חקת | מסע בני ישראל בערבות מואב

א. פתיחה[1]

הסתלקותה של המנהיגות

בפרשת חוקת מתחילים בני דור יוצאי מצרים, דור הבנים, את מסעם לקראת כיבוש ארץ ישראל (כ', א' והלאה) המסע נפתח בנקודה בה הפסיק לפני שלושים ושמונה שנים - בקדש[2]. זוהי התחלה חדשה ועם חדש; רק שדרת המנהיגות הותיקה עודנה בעינה - משה, אהרון ומרים, אך שלושת המנהיגים הוותיקים לא ייכנסו לארץ, כידוע.

אנחנו רגילים לחשוב שמשה ואהרון לא נכנסו מפני שחטאו במי מריבה. אולם, פתיחת סדר המסע לארץ ישראל במות מרים (שם), שאיננו נובע מחטא, יכולה לפתוח כיוון מחשבה שונה גם ביחס למשה ולאהרון. מרים נפטרה משום שנשלמו שנותיה ומשום שהיא אינה יכולה עוד להנהיג את הדור החדש; אולי גם אהרון ומשה אינם יכולים להנהיג את הדור בגלל גילם ובגלל ריחוקם הנפשי, שהרי הם מיוצאי מצרים, בניגוד לשאר העם. אולם, על פי אפשרות זו משה ואהרון היו צריכים למות יחד עם מרים. מצד שני, אם הם נענשו ומתו בגלל חטאם, מדוע לא מת משה בהר ההר יחד עם אהרון?

נראה כי יש להתבונן שוב בסיפור מותם ופרידתם של מנהיגי ישראל מעמם, ולהבין מדוע נפטרה מרים כבר בקדש (שם), אהרון בהר ההר (שם, כ"ג-כ"ט), ומשה רק בערבות מואב על סף הכניסה לארץ (דברים ל"ד, א' - י"ב')[3].

ההבדל בין המסע הראשון לבין המסע שני

על שאלת הסתלקותם של מנהיגי ישראל ויחסם לדור הנכנסים לארץ, יש להוסיף את השאלה העיקרית ביחס למסע השני אל הארץ בשנה הארבעים. קיימים הבדלים רבים בין המסע הראשן לארץ (במדבר י', י"א והלאה), אשר היה בשנה השנייה לצאת העם ממצרים, לבין המסע השני (כ', א' והלאה). המרכזי שבהם נוגע לתוואי המסע. במסע הראשון עמדו ישראל בשער הארץ בקדש ברנע (עיינו דברים א', י"ט), והכיוון המיועד לכניסה לארץ היה מדרום לצפון. לכן נשלחו המרגלים משם (שם, וכן במדבר י"ג כ"ו), ולכן עלו המרגלים ארצה בתוואי זה: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר י"ג, כ"ב) - מצפון לדרום. הכוונה להיכנס מדרום הארץ לצפונה, דרך הר הנגב, עולה גם מדיווחם של המרגלים "עמלק ישב בארץ הנגד והחתי והיבוסי והאמרי ישב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן" (שם כ"ט): תחילה מופיע העמלקי, הקרוב ביותר אליהם - בארץ הנגב, ולאחר מכן מופיעים יושבי ההר לפי הסדר: החתי - שבחברון (עיינו בראשית כ"ג, ג,), היבוסי - שבאזור ירושלים (עיינו יהושע ט"ו, ס"ג), והאמורי שבשאר ההר (עיינו יהושע ה', א'; י', ה').

לעומת זאת, למסע השני תוואי שונה לחלוטין. בני ישראל מבצעים מעקף גדול ממזרח, עד שהם מגיעים לערבות מואב, ונכנסים לכיבוש ארץ ישראל ממזרח למערב (עיינו במדבר פרקים כ'-כ"ב, ועיינו עוד לקמן). למרות שהמסע השני מתואר בשלושה מקומות: בפרשתנו (במדבר פרקים כ'-כ"ב), בסדר המסעות במסעי (במדבר פרק ל"ג), ובסיפורו של משה בספר דברים (פרק ב'). באף אחד מן המקומות לא נזכרת הסיבה לשינוי תוואי המסע מזה המתוכנן בכניסה הראשונה. תוכנית המסע הראשונה היא פשוטה וטבעית - להיכנס בדרך הקצרה ביותר. המסע השני, לעומתו, מתנהל בתוואי תמוה ביותר, וזאת משתי סיבות:

א. הוא ארוך מאוד ללא סיבה סבירה, ומתנהל בשטח מדברי קשה.

ב.הוא תובע מעבר בשטחן של כמה ממלכות, ובכך יוצר סיבוכים פוליטיים ובטחוניים, כמפורט בפרשתנו (פרקים כ'-כ"א).

שאלת התוואי אינה יכולה להיות רק שאלה טקטית או גיאוגרפית, ועלינו לחפש נתיבים לפתרון התעלומה. להלן ננסה לפתור זאת, תוך השוואת שלושת תיאורי המסע זה לזה וניסיון לעמוד על המשמעויות השונות של המסע על ידי התייחסות לתיאורים השונים. שאלה מרכזית נוספת המתעוררת מתיאור המסע היא שאלת מעמדם של עמי עבר הירדן וארצותיהם, וגם לשאלה זו נקדיש מקום[4].

שחזור תוואי המסע

כבר קדמונינו, אבל יותר מכך אחרונים - ובמיוחד אנשי המדע שמבין מפרשי המקרא - עסקו בניסיון לקבוע את התוואי המדוייק של מסע בני ישראל. בין שלושת התיאורים למסע יש סתירות שקשה להביאן לידי תיאום.

בעיה מרכזית העומדת בפנינו היא הקושי לזהות חלק גדול מן המקומות הנזכרים בתיאור, אך למרות זאת יש בידנו מספיק נקודות ציון בטוחות המאפשרות לשחזר את תוואי המסע לפי כל אחד מן התיאורים. בדיונים הקיימים אודות הסתירות בין התיאורים הובלטו בעיקר השאלות הגיאוגרפיות, ואנו נתמקד בהבדלים נוספים הקשורים בהיבטים אחרים של המסע, ונתייחס לאופי השונה ולתכלית השונה של כל תיאור.

ב. תיאור המסע בפרשת חוקת (במדבר כ'-כ"ב)

נקודות הציון העיקריות של המסע

זהו תיאור המסע שבפרשת חוקת:

1. נקודת המוצא: קדש. האירועים בקדש: מות מרים, חטא משה ואהרון, שליחת המלאכים למלך אדום (כ', א-י"ג).

2. התוואי המתוכנן: דרך אדום (שם י"ד-י"ז). כלומר, כוונת ישראל מראש הייתה לנוע מזרחה ולהיכנס לארץ ממזרח, שכן אדום יושבת מזרחית לקדש. תכנון זה לא יצא אל הפועל בשל התנגדות אדום למעבר בני ישראל בארצו (י"ח-כ"א).

3. המסע בפועל: מקדש להר ההר (כ"ב), הנמצא מזרחית או צפון מזרחית לקדש, סמוך לגבולו של אדום (עיינו במדבר ל"ג, ל"ז).

4. מות אהרון בהר ההר (פרק כ', כ"ג-כ"ט).

5. המלחמה עם הכנעני היושב בהר הנגב בדרך האתרים, הנצחון והחרמת עריהם (פרק כ"א, א'-ג'). ייתכן שמלחמה זו קדמה למסע להר ההר, שכן משם נסעו ישראל דרומה (שם, ד'), והכנעני תקף אותם כנראה כאשר שחשש שהם מתכוונים לעלות צפונה דרך הר הנגב.

6. נסיעה מהר ההר עמוק דרומה לכיוון ים סוף כדי להקיף את ממלכת אדום (שם), מפני סירובה למעבר ישראל בגבולה ממזרח (פרק כ', י"ח-כ"א ). אי שם בעת המסע דרומה (ויש אומרים באזור תמנע) אירע מעשה הנחשים (פרק כ"א, ה'-ט').

7. נסיעה צפונה ומעקף ארץ אדום ומואב מעבר לגבולם המזרחי - אובות ועיי העברים (שם י'-י"א).

8. הגעה למזרחו של הארנון (י"ג). משלוח שליחים לסיחון (כ"א-כ"ב), מתוך רצון להגיע לירדן דרך ארץ האמורי, היושבת מזרחית לחלקו הצפוני של ים המלח, ואולי צפונה ממנו (לכל היותר - עד ליבוק).

9. מלחמה עם סיחון ביהץ וכיבוש כל ארצו (כ"ג-כ"ה), עד גבול עמון שלא נכבש מפני שהוא "עז" (כ"ד).

10. כיבוש ארץ יעזר והאמורי הנמצא בה (ל"ב), הנמצאת מדרום ליבוק, מערבית לרבת עמון.

11. עלייה לבשן דרך ארץ יעזר והגלעד (ל"ג), מלחמה עם עוג ונצחון עליו באדרעי (אשר נמצאת מזרחית לבית שאן שבבשן) וכיבוש הבשן (ל"ד-ל"ה).

12. חזרה דרומה לערבות מואב, מול יריחו (כ"ב, א').

הנקודות העולות מן התיאור

נסכם את עקרונות המסע על פי פרשת חוקת:

א. המסע תוכנן להיות הישר מזרחה, ואולי היה גם ניסיון לעלות דרומה, אלא שהדבר לא יצא אל הפועל בגלל איומי העמים היושבים בספר הדרומי של הארץ, ואיום אדום.

ב. תוואי המסע כולו מתואר כתוצאה של אילוצים פוליטיים ובטחוניים: "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו" (פרק כ', כ'-כ"א), "וישמע הכנעני...ויילחם בישראל וישב ממנו שבי" (פרק כ"א, א') "ויירש את ארצו מיבוק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון" (שם כ"ד).

ג. התכלית היחידה של המסע היא להגיע, בהתחשב בתנאים הפוליטיים ובאילוצים הטקטיים, אל גבול ארץ ישראל. כיבוש האמורי וארץ יעזר אינם חלק מתוכנית המסע, אלא הם תוצאה של היעדר ברירה: כאשר הגיע עם ישראל אל מעבר ארנון אשר במדבר, הוא היה מוכרח לנסוע מערבה לכיוון הירדן, שכן מצפון ישבה ממלכת עמון החזקה. רק סירובו של סיחון לתת לישראל לעבור בארצו כפה את המלחמה ואת כיבוש ארץ סיחון, ואחר כך השלמתו בכיבוש האמורי אשר בארץ יעזר (מדרום לגלעד).

ד. אין בפרשה שום רמז לכך שיש עמים באזור שיש להם זכויות יתר על ארצותיהם, או שלעם ישראל אסור להילחם בהם מסיבות עקרוניות.

ה. העלייה צפונה לבשן וכיבושו אינם מסתברים כתוצאה של אילוץ בלבד, שהרי לפי התוכנית הכוונה להיכנס מאזור יריחו, ולמה לכבוש את הבשן? נקודה זו נבאר בהמשך.

ו. במסגרת תיאור המסע וההתקדמות אל גבולות הארץ, מתואר מותם של מרים ואהרון כחלק מן המסלול (פרק כ', פסוקים א', כ"ב-כ"ט) כלומר גם אלמלא חטא אהרון, היה מותו משתלב באופן הגיוני עם מות מרים והמסע לגבול הארץ.

ג. סדר המסע על פי רשימת המסעות במסעי (במדבר ל"ג)

נקודות הציון העיקריות של המסע

בפרשה זו התיאור הוא לאקוני וללא הסברים. לכן, ניתן לעקוב בעיקר אחרי התוואי הכללי[5] של המסע, ופחות אחר האירועים המצויינים בו.

חלק מן המקומות המתוארים כאן - רפידים, מדבר סיני, קברות התאווה וחצרות (פרק ל"ג, פסוקים י"ד-ט"ז) - מוכרים לנו מסיפורים קודמים בתורה (שמות י"ז, א'; י"ט, ב'; במדבר י"א, ל"ד-ל"ה); אולם, לאחר מכן מופיעים פסוקים רבים בהם מוזכרים מקומות רבים שאיננו מכירים מתיאורי התורה הקודמים (במדבר ל"ג, פסוקים י"ח-ל"ה) והמקום הבא המוכר לנו מופיע בפסוק ל"ו - "ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש".

כעת נתאר את המסע ביתר פירוט:

1. בני ישראל מגיעים לקדש מדרום (ל"ו), כנראה בתום הנדודים, אך לא ברור אם בשנה הארבעים או מוקדם יותר.

2. מקדש נוסע העם להר ההר (ל"ז), שם מתואר מותו של אהרון (ל"ח).

3. תיאור מרומז של מלחמת כנעני לאחר הר ההר (מ'), כמו בפרשת חוקת.

4. המקומות הבאים ברשימה הם צלמונה, פונון, אובות, עיי העברים ועד ערבות מואב (מ"א-מ"ח). עיי העברים מוכרים כבר מפרשת חוקת, והם ממזרח למואב. השאלה הגדולה היא אודות מיקומם של צלמונה ופונון. העדר האזכור של עציון גבר (הסמוכה לים סוף), דרך הערבה ואילת (הנזכרים בדברים), וזיהויים המשוער של צלמונה ופונון בחלקה הצפוני של ממלכת אדום, מצטרפים לכלל מחשבה שהתורה מדלגת כאן על המסע מדרום ושולחת את ישראל הישר מזרחה, כמו בתכנון המקורי של משה (עיינו סעיפים 2 וְא' בפרק הקודם). ולהיפך: אזכור עציון גבר קודם ההגעה לקדש יכול ללמד על כך שהמסע דרומה נראה כעונש הקשור לנדודי ארבעים השנים, ואינו חלק מן המסע האחרון.

הנקודות העולות מן התיאור

נסכם את עקרונות המסע על פי פרשת מסעי:

תיאור המסע ופרטיו מזכירים את זה שבחוקת, למעט השמטת סיבוב ארץ אדום מדרום והוספת מקומות חדשים, שלא היו ידועים לנו עד כה.

ד. המסע על פי דברים א'-ב'

תיאור המסע באופן כללי ונקודות הציון העיקריות של המסע

מרכז הכובד של מסע ישראל במדבר מועתק כאן אל המסע מסביב לארץ אדום, שלפי ספר במדבר היה רק בשנה הארבעים וארך לא יותר מכמה חדשים.

לאחר תיאור העונש על חטא המרגלים (דברים א', ל"ד-מ') אומרת התורה כך:

(מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַ ה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹוקֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה:

(מב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

(מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה:

(מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:

(מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם:

(מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם:

(א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים:

(דברים, פרקים א'-ב').

הנסיעה מקדש היא אחרי "ימים רבים" (פרק ב', פסוק א'), כלומר תקופה ארוכה של ישיבה במקום. כמו בתיאור בפרשת מסעי, הפניה דרומה נעשית מוקדם יותר ולא אחרי בא ישראל לקדש בשנה הארבעים; אולם, על פי במדבר יש חזרה לקדש, וליתר דיוק - קדש לא נזכרת לפני כן, ועל פי דברים הנסיעה מקדש דרומה, שנמשכה תקופה ארוכה, ממשיכה במעקף של מואב ואדום ממזרח, ואין כלל חזרה לכיוון קדש:

(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

(ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:

(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד...

(פרק ב').

כך מוכח גם מן הפסוק המסכם את נדודי ישראל במדבר:

(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם:

(שם).

נפנה כעת לשחזור שאר המסע:

1. מאילת ומעציון גבר נוסע העם על גבול אדום (ממזרח), ומאת אחינו בני עשו ממזרח - לכיוון מדבר מואב (ח'), כנראה האזור שממזרח למואב.

2. משם נוסע העם לארנון: "קומו סעו ועברו את נחל ארנון" (כ"ד), ואז מתפתחות מלחמות סיחון ועוג (כ"ד-ל"ו). המשך התוואי הכללי דומה לאמור בספר במדבר.

הנקודות העולות מן התיאור

תיאור אופיו של המסע לפי תיאורו של משה רבנו בספר דברים שונה מאוד מזה שבמדבר בכמה נקודות:

א. הסיבה לאי כיבוש אדום, מואב ועמון.

לגבי אדום: לפי במדבר, ביקש ישראל מאדום לעבור גבולו, ממערב למזרח אך אדום סירב, ובגלל איומו ועוצמתו נטה ישראל ממנו לסבב את ארצו והקיפה, על ידי נסיעה דרומה ומזרחה. לפי דברים הנסיעה דרומה התרחשה הרבה קודם, כחלק ממסעות המדבר, והמפגש עם אדום הוא לכתחילה ממזרח; ממילא, אין צורך להיכנס לארצו, אלא עוברים בספר המזרחי שלה. בניגוד לספר במדבר, בספר דברים מתאר משה את האדומים כמי שיראים מישראל (פרק ב', פסוק ד'), ולא כעם 'כבד בעל יד חזקה' כמתואר בבמדבר (עיינו במדבר כ', כ'). הסיבה שאין אנו נכנסים לארצם, ושיש לשלם להם תמורת מזון ומים, על פי ספר דברים, אינה החשש שמא הם יפגעו בנו, כמתואר בבמדבר, אלא הדאגה לזכויותיהם: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים פרק ב', ה'); נימוק זה מחזיר אותנו לסוף פרשת וישלח (בראשית פרק ל"ו, ובייחוד פסוקים ו'-ח'), ומסביר מדוע קיים איסור לכתחילה לפגוע בזכויותיו המדיניות. יש להוסיף שבדברים אף נאמר על אדום "אחיכם" - "אחיכם בני עשיו" (פסוק ד'), ביטוי שלא נזכר לגבי עמון ומואב המופיעים בהמשך הפרק.

לגבי מואב ועמון: גם לגביהם מופיע בדברים איסור על ישראל להתגרות בהם (פסוקים ט', וְי"ט), שהרי הם עוברים בגבולם וקיים חשש שתתפתח מלחמה בניגוד לרצונו של ה', והכתוב מנמק את האיסור כך:

 (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:

בתיאור בפרשת חוקת לא נזכר כלל שיש להם איזושהי זכות על הארץ, ועם ישראל לא נכנס לעמון ולמואב מסיבות טקטיות בלבד. קיימת ראיה לכך מסיפור בלק: "וירא בלק... את כל אשר עשה ישראל לאמורי... ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא..." (במדבר כ"ב, ב'-ג'). אם האיסור להיכנס למואב הוא אידיאולוגי, מדוע עליהם לירא, והרי ישראל כבר עברו לידם והם נוכחו שאין כוונתם לכיבוש? אלא, שלפי ספר במדבר, אין כאן כלל איסור; הסיבה לאי תקיפתם היא טקטית, ולכן משעה שנכבש סיחון, חוששים בני מואב שבטחונם של ישראל יגבר ויידרשו לעצמם קל וחומר: אם סיחון ניצח את מואב, ואנחנו ניצחנו את סיחון - על אחת כמה וכמה שננצח את מואב. לעומת זאת, על פי ספר דברים אין יסוד לחששם של המואבים.

באופן דומה נאסר בדברים על ישראל להתגרות גם בבני עמון:

 (יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

גם כאן בולט הניגוד לאמור בבמדבר, שם הנימוק המרומז לאי הכניסה לעמון הוא עוצמתם: "כי עז גבול בני עמון". כלומר, בספר דברים משה רבנו קובע שארצות אדום, מואב ועמון נתונות להם בזכות, כירושה מאת ה', ועל כן אסור לישראל לפגוע בזכותם; יתר על כן - על פי ספר דברים יש להקביל את זכותם ואת מהלך ירושתם את הארץ של עמים אלה לירושת הארץ על ידי ישראל:

 (יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם:

אין טעם בהשוואה זו אם היא מדווחת רק על עצם הכיבוש[6]; הטענה בפסוק היא שיש לכיבוש מעמד משפטי דומה: זוהי ירושה בזכות.

ב. כיבוש סיחון.

בניגוד לעמים בעלי זכות הירושה, לסיחון לעוג ולעמיהם אין זכות כזו. כאן, שלא כמו בבמדבר, שם תואר כיבוש סיחון כאילוץ הנובע מהצורך לעבור דרכם בדרך לארץ, מתואר כיבושם כמהלך שלכתחילה. הפנייה אל סיחון מספקת אמתלה למלחמה שתכליתה ירושת ארץ סיחון על ידי ישראל:

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

(כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:

......(ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹוקֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

(דברים פרק ב').

מלחמת סיחון מתוארת כתחילת ירושת הארץ. כפי שראינו לעיל, על פי ספר דברים המסע דרומה תוכנן לכתחילה ולא נבע מאילוצים, ונראה כי הסיבה לכך היא שישראל צריך לרשת גם את עבר הירדן המזרחי[7].

ג. מעמד עבר הירדן.

נבחן את האלטרנטיבות הקיימות לעם היוצא מקדש:

א. תנועה צפונה לכיוון הר הנגב; במקרה זו לא יתאפשר כיבוש עבר הירדן (ארצות סיחון ועוג).

ב. תנועה מזרחה דרך אדום; על פי האמור בדברים, תנועה זו אסורה בגלל זכותם המדינית של בני אדום שארצם ירושה להם מאת ה'.

ג. תנועה דרומה ואז צפונה ממזרח לארץ אדום ומואב, עד לקראת כיבוש האמורי - וכך אכן נעשה.

אמנם, ניתן היה להיכנס מדרום תחילה, ולכבוש את עבר הירדן מאוחר יותר. לדרך זו יש כמה חסרונות, והבולט בהם הוא שהיא איננה מאפשרת למשה רבנו להיות חלק ממסע הכיבוש: אם ישראל עולים להר הנגב, כלומר לארץ ישראל - משה חייב להישאר בחוץ. אולם, קביעה זו מעלה תמיהה: אם כיבוש עבר הירדן נחשב כחלק מירושת הארץ, אזי גם בו אין משה יכול ליטול חלק, שהרי אסור לו להיכנס לארץ? נשיב על שאלה זו תשובה עקרונית, ונרחיב בה בשיעור הבא: אף שעבר הירדן המזרחי ניתן ירושה לעם ישראל, התורה איננה מתארת את מעמדו כמעמד הארץ שממערב לירדן, המכונה כרגיל בתורה "ארץ כנען"[8]. זכותם של ישראל בעבר הירדן המזרחי שווה אמנם לזכותם של עמון ומואב ואדום בארץ ירושתם, אבל היא פחותה מזכותם של ישראל בעבר הירדן המערבי. ניתן עוד לומר כי קדושת הארץ שממערב לירדן 'קביעא וקיימא' ואינה תלויה בכיבושה ובקידושה; קדושת עבר הירדן המזרחי, לעומת זאת, תלויה בכיבוש, ואולי לא רק בכיבוש שלו אלא גם בכיבוש עבר הירדן המערבי (עיינו רמב"ן על במדבר ל"ב, כ"ט-ל'). לכן, משה יכול ליטול חלק בכיבוש העבר המזרחי, ואין בכך סתירה לאיסור הכניסה לארץ המוטל עליו.

אולם, עדיין יש לשאול: גם אם אין איסור, מדוע יש צורך בכך שמשה יוביל את העם לכיבוש נחלה כלשהי, יהא מעמדה אשר יהא, ואין שרביט ההנהגה נמסר ליהושע קודם לכן? שאלה זו נשאיר פתוחה למחשבה, ונשיב עליה, בעז"ה, באחד השיעורים הבאים.

ה. סיכום ביניים - היחס בין שלושת התיאורים

א. כיון הכניסה לארץ.

בפרשת חוקת המסע לעבר הירדן מתואר כנובע מאילוצים טקטיים. ישראל לא התכוונו לנסוע לכתחילה לעבר הירדן, אלא לחפש להם את הנתיב הנוח והפחות מסוכן לכניסה לארץ. תחילה שלח משה מלאכים לבני אדום, כדי לבדוק את אפשרות הגישה דרכם לכיוון הירדן; אולי מתוך הנחה שזה מעבר נוח ובטוח יותר מעליה להר הנגב, ואולי מחשש שמא זכרון תיאורי המרגלים על ענקי הר חברון וביצורי הערים שם, וגם זכרון ההפסד הצורב במלחמה עם העמלקי והכנעני ירתיע את העם מלעלות הישר צפונה על הר הנגב. כאשר התברר שאין אפשרות להיכנס לאדום ללא מלחמה גדולה, נסעו ישראל "דרך האתרים" (במדבר כ"א, א') להר ההר, ורש"י פירש זאת כך:

דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר י"ג, כ"ב): "ויעלו בנגב".

(רש"י במדבר כ"א, א').

דומני שרש"י מציע כאן פירוש פשוט מאוד לבחירה לנסוע לכיוון הר הנגב - מזרחה או צפון מזרחה - לאחר שכבר נודע הסירוב האדומי: משה רבנו מנסה לחזור לתוכנית המקורית, כלומר לבדוק את אפשרות העלייה דרך הר הנגב, כמו שעלו המרגלים בשעתם. בשלב זה טרם התקבלה ההחלטה לנסוע דרומה מסביב לארץ אדום. אולם, הניסיון להיכנס מדרום צפונה נתקל בהתנגדות הכנעני היושב בהר, ואף בהפסד בקרב הראשון - "וישב ממנו שבי" (שם). אמנם ישראל נודרים נדר והקב"ה מסייע בידם לנצח (שם, ב'-ג'), אך מסתבר שמעבר לנצחון הרגעי סבר משה שהכניסה מהר הנגב תהיה קשה וטראומטית, והתנגדות נוספת עוד תבוא בהמשך, ולכן הוא החליט לעשות את המעקף מדרום וממזרח. כלומר, נטישת הכוונה לעלות לארץ ישראל מצפון לדרום היא תוצאה של החלטה טקטית, אחרי שהאפשרות לחזור על תוואי המסע הראשון נבדקה, ולא שינוי של התוכנית מלכתחילה.

התיאור בפרשת מסעי אינו מספק לנו די מידע כדי שנוכל לדעת את משמעותו, אך התיאור בדברים מתייחס אחרת לכל הסיפור: ישראל מתכוונים לנסוע מעבר הירדן כדי להקדים את כיבוש עבר הירדן לכיבוש ארץ ישראל המערבית - כנען. ניתן לשאול למה לא נעשה כך במסע הראשון לארץ (בשנה השנייה) ועל כך יש שני הסברים:

1. במסע הראשון היה ניסיון לקצר את המסע ככל האפשר ולהקדים את בואם של ישראל לארץ, ומסע מעבר הירדן היה יוצר עיכוב של חודשים. במסע השני, לאחר ארבעים שנה, בעיית הזמן איננה גורם, כמובן.

2. במסע הראשון משה היה מיועד להיכנס בראש העם, ובשני הכניסה לארץ נאסרה עליו. לכן, ניתנה לו הזכות לכבוש את עבר הירדן, לפני הכניסה לארץ, ובכך משה נוטל גם חלק בארץ, ופותח למעשה את מסע הכיבוש וההתנחלות[9].

ב. זכויות הירושה של אדום, מואב ועמון

לפי התיאור בבמדבר, אין לעמי האזור שום זכות על ארצותיהם, והיחסים בינם לבין ישראל הם תוצאה של שיקולי טקטיקה ומדיניות ותו לא. רק עוצמתם של אדום ועמון מנעה את כיבושם, ועם מואב לא הייתה סיבה להלחם, אף שהם מצידם חששו מישראל, כמתואר אצל בלק. לעומת זאת, לפי התיאור בדברים ההימנעות מהתגרות עם אדום, מואב ועמון היא בשל הזכות שנתן להם ה' לרשת את ארצם, ואולי גם האחווה (קירבת הדם והייחוס) בינם לבין ישראל.

ג. מעמד עבר הירדן

לפי פרשת חוקת, כיבוש ארצות סיחון ועוג הוא תוצאה של אילוץ: חייבים להגיע לירדן, וניתן לעשות זאת רק אם חוצים את סיחון (כי מאדום, כאמור, מפחדים). מכאן, שאין לכיבוש משמעות דתית אלא טקטית בלבד. נראה שגם כיבוש עוג היה המשך של אותו מהלך טקטי. התורה מדברת כמה פעמים על עוג ועל סיחון כ"שני מלכי האמורי" (דברים ד' מ"ו-מ"ז; ה', ד') וכורכת אותם בכריכה אחת. מסתבר, שעוג היה החזק והבכיר ביניהם, וממלכתו הייתה ממלכה עתיקה וחזקה: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו...הלא היא ברבת בני עמון" (גברים ג', י"א). כנראה שהייתה ברית הגנה בין עוג לבין סיחון, וכיבוש סיחון גרר בהכרח עימות עם עוג וצבאו. העלייה דרך הבשן הייתה בבחינת מלחמת מנע, שנועדה להגן על האגף הצפוני של ישראל[10]. לעומת זאת, בספר דברים הכיבוש של סיחון ושל עוג מתואר ככיבוש לכתחילה, של חבל ארץ שהוא ירושת ישראל.

ניתן לומר כי לפי במדבר עם ישראל כבש חבל ארץ בחו"ל כדי שהוא יוכל להיכנס דרכו לארץ ישראל, ולפי ספר דברים החל כיבוש ארץ ישראל בכיבוש עבר הירדן המזרחי - באותו חבל ארץ אשר ניתן לישראל לירושה: בארץ סיחון ועוג[11].

ו. מות אהרון

שאלנו לעיל מדוע מת אהרון בהר ההר דווקא. נראה כי זו צומת הדרכים של ההכרעה על כיוון המסע: בהר ההר הגיעו ישראל לנקודה הקרובה ביותר לארץ ישראל, ולפי סדר הפסוקים - אהרון מת (במדבר כ', כ"ב-כ"ט) עוד לפני שנבדקה האפשרות להגיע לארץ דרך האתרים (כ"א, א'). אהרון, שאין לו תפקיד בהנהגה המדינית והצבאית של העם, צריך למות כאן, שכן הצעד הבא הוא כניסה לארץ ישראל מהר הנגב, בדרך המרגלים, ועל אהרון נאסר להיכנס לארץ:

(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:

(במדבר פרק כ').

זוהי ראיה נוספת לטענתנו, שבשלב זה עדיין סבר משה לעלות מדרום לצפון, ורק לאחר הקרב עם הכנענים התקבלה ההחלטה הטקטית לסבב את ארץ אדום. משה עצמו צריך לחיות עוד זמן מה, שהרי, כפי שאנו למדים מספר דברים, וכפי שמחייב ההגיון, עליו מוטל להשלים את ההכנה של ישראל - גם במישור הטקטי וגם מבחינה רוחנית - עד סף הכניסה לארץ ממש. לאחר מכן אמנם הסתבר כי מסלול הכניסה יתארך, אך מצד תפקידו של אהרון אין לכך חשיבות.

בפרשת מסעי, בה מתואר מותו של אהרון בשנית, נרמזת אפשרות נוספת:

(לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:

(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:

(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר:

(במדבר פרק ל"ג).

כאן מדגישה התורה את גילו של אהרון. מרים מתה כבר קודם, בגלל גילה המופלג. אהרון נשאר בחיים, למרות שהשתמש כבר באשראי החיים המקסימלי - מאה ועשרים שנה - כדי שיוכל להיכנס לארץ כמנהיגם של ישראל וכשותף למשה ביציאת מצרים. החטא במי מריבה הוכיח כי אהרון איננו ראוי להנהיג את העם, ובכך בטלה העילה לחריגה ב'אשראי החיים'; לכן, מת אהרון בהר ההר, מיד אחרי הנסיעה מקדש. מותו בהר ההר הוא פרידה ממנו במקום הבא אחרי קדש, המקום בו חטא אהרון, כדי שמותו לא ייזכר על שם חטאו. אפילו אם משה לא התכוון לנסות לעלות פנימה לארץ דרך הר הנגב (ואכן כוונה זו אינה מפורשת ברשימה במסעי) - אהרון לא היה יכול לחיות יותר[12].

משה, שטרם השלים את מאה ועשרים שנותיו, יכול היה לחיות עוד מעט, עד שהסתלק גם הוא. ודוק: לפי דברי התורה בפרשת וילך, גם משה נסתלק מחמת זקנתו, ולא מחמת חטאו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אליי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ל"א, ב'). הסיבה המרומזת היא גילו המופלג, ואולי חוסר התאמתו להיות מנהיג צבאי, אך לא חטאו.

ז. משמעות ההבדל בין תיאורי המסע בבמדבר ובדברים

נראה כי הפרספקטיבה המרכזית של התיאור בבמדבר היא זו הלאומית, והמסע כולו מתרחש תחת הרושם של חטא המרגלים, מתוך רצון להימנע מהטעויות שקרו בו. אמנם טראומת המרגלים צפה באופן מפורש רק בתגובתו הבוטה של משה רבנו להצעת בני גד וראובן להתנחל בעבר הירדן לפני כניסת העם לארץ (במדבר ל"ב, ו'-ט"ו), אך הרושם שלה קיים כל הזמן. כשלון המרגלים נבע, כפי שמפורש בתורה, מחוסר בטחון בה' (עיינו במדבר י"ג, כ"ז - י"ד, ד'), אך הרקע שלו הוא הציפייה לכניסה ניסית, ללא התחשבות בנתונים הריאליים. יהושע וכלב מאמינים בה' ובוטחים בהצלחת ישראל (שם, ו'-ט'), אך העם אינו בוטח מספיק כדי להיכנס מול בני הענק והערים הבצורות. מהלך המסע בשנת הארבעים לא יחזור על הטעות הזו: כאן הכניסה תהיה זהירה וטקטית. משה מבקש את המסלול הבטוח והנוח ביותר, ובחירת הדרך הארוכה היא מתוך מחשבה שזוהי 'דרך ארוכה שהיא קצרה'. המסע מתנהל באיפוק ובזהירות, כדי שלא להביא את העם בפני ניסיון שלא יוכל לעמוד בו. ייתכן שגם נקודה זו נרמזה בדברי רש"י על "דרך האתרים" (במדבר כ"א, א'), שפירש כי הכוונה היא לדרך הנגב, בה הלכו המרגלים (כנראה מתוך קריאת האות אל"ף במילה כאל"ף נחה - תרים[13]); משה הבין שאל לו לחזור על דרך המרגלים.

בספר דברים מקבל המסע שנעשה בדיעבד, תחת אילוצים טקטיים, משמעות של לכתחילה. זו פרספקטיבה מרכזית של ספר דברים כולו, כפי שאברר, בעז"ה, בשיעור לפרשת דברים. ממבט מאוחר, סיפורי ומסכם, מובן שמה שנראה היה מתחילה כאוסף מקרים ואילוצים, היה צריך להיות בדיוק כך: התכלית שלכתחילה היא כיבוש עבר הירדן כחלק מהארץ הגדולה השייכת לעם ישראל[14]. משמעות נוספת של המסע קשורה בתפקידו של משה עצמו. בספר דברים זהו סיפורו של משה. לפי נקודת הראות שהוא מציג, ושלבסוף היא חלק מתורת ה'[15] - הוא שותף בחלק הראשון של ירושת הארץ! זוהי סיבה מרכזית לעריכת המסע דרך עבר הירדן: לא רק מפני שמשה חפץ לקיים בגופו את מצוות יישוב ארץ ישראל, אלא מפני שכך נמתח גשר משמעותי בין יציאת מצרים לבין כיבוש הארץ. בשיעור על פרשת שלח הארכנו לבאר כי חטא המרגלים הפך את התורה לשני סיפורים נפרדים: סיפור יציאת מצרים ומתן תורה מחד גיסא, וסיפור הכניסה לארץ מאידך גיסא. קיים נתק מהותי בין 'תורה עילאה' של יציאת מצרים, לבין הכניסה הארצית לארץ ישראל. אי כניסתו של משה רבנו לארץ היא הביטוי העמוק ביותר לנתק הזה: מי שהוטל עליו להוביל את המהלך הגדול של יציאה מעבדות לחרות, להקים את ישראל כעם, לכרות ברית עם ה' ולהכניס את העם לארץ - יישאר בחוץ. לפי ספר דברים, ייתכן שהמטרה הראשונית של הירושה בעבר הירדן קשורה לכך: משה עצמו מתחיל את המהלך של כיבוש הארץ. אמנם את החלק העיקרי יבצע יהושע, אך זה ייחשב כהמשך של משה. על ידי פעילותו של משה בכיבוש עבר הירדן התחברו והיו לאחד הרכיבים השונים של גאולת ישראל: חרות, לאומיות, תורה וברית - וארץ.