וישב | יהודה ותמר

א. "כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ"

כאשר קרב יוסף אל אחיו, היו רובם ככולם בדעה שיש להרגו:

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו 
                                                       (ל"ח, יח–כ).

רק שניים מהאחים התנגדו למעשה: ראובן ויהודה. ברם, יש שוני מהותי בין התגובות של שני האחים הללו, שהיו הדמויות המנהיגות בקרב בני יעקב, במיוחד לאחר פרשת שמעון ולוי בשכם. ראובן מבקש למנוע את אחיו מלשפוך את דמו של יוסף, ומציע להם חלופה:

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ...                                              
                                                       (שם, כא–כב)

והתורה עצמה מעידה שכוונתו הייתה:

...לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו     (שם, כב).

יהודה מוצג אף הוא כמי שמבקש למנוע את אחיו משפיכות דמים, אלא שהוא מציע דרך אחרת:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו                                (שם, כו–כז).

אין ספק שהצעתו של יהודה, הגם שאף היא כרוכה בהצלת חייו של יוסף, שונה לחלוטין מהצעתו של ראובן. אמנם גם יהודה נרתע מהריגת יוסף, "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא", אך מכירתו לישמעאלים לא נבעה מדאגה לשלומו, אלא מתחושה שהדבר יהיה חמור פחות מהריגתו. תפיסה זו היא שעומדת ביסוד הבעייתיות במעשהו של יהודה. מבחינה אובייקטיבית, הריגה היא אכן חטא חמור יותר ממכירה. עם זאת, אין להתעלם מחומרתה של המכירה, ולא בכדי ענשה התורה את המוכר אדם לעבדות בעונש של רוצח: "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כ"ד, ז).[1] למרות חומרת המעשה, יהודה חש שהוא יכול לנקות בזה את מצפונו: הוא מנע את הריגת יוסף. לדידו של יהודה, המכירה הייתה אפוא הדרך הפשוטה והסלולה 'להיפטר' מיוסף מבלי לשלם את המחיר המוסרי על כך.

אך יש כאן יותר מזה. הפגיעה ביוסף היא פגיעה ישירה גם ביעקב, אביו אוהבו. לפיכך ההצעה למכור את יוסף לישמעאלים כרוכה בהכרח בהסתרת הדבר מיעקב. לשם כך ביימו אחי יוסף את מותו על ידי שחיטת שעיר עזים וטבילת כותונתו של יוסף בדמו. בכל הנוגע לפגיעה ביעקב, לא היה שום הבדל בין הצעתו של יהודה לבין כוונתם המקורית של האחים להרוג את יוסף: בין כך ובין כך, מנקודת מבטו של יעקב, יוסף מת. וכשם שכשסברו האחים להרוג את יוסף תכננו לומר "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (ל"ז, כ), כך בדיוק גרמו ליעקב לחשוב לאחר מכירתו:

(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:

גם כאן מתגלים האחים, בהנהגת יהודה, בניסיון לחפות על נקיפות מצפונם. אין הם משקרים ליעקב במישרין, אלא שואלים אותו שאלת תם: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא". כך יוכלו להגיד לעצמם שמעולם לא שיקרו ליעקב, והוא שהסיק את המסקנה המוטעית "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

כללו של דבר, בהשוואה לדרכו של ראובן, נראית הצעתו של יהודה כבריחה מאחריות: הוא פועל לסילוק יוסף תוך ניסיון לחמוק מנקיפות מצפון על הריגה, ופוגע ביעקב פגיעה קשה תוך ניסיון לחמוק מנקיפות מצפון על שקר.

ודומה שלכך מכוונים דברי חז"ל (סנהדרין ו ע"ב):

רבי מאיר אומר: לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ'; וכל המברך את יהודה – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' ' (תהילים י', ג).

כוונת מאמר זה, שאין לשבח את יהודה על שמנע את אחיו מהריגת יוסף, אדרבה: יש לעמוד על גנותו, שבמקום לעשות כראובן[2] ולנסות להשיב את יוסף אל אביו, בחר לשלוח את יוסף לחיי עבדות קשים במצרים, תוך גרימת אבל כבד לאביו.

ב. העונש

עונשו של יהודה לא איחר לבוא:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'[3] וַיְמִתֵהוּ ה'. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ      (ל"ח, א–י).

סביר להניח שהמילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא" אינן מורות על הסדר הכרונולוגי של האירועים, דהיינו שיהודה ירד מאת אחיו אחר מכירת יוסף, שהרי חשבון השנים מראה שהדבר קדם כמה וכמה שנים למסופר בפרק הקודם.[4] ייתכן מאוד שהמילים "בָּעֵת הַהִוא" מוסבות על המסופר בהמשך: מותם של ער ואונן, בני יהודה. מכל מקום, ברור שהתורה ביקשה להורות כי יש זיקה בין שני הסיפורים, ועל כן סמכה אותם זה לזה.[5] מסתבר אפוא שבני יהודה מתו לא רק כי היו רעים בעיני ה' מצד עצמם, אלא גם מפני שהקב"ה פקד את עוון האב על הבנים, שאחזו במעשי אביהם.

הדברים מקבלים משמעות מיוחדת אצל אונן. איננו יודעים במה היה ער רע בעיני ה', אך באונן הדברים מפורשים: הוא לא רצה להקים זרע לאחיו. על משמעותו של חטא זה ועל מניעיו נוכל ללמוד מפרשת ייבום.[6] פרשה זו דנה במציאות טרגית – אדם שמת בלא להניח אחריו זרע – ומציעה דרך ייחודית לשמור על זכרו: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת" (דברים כ"ה, ו). על פי פשוטו של מקרא, הבן שייוולד ליבם מן האלמנה ייחשב בנו של האח המת, ולא של היבם החי. בדרך הטבע, לא ישוש אדם לייבם וללדת בן שלא יתייחס אחריו, ומשום כך הדגישה התורה את האחריות שצריך אדם לחוש כלפי זכרו של אחיו, והטילה סנקציות על יבם שממאן לקיים את חובתו המוסרית כלפי אחיו: "וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (שם, ט–י).

אונן חוזר אפוא על תבנית חטאו של אביו. כשם שיהודה ביקש לסלק את יוסף ולהשכיח אותו, ופטר עצמו מתחושת האחריות על הריגת יוסף על ידי מכירתו, וכשם שהאחים חיפו על מעשה זה ב'שקר הלבן' "הַכֶּר נָא" – כך יוצא אונן ידי חובתו הפורמלית ומייבם את תמר, אך בפועל, אין הוא מקיים את החובה האמתית של הייבום, ומשחית את זרעו "לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו".

בעקבות מעשה זה מת גם אונן. אך יש לדייק: שלא כער, שהיה "רַע בְּעֵינֵי ה' ", באונן נאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". והדבר נראה קשה: כלום ייתכן שבשל מעשה זה לבדו, עם כל חומרתו, נתחייב אונן מיתה לשמים?! והרי אפילו את מי שנמנע לגמרי מלשאת את אלמנת אחיו לא ענשה התורה עונש חמור כל כך! סביר אפוא להניח שאונן מת לא רק בחטאו, אלא גם בחטאו של אביו – שנבע, כאמור, מאותו שורש.

שֶמות בניו של יהודה היה עונש על חלקו במכירת יוסף, ניתן ללמוד גם מהדברים שעתיד ראובן לומר ליעקב כשיחזרו האחים מהמפגש עם יוסף, המשנה למלך מצרים, ויספרו על דרישתו להוריד עמם למצרים את בנימין. לאחר שסירב יעקב בתחילה לעשות כן, התחייב בפניו ראובן: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מ"ב, לז). מניין קיבל ראובן את הרעיון הזה? סביר להניח שבכך ביקש ראובן לרמוז כי מי שאינו נושא באחריות כלפי אחיו, ראוי לו שימותו שניים מבניו, כשם שאירע ליהודה (יש לזכור שבאותו זמן כבר היו לראובן ארבעה בנים [עיין מ"ו, ט], ומכאן שציון שני בנים דווקא איננו מקרי).

בהמשך הפרשה נוסף על חטאם של שני בני יהודה חטא חדש – של יהודה עצמו:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ                                                          (ל"ח, יא).

מסתבר שיהודה לא הבין כלל מה גרם למותם של בניו. במקום להסיק שהם עשו הרע בעיני ה', ולהעלות בדעתו שאולי הדבר קשור גם למכירת יוסף, מטיל יהודה את האשמה בכל צרותיו בתמר. לדידו, המוות הוא אך ורק תוצאה של הנישואין לתמר – "מוחזקת היא זו שימותו אנשיה!" (רש"י) – ולכן אם ימנענה משֵלָה, יציל בכך את חייו. בזה חטא יהודה לא רק למציאות, אלא גם לתמר: הוא התחייב בפניה שתשב אלמנה "עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי", אך באמת "דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו" (רש"י).[7] שוב אין יהודה מקבל אחריות למעשיו, ואף אינו מעז לומר לתמר שאין בכוונתו לחלץ אותה מזיקת הייבום שלה; הוא משלה אותה שבעתיד ייתן אותה לשֵלָה.

חלפו השנים, יהודה לא קיים את הבטחתו – ושוב נענש:

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה...    (ל"ח, יב)

האם ילמד יהודה את הלקח?

ג. התיקון

עדיין לא. יהודה ניחם על מות אשתו, ואינו משנה את דרכיו. אדרבה, הוא מבקש לבוא על אישה זונה, ואינו יודע שהאישה שלפניו היא כלתו, שבה פגע:

...וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ                                                       (שם, יב–יט).

מבין השיטין אנו למדים על מעמדה העגום של תמר, הלובשת זה שנים בגדי אלמנות, בלא סיכוי להקים משפחה. תמר פועלת בעצמה לשקם את מצבה, אך במקביל נרקמים אט אט רמזים הולכים וגדלים לסיפור העומד ברקע מצבו האומלל של יהודה: מכירת יוסף. כשם שאחי יוסף רימו את אביהם על ידי בגד – כתונת הפסים של יוסף – כך מרמה תמר את יהודה על ידי בגד: הצעיף. בפרק הקודם טען יהודה כלפי אחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ", והעדיף לנקוט בפעולה אחרת, שתמנע ממנו את הצורך לכסות את הדם; וכעת תמר מטעה אותו בדרך דומה – "וַתְּכַס בַּצָּעִיף... וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ". וכמובן, גדי העזים שיהודה מציע לשלוח לתמר מזכיר את שעיר העזים שבדמו טבלו האחים את כתונת יוסף.

ועדיין יהודה בשלו:

וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ          
                                                        (שם, כ–כג).

יהודה בוש לבוא בעצמו לקחת את העירבון מיד הזונה, ושולח את רעהו העדולמי לעשות זאת במקומו. וכשמתברר שאין למצוא את הקדשה, מתנער יהודה גם מהתחייבותו כלפיה, ומניח בידה את חותמו ופתילו, כדי שלא להיות לבוז, ושוב תירוץ בפיו: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ".

ברם, דווקא כשיהודה מגיע לשפל המדרגה, חל מהפך. בשמעו כי זינתה כלתו, הוא חורץ את דינה ללא היסוס:

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (שם, כד).

אך לפתע, כשתמר 'שולפת' את חותמו ופתילו, יהודה משנה את אופיו לחלוטין:

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ   (שם, כה–כו).

מה גרם לשינוי הפתאומי הזה? חז"ל כבר עמדו על הדמיון שבין דברי תמר ליהודה "הַכֶּר נָא" לבין דברי האחים ליעקב בפרק הקודם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: ב'הכר' בישר לאביו, ב'הכר' בישרוהו: ב'הכר' בישר – 'הכר נא הכתנת בנך היא'; ב'הכר' בישרוהו – 'הכר נא למי' " (סוטה י ע"ב). אך דומה שאין זה קשר מילולי גרידא. כפי שראינו לעיל, הבעיה המרכזית בהתנהגותו של יהודה הייתה הבריחה מהתמודדות עם החטא על ידי טשטוש ועשייה בעקיפין. והנה, תמר נוקטת באותה שיטה בדיוק, אך בדרך הפוכה לחלוטין. אין היא אומרת ליהודה: 'ממך אני הרה', אלא נוקטת בלשון בלתי-מחייבת: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" – ממש כניסוחם המעורפל של יהודה ואחיו "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא".

מסתבר שיהודה עומד נדהם אל מול עצמתה של תמר. בהטילה את כל כובד האחריות על יהודה ובמאנה להאשימו ישירות, לא הותירה תמר ליהודה בררה, והוא נאלץ להתעמת עם עצמו. בפעם הראשונה מאז תחילת הפרשה הוא מקבל אחריות למעשיו, ולא זו בלבד שהוא מודה כי תמר לא זינתה, הוא מקבל אחריות גם על עצם הזנחתה כל אותן שנים.

פרשה זו חוללה מהפך גמור באישיותו של יהודה. כפי שנראה בע"ה בפרשות הבאות, מכאן ואילך יהודה הוא שמקבל עליו אחריות לכל הקורות את האחים במצרים.