התכונות האחרות - חכמים, נבונים וידועים - הן תכונות הנקשרות ברוח ה', ולכן הן מתאימות למסופר בפרשת בהעלותך בעניין קברות התאווה. שהרי שם מצווה הקב"ה לאסוף שבעים איש (ואינו מזכיר בהם תכונות), ואומר שהוא יאציל מרוח ה' שעל משה על שבעים הזקנים. חכמה, בינה ודעת קשורות דווקא ברוח ה', ופסוקים רבים מעידים על כך:

"ויאמר פרעה אל עבדיו - הנמצא כזה איש אשר רוח א-לוהים בו: ויאמר פרעה אל יוסף - אחרי הודיע א-לוהים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך". (בראשית מ"א, לח-לט)

"ואמלא אתו רוח א-לוהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה". (שמות ל"א, ג)

"ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'". (ישעיהו י"א, ב)

"ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה: בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל". (משלי ג', יט-כ)

"הבסוד א-לוה תשמע ותגרע אליך חכמה: מה ידעת ולא נדע, תבין ולא עמנו הוא". (איוב ט"ו, ח-ט)

הגשמת העצה נסמכה בתורה לעצה עצמה, ונזכרה בסמוך למעשה יתרו; אך כבר הוכחנו ממשנה התורה (דברים א', ט-יח) שמינוי שרי האלפים ושרי המאות היה עם יציאתם של בני ישראל מחורב. העת המדוייקת הייתה לאחר שמשה אמר בקברות התאווה "לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה".

ועדיין הפרש גדול בין המסופר במשנה תורה למסופר בחומש במדבר, ועל כך נדון בפרק הבא.

ה. המרגלים

כבר ביארנו את דעתנו, שמלבד תאוות הבשר - התורה מדגישה ביציאה מהר סיני את אובדן דפוסי ההתנהגות בצל החוק והמשפט. התורה מתארת איך הפך עם המסודר בדגלים ובמחנות מסביב למשכן ה' לאספסוף של בוזזי בשר, בצד משכן מפורק. התורה סתמה ולא פירשה את הקשר להידרדרות הבאה, הגדולה מכל - פרשת המרגלים, הבושה של סירובם של ישראל לצאת ולהילחם על נחלת אבותיהם[23]. ספר במדבר אמנם דן באובדן מנהיגותו של משה בשל חטא קברות התאווה ובבקשתו להנהגה משותפת עם שבעים הזקנים (וכבר כתבנו דעתנו, שאז הוא מינה קרוב לשמונים אלף שופטים נוספים). המשכו של סיפור מינוי הזקנים הוא פרשת אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ויהושע החש בסכנה למנהיגותו של משה. אם לרגע קט עומד הקורא ותמה לפשר קנאתו המופרזת, לכאורה, של יהושע - באה שאלת מרים ואהרן בחצרות ומוכיחה עד כמה צדק יהושע:

"הרק אך במשה דִבר ה' הלא גם בנו דִבר". (במדבר י"ב, ב)

עם האצלת הרוח על ההנהגה הקולקטיבית - חל כרסום במנהיגותו של משה[24], אך התורה אינה קושרת לכך במפורש את הפרשה הבאה, פרשת המרגלים[25].

במשנה התורה, הקשר ברור יותר. מינוי השופטים והכרסום במנהיגות הוא שהביא לעצת העם "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א', כב) ולהיגררות משה אחר העצה. בניגוד לפעמים קודמות, שבהן רק התלוננו ישראל על יציאתם ממצרים, כאן הם הכריזו על מרד גלוי: "נִתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד).

בכך חזרנו לאחת מטענות היסוד של מה שכתבנו בשבוע שעבר:

"אם שיקרת במידות ובמשקלות - הווי דואג מגירוי האויב". (רש"י, דברים כ"ה, יז)

פרשת עמלק נסמכה לפרשת המידות והמשקולות כשם שפרשת מי מסה ומריבה ברפידים נסמכה למלחמת עמלק[26]. כבר שם - עבר משה לפני העם ושבעים הזקנים עמו, כפי שאירע לימים בקברות התאווה (י"ז, ה). כבר שם במלחמה - לא עמד הוא בראש הלוחמים, אלא שלח את יהושע. משנשנה החטא בקברות התאווה - כבר קיבלו שבעים הזקנים מינוי קבוע. היוזמה הצבאית עברה לשנים עשר הנשיאים. שם הוברר מה שנראה בעליל שנים רבות אחר כך, במלחמת שאול בעמלק: אספסוף של בוזזים - לא יקום מתוכו צבא מלחמה לכיבוש הארץ.

ואותו היום - תשעה באב היה (משנה תענית כו ע"ב).

בפרשת תרומה נמשיך בעניין זה מעט, עם גומר ה' עלינו.

 


[1] עיין שמואל א' ט"ו, ו. הראב"ע י"ח, א ביאר בצורה שונה סמיכות זו, ועיין שמות רבה כ"ז-כ"ח. אנו הלכנו בעקבות מדרש שמואל ל"ב, ב, שיתרו עצמו היה ממפקדי צבא עמלק וחזר בו לאחר ניצחון ישראל. שתי האפשרויות שהבאנו בביאור מעשה יתרו הן מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בזבחים קטז ע"א, על פי המכילתא: לר' אליעזר - יתרו שמע על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולר' יהושע - הוא שמע על מלחמת עמלק. רש"י (י"ח, א) חיבר את שתי האפשרויות: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". להלן נוכיח כדבריו, שאכן שתי הסיבות נכונות.

[2] על-פי סנהדרין צד ע"א - נעשה בשרו חידודין חידודין.

[3] לענ"ד, פסוקים טו-טז שבפרק י"ז, הדנים בבניית המזבח, אירעו במקביל לפרק י"ח פס' יב, לאחר שבא יתרו. שהרי לא שמענו שמשה הקריב קרבן לאחר מלחמת עמלק. עמוס חכם, בפירוש 'דעת מקרא' לספר שמות, ביאר בצורה קצת שונה. לדבריו, נבנה המזבח לאחר מלחמת עמלק; ולדברינו - נבנה לאחר שבא יתרו, והפסוקים הוקדמו לפרק י"ז מכיוון שהמזבח נבנה כזכר למלחמת עמלק.

[4] לא מצאתי סיוע לפירושנו בעניין השלל. במדרש לקח טוב ביאר משום מה: "מה משפטים היה להם? אלא בני ערב רב תובעים היו משלל מצרים".

[5] עיין באריכות במאמרנו בשבוע שעבר.

[6] תנחומא חוקת, י"ח. ועיין רש"י במדבר כ"א, א, וראייתם משופטים א', טז.

[7] מו"ר ר' יואל בן נון ביאר את חטא השלל בדרך שונה ('משא אגג', מגדים ז [שבט תשמ"ט], עמ' 60-58), והנראה לעניות דעתי כתבתי.

[8] עוד ייתכן, שמשה, כששב מהצור בחורב, ישב להסדיר את בעיית המים שיצאו מהסלע. נראה שהוא נצרך לכך לאחר הערבוביה שהייתה שם בהיעדרו, וזוהי התשובה שעשו כשנסעו מרפידים להר סיני, ועיין במה שכתבנו בשבוע שעבר. אם כך, שמא נזכר יתרו, כשייעץ למשה על דבר המשפט, במה שעשה משה על באר מדיין, בשעה שחילק את המים בין בנותיו של יתרו לבין הרועים על-פי הצדק והיושר.

[9] בגמרא בזבחים מופיעה מחלוקת אמוראים בין בני ר' חייא לבין ר' יהושע בן לוי. מחלוקת המפרשים היא בין הרשב"ם והראב"ע, הסבורים שיתרו בא לאחר מתן תורה, לבין הרמב"ן, הטורח להוכיח שהפרשיות כסדרן. הרמב"ן הולך בשיטתו, שנחלק על ראב"ע בכמה מקומות וטען שיש מוקדם ומאותר בתורה. עיין למשל במדבר ט"ז, א, בראב"ע וברמב"ן; וכן בבראשית כ"ה, לד; ועוד.

[10] הרמב"ן מביא את שיטת ר' אליעזר המודעי, שיתרו שמע על מתן תורה (בד"ה כבר נחלקו רבותינו), מקשה מדוע לא נזכרה שמועה זו בפסוקים ומדוע מספר משה לחותנו רק על יציאת מצרים ולא על מתן תורה, ומיישב קצת בדוחק, עיין שם. ולדעת הרמב"ן - אף שילוח יתרו לארצו (פס' כז) היה בשנה הראשונה, ושוב חזר יתרו בשנה השנייה, כעולה מבמדבר י', כט-לב. הראב"ע תירץ שהתורה הקדימה את מעשה יתרו כדי להסמיכו לשבועת ה' על מחיית עמלק וכדי להבדיל בין עמלק לבין בני יתרו בעת מחיית עמלק, וכפי שהיה אצל שאול. הרשב"ם והחזקוני הסתפקו בתירוצים טכניים.

[11] אף לרש"י (י"ח, יג) שיטת ביניים המפצלת את הפרשה. לדעתו, המפגש עם יתרו (י"ח, א-יב) אירע קודם מתן תורה, וכסדר הפרשיות; עצת יתרו למינוי שופטים בפועל (י"ח, יג-כו) הייתה "ממחרת", והכוונה - ממחרת יום הכיפורים, שבו ירד משה מן ההר, כארבעה חודשים לאחר מתן תורה; שילוח יתרו לארצו (י"ח, כז) היה בשנה השנייה בסוף החודש השני, בעת שנסעו מהר סיני, וכמסופר בדברי משה לחובב (במדבר י', כט). על-פי שיטת רש"י נפתרות כמה מקושיות הראב"ד, אך הקושי שבה גלוי לעין, והוא ביאור "ויהי ממחרת" - ממחרת יום הכיפורים, שירד משה מן ההר. שהרי בפשטות, הכוונה היא למחרת יום הסעודה עם יתרו, כמבואר במדרש לקח טוב כאן. וכן פירשו הרשב"ם, החזקוני ועוד. אמנם, במכילתא מבואר כרש"י, והסכים עמו בכך הרמב"ן. הוא חלק עליו רק בעיתויו של פסוק כז, ולדעתו הוא חוזר לתחילת הפרשה, ויתרו חזר לארצו קודם מתן תורה, ובא שוב למחנה לאחר שניתנה התורה.

[12] הר"י אברבנאל ביאר בספר דברים, שפרשת מינוי השופטים הייתה חיונית לקראת הכניסה לארץ ישראל, בעת שמחנה ישראל לא יהיה מרוכז סביב משה רבנו. ועוד ביאר, שהיה בכך גם מינוי שרי צבאות לראש העם, כפשט הביטוי "שרי אלפים" וכו' (השווה למשל במדבר ל"א, מח; שמואל א' י"ז, יח; י"ח, יג; מלכים ב' א', ט-יד; ועוד). במלבי"ם לא מצאתי התייחסות לשאלה זו. אנו נטינו בכך לדרך משלנו.

[13] על השוואה זו ודומותיה עמד המדרש בספרי בהעלותך פסקה צב, צג.

[14] הזקנים הם הראשים; השווה דברים כ"ט, ט. ובספרי (בהעלותך, פסקה צה) מפורש להדיא שהיו נציגי השבטים, דבר שאינו עולה כלל מן הניסוח "שרי אלפים ושרי מאות" וכו', אלא דווקא מן הביטוי "ראשי שבטיכם".

[15] בפרשת יתרו לא נזכרו כלל השוטרים.

[16] ומה שנאמר "ונסע מחֹרב" (דברים א', ט) אחרי מינוי השופטים - אינו ראיה מוכרחת לשיטת הר"י אברבנאל והמלבי"ם. ייתכן שהכוונה למדבר שהיה בו הר חורב. קברות התאווה, שהמרחק בינם לבין הר סיני אינו רב (שלושת ימים - עיין במדבר י', לג), עדיין כלולים במדבר זה.

[17] זה לענ"ד גם פשר פרשת אלדד ומידד ופרשת מרים והאישה הכושית. עולות כאן הטענות שמשה אינו נביא יחיד, וממילא אף לא מנהיג יחיד. מכאן חולשתו של משה אל מול העם בפרשת מינוי המרגלים (דברים א', כג; ועוד). הארכנו בכך במאמרנו 'המלחמה כתופעה רוחנית בעולם, איבר חיוני או ספחת' (ערכים במבחן מלחמה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 105).

והערה נוספת: במדרש (דברים רבה, א', ח) נחלקו חכמים למה מתייחסת פרשה זו שבספר דברים: "'ואומר אליכם בעת ההיא' - באיזו עת? ר' יוחנן אמר בעת יתרו... ר' חייא אמר בעת מתאוננים". ולדברינו צדקו יחדיו.

[18] אמנם רש"י (ט"ז, ח) דיבר בביקורת על הבשר ששאלו במדבר סין שלא כהוגן, אך ודאי שהביקורת אינה כמו שהייתה בקברות התאווה.

[19] רש"י (ערכין טו ע"ב ד"ה בשליו ראשון) כתב שבפעם השנייה, בקברות התאווה, התאוו יותר. והר"י אברבנאל (שמות ט"ו) כתב שהשליו הראשון ירד ערב אחד, והשליו בקברות התאווה ירד ימים רבים עד שיצא מאפם. ומצאנו במפרשים עוד תירוצים להבדל בין השלווים, ואת הנראה לנו כתבנו בגוף המאמר.

[20] אסון דומה אירע לרבים מפליטי מחנות ההשמדה באירופה לפני נ"ח שנים, שמתו מחמת אכילת-יתר בלתי מרוסנת לאחר שחרורם.

[21] נפנה כאן את הקורא למלכים ב' פרק ז', למה שאירע בשערי שומרון לאחר שנסתיים שם המצור בימי אלישע: למצורעים הדואגים בראש ובראשונה לעצמם כאשר אנשי העיר מתים ברעב; לשליש הנרמס בשער העיר כאשר הוא מנסה למנוע ביזה חסרת מעצורים. דברים הרבה ניתן ללמוד מהשוואת פרשת קברות התאווה לפרשת שער שומרון, אך לא נוכל עתה להאריך בהם.

[22] עיין סנהדרין, פ"א מ"ו (ב ע"ב), בדעת ר' נחמיה. מדבריו עולה במפורש שדין סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה נלמד משרי העשרות שנתמנו בעצת יתרו.

[23] על חטא המרגלים עיין בהרחבה במאמרנו 'בכייה לשעה ובכייה לדורות (חטא המרגלים)', מגדים י (שבט תש"ן), עמ' 37-21.

[24] הרחבנו על כך מעט במאמרנו 'המלחמה כתופעה רוחנית בעולם' (לעיל, הערה 17).

[25] אמנם, חז"ל (תנחומא שלח, ה') ורש"י (י"ג, ב) דרשו סמיכות פרשיות, שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ ולא לקחו מוסר מעונשה של מרים על לשון הרע. ואנו ביארנו בפנים בדרך נוספת.

[26] ושמא ניתן לדרוש סמיכות פרשיות נוספת: בין המן האגגי שנתגרה בישראל ובין הסעודה שאכלו אצל אחשורוש בחטא, על-פי הגמרא במגילה יב ע"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)