פרשת יתרו - אימתי היו שלושת ימי ההגבלה?

  • הרב יעקב מדן

 

א.

זמן מתן תורתנו לא נכתב בפירוש, והקשר בינו לבין חג השבועות טעון הבהרה וליבון, שהרי אף לחג השבועות לא נקבע יום בחודש, וזמנו הוא ביום החמישים לט"ז בניסן, יום הקרבת העומר, וממילא יומו בחודש תלוי בשאלת עיבור החודשים. לפי הנחתו של בעל 'סדר עולם' (המקובלת על כל הסוגיות בגמרא), שי' בניסן היה שבת הגדול, יום ט"ז בניסן היה יום שישי בשבת והתורה ניתנה בשבת - הרי היה מתן תורה ביום נ"א ליום הקרבת העומר ולא בחג השבועות[1].

הגמרא במסכת שבת (פו ע"א - פח ע"א) דנה באריכות בשאלה באיזה יום בחודש ניתנה התורה, ומביאה בכך מחלוקת בין ר' יוסי, הטוען שבז' בסיוון ניתנה התורה, לבין רבנן, הסוברים שהיא ניתנה בו' בסיוון.

לכל הדעות, החלו ימי ההגבלה בד' בסיון. המחלוקת היא האם נתקיימו דברי ה' - "כי ביום השלִשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (י"ט, יא), ואז התורה ניתנה בשישי בסיוון, או שמא נתקיימו דברי משה - "היו נכֹנים לשלשת ימים" (י"ט, טו), ואז התורה ניתנה דווקא בשביעי בו.

ב.

המתבונן בפשטי המקראות, דומה שמגיע למסקנה שלישית - שהתורה ניתנה בשלישי בסיון. שהרי "בחֹדש השלישי... ביום הזה באו מדבר סיני" (י"ט, א), ומייד עלה משה אל ה'. בו ביום (בא' בסיוון) אמר ה' למשה לצוות את בני ישראל על ההגבלה, וביום השלישי - כלומר, בג' בסיוון - ירד ה' באש על הר סיני ואמר את עשרת הדיברות.

חז"ל במדרשיהם עמדו על בעיה זו, ו'מילאו' את שלושת הימים הראשונים של סיוון באירועים שונים. ביום הראשון נחו ישראל מעמל הדרך, בשני נאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", בשלישי נאמרה להם מצוַת הגבלה וברביעי עשו פרישה (שבת פו ע"א - פז ע"א). השאלה העולה מכך היא ברורה: מה ראו חז"ל להרחיב את הזמן עד מתן תורה, לתת יום (שלא נזכר) למנוחה ולפצל את שאר הדיבורים לימים שונים, ולא "לדחוס" את הדברים, כפשטם של מקראות, לשלושת הימים הראשונים של חודש סיוון?

ייתכן, שהצורך של חז"ל לדחות את מתן התורה עד לו' בסיוון נובע מהנאמר בפרק כ"ד (טז): "וישכֹּן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי". ואמנם, המפרשים שם נחלקו האם ששת הימים הללו הם ששת הימים שלפני מתן תורה (כדעת רמב"ן ורס"ג), או ששת הימים הראשונים מתוך הארבעים שלאחר מתן תורה (ראב"ע)[2].

ג.

נראה שהתשובה לשאלתנו עולה מן הכפילות שכבר עמד עליה רש"י, כפילות המביעה מתח בין שני קטבים.

"ויענו כל העם יחדו ויאמרו - כל אשר דבר ה' נעשה; וישב משה את דברי העם אל ה': ויאמר ה' אל משה - הנה אנֹכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם; ויגד משה את דברי העם אל ה'". (י"ט, ח-ט)

התורה כותבת שמשה השיב את דברי העם אל ה', ושבה וכותבת שמשה הגיד לה' את דברי העם. רוב המפרשים ביארו את הכפילות הזו בדרכים טכניות, אך רש"י טען שאלו הם שני אירועים שונים: "וישב משה" התרחש ביום השלישי (י"ט, ח), ואילו "ויגד משה" - ביום הרביעי (י"ט, ט). "וישב משה" נאמר על "כל אשר דבר ה' נעשה", ואילו "ויגד משה" -

"תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו". (רש"י י"ט, ט)

רש"י מבין, שפס' ט' הוא תשובה לדברי ה', שאמר שהוא ידבר עם משה לבדו והעם ישמע זאת ויאמין במשה כנביא ה'. אולם מהיכן נטל רש"י את תשובת העם לדברי ה'? ייתכן, שרש"י למד זאת מההבדל שבין תשובת העם בפרשתנו - "כל אשר דבר ה' נעשה", לדברי דברי העם בתיאור מעמד הר סיני בסוף פרשת משפטים - "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כ"ד, ז). משמע, שרצונם אף לשמוע את אשר דיבר ה', ולא רק לעשותם.

ד.

עוד מסתבר, שרש"י למד את 'מחאת' העם על דברי ה' מן הסתירה שבין דברי ה' למשה בפסוק ט' - "הנה אנכי בא אליך... בעבור ישמע העם בדברי עמך" לבין דבריו בפסוק י"א: "כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני". בתחילה רצה ה' לדבר עם משה לבדו, אך בעקבות מחאת העם - הוא דיבר עם כל בני ישראל.

ואכן, הרמב"ם (הל' יסודי התורה ח', א) הבין שעיקרו של מעמד הר סיני היה האמונה בנבואת משה, וכפי שמשמע מפסוק ט. לעומתו, ריה"ל בספר הכוזרי ראה את עיקר המעמד בהפיכת כל העם לנביאים, וכפי שמשמע מפסוק יא. רש"י, כאמור, ראה את האפשרות שהקב"ה יתגלה למשה בלבד כ'הווא אמינא', כאפשרות שלא התממשה, ואת ההתגלות לעיני כל העם - כמסקנה.

כעת נראה, שההפרש בין ה'הווא אמינא' לבין המסקנה עשוי לבאר את הצורך בשישה ימים שלמים בראשית חודש סיוון עד יום מתן תורה.

בראש חודש סיוון, בעת שהגיעו בני ישראל למדבר סיני - ייתכן שאכן נחו מעמל הדרך, כדברי הגמרא, אך משה עלה מייד אל הקב"ה. טרם עלייתו אל ההר, היה עליו להכין עצמו במשך שלושה ימים, שהם זמן ההכנה בכל המקרא לפני קבלת פני שכינה[3]. אילו כך היה - אכן התורה הייתה ניתנת לעם ישראל בשלישי בסיוון. אך בני ישראל לא הסתפקו בכך, ודרשו שהקב"ה יתגלה אליהם. לצורך זה, היה עליהם להכין את עצמם במשך שלושה ימים נוספים. משה הכין עצמו בימי א', ב' וג' בסיוון, ובני ישראל הכינו עצמם בימים ד', ה' וו' בו. ואז - ביום השישי - ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

ה.

אך בהמשך הפרשה מתברר שאף ה'הווא אמינא' של הקב"ה לא הייתה מיותרת.

פסוקי מעמד הר סיני (י"ט, י-יט) נראים כסותרים את הפסוקים שאחריהם (י"ט, כ-כד), ואף שילובם כסיפור אחד - קשה עד מאוד[4]. פסוק יט - "ויהי קול השֹפר הולך וחזק מאֹד, משה ידבר והא-לוהים יעננו בקול" - נראה כפתיחה למעמד עשרת הדיברות. לעומת זאת, ברצף הפסוקים הוא נראה כהקדמה לאזהרת ה' למשה, שהעם לא יעלו אל ההר. בסבך שיטות המפרשים, נבור לנו את דרכנו וננסה לסדר את הפסוקים על פי סדר האירועים:

"וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם ויכבסו שמלֹתם: ויאמר אל העם - היו נכֹנים לשלֹשת ימים, אל תִגשו אל אִשה: ויהי ביום השלישי בִּהיֹת הבֹּקר, ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר וקֹל שפר חזק מאֹד, ויחרד כל העם אשר במחנה: ויוצא משה את העם לקראת הא-לוהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר: והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאֹד: ויהי קול השופר הולך וחזק מאֹד, משה ידבר והא-לוהים יעננו בקול". (י"ט, יד-יט)

"וידבר א-לוהים את כל הדברים האלה לאמֹר: אנֹכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים; לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני... ועֹשה חסד לאלפים לאֹהבי ולשֹמרי מצוֹתי". (כ', א-ה)

"וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן, וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק: ויאמרו אל משה - דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-לוהים פן נמות: ויאמר משה אל העם - אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא הא-לוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: ויעמֹד העם מרחֹק, ומשה נִגש אל הערפל אשר שם הא-לוהים". (כ', יד-יז)

"וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה: ויאמר ה' אל משה - רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב: וגם הכהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרֹץ בהם ה': ויאמר משה אל ה' - לא יוכל העם לעלֹת אל הר סיני, כי אתה העדֹתה בנו לאמר הגבל את ההר וקִדשתו: ויאמר אליו ה' - לך רד, ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל יהרסו לעלֹת אל ה' פן יפרֹץ בם: וירד משה אל העם, ויאמר אלֵהם". (י"ט, כ-כה)

"לא תשא את שם ה' א-לוהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא: וכו': לא תחמֹד בית רעך; לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך". (כ', ו-יג)

סדר זה של הפסוקים מחלק את מעמד הר סיני לשניים. חלקו הראשון - על פי רצונם של ישראל, וחלקו השני - על פי תוכניתו המקורית של ה'. בחלקו הראשון של המעמד, ירד ה' אל כל ההר, וכל ההר נתמלא מכבודו לעיני בני ישראל. התיאור של חלק זה של המעמד מפחיד: הוא כולל קולות וברקים, קול שופר חזק, ענן כבד, עשן כבשן ותיאורים של חרדה ומוות לנוגע אף בקצה ההר. כך שמעו כל ישראל את שני הדיברות הראשונים, שנאמרו להם בלשון מדבר, בגוף ראשון.

בני ישראל לא עמדו בעוצמת המעמד, ולאחר שני הדיברות הללו ניגשו אל משה ובקשו שידבר הוא. העם עמד מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל. השכינה נצטמצמה לראש ההר, משה עלה לשם כדי לשמוע את קול ה' ועל העם נאסר לעלות בעקבותיו. בראש ההר נאמרו למשה שמונת הדברות האחרונים, ומשה אמרם לעם בלשון נסתר, בגוף שלישי, באווירה רגועה יותר.

אך בסדר הכתוב בתורה, חיברה התורה את עשרת הדיברות למקשה אחת[5].

ו.

נשוב לראש חודש סיוון. מלכתחילה - הקב"ה הציע שהוא ידבר עם משה והעם יאמינו במשה כנביא ה', וממנו יקבלו את התורה, כפי שעולה מהרמב"ם ביסודי התורה פ"ח. כאמור, מייד עם הגעתם למדבר סיני - משה החל בהכנת עצמו ליום השלישי, שבו יתן ה' את התורה על ידו. אך העם ביקש לשמוע בעצמו, ונצטווה להתכונן שלושה ימים נוספים, עד ו' בסיוון. העם החל בשמיעת הדברות, אך לא עמד לו כוחו לשומעם, ובדיבור השלישי חזר הקב"ה ודיבר עם משה בלבד.

כיוצא בו אנו מוצאים בחנוכת המשכן. מלכתחילה, דובר ביום השמיני על היראות ה' לעיני כל העם:

"וירא כבוד ה' אל כל העם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העֹלה ואת החלבים וירא כל העם וירֹנו". (ויקרא ט', כג-כד)

החשש והחרדה מן המוות היו מוצדקים. נדב ואביהוא 'עלו בהר ונגעו בקצהו', ומתו לפני ה'. נתקיים בהם חששם של בני ישראל בהר סיני - "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדֹלה הזאת". בחלקו השני של המעמד, "אחרי מות שני בני אהרן" - אהרן לבדו נכנס אל קודש הקדשים (המקביל לראש הר סיני), הוא לבדו מכין עצמו ופורש מן האישה שבעה ימים, והוא לבדו רואה פני ה' ומכפר בעד העם, כמשה רבנו בשמונת הדיברות האחרונים. וכן אומר הכתוב:

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאֹתיכם לפני ה' תטהרו". (ויקרא ט"ז, ל)

 

[1] ועיין בשו"ע או"ח תצ"ד ובמג"א ובט"ז שם.

[2] ורש"י הביא את שתי הדעות.

[3] ראה, למשל, בפרשת העקידה.

[4] על חלוקת הפרשה לשתי בחינות לאור סתירות אלו, עמד היטב הרב אברהם שמאע בדף קשר 321, פרשת יתרו תשנ"ב. בפרק זה לא הוספנו על דבריו אלא את שינוי סדר הפסוקים לדעתנו.

[5] נציין, שבמפרשים שלוש דעות על מיקומם הכרונולוגי של פסוקי "וכל העם רֹאים את הקולֹת". הרמב"ן - לפני עשרת הדיברות; אב"ע ורשב"ם - אחרי עשרת הדיברות; החזקוני, שהלכנו כאן בשיטתו - בין שני הדיברות הראשונים לשמונה האחרונים. וכן דעות שונות במדרש.