דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | איסור אכילת גיד הנשה

בפרשת השבוע נאסר לאכול את גיד הנשה. בגמרא מצאנו שאלה: האם "יש בגידין בנותן טעם", או שמא "אין בגידין בנותן טעם". לשאלה זו כמה השלכות, כמו לדוגמא דינו של תבשיל חלבי שהתבשל עם גיד של בהמה. להלכה אנו פוסקים ש"אין בגידין בנותן טעם", ובכלל זאת לכאורה גם גיד הנשה, אך ה"מנחת חינוך" מביא כמה דינים המתנגשים עם קביעה זו.

אחת הקושיות של ה"מנחת חינוך" נוגעת לפסק הרמב"ם, שהאוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה עובר על שני איסורים: איסור גיד הנשה, ואיסור נבלה (או טרפה). לעומת זאת, האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו עובר על איסור כלל, כיוון ש"אין בגידין בנותן טעם", וממילא גיד הנשה אינו נחשב לחלק מהבהמה. שואל על כך ה"מנחת חינוך": אם האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו עובר על איסור אכילת בהמה טמאה, וגיד הנשה אינו נחשב לחלק מהבשר - מדוע האוכל גיד הנשה של נבלה עובר על איסור נבלה?

אולי ניתן לתרץ קושייה זו באמצעות חקירה בסיסית באיסור גיד הנשה. לפי הדעה ש"אין בגידין בנותן טעם", מדוע נאסר לאכול את גיד הנשה? אפשרות אחת היא שגיד הנשה - כמו שאר הגידים - אינו נחשב לאוכל, והתורה בכל זאת אסרה את אכילתו כשם שהייתה יכולה לאסור אכילת אבנים. מאידך, אפשרות נוספת היא שהתורה חידשה שלמרות ש"אין בגידין בנותן טעם" - היא מחשיבה את גיד הנשה, הופכת אותו לחלק חשוב ומשמעותי מהבהמה, ולכן אוסרת אותו באכילה. לחקירה זו השלכה חשובה: האם התורה הגדירה את גיד הנשה כ'אוכל', או רק אסרה לאכול אותו למרות שכמו שאר הגידים, אף הוא אינו נחשב ל'אוכל'?

לדעת הרמב"ם, אמנם "אין בגידין בנותן טעם", אך מרגע שהתורה אסרה לאכול את גיד הנשה - היא חידשה שגיד זה נחשב ל'אוכל'. לכן, גיד הנשה של נבלה או טרפה - שהתורה אסרה אותו באכילה - נחשב לחלק אינטגרלי מהבהמה, והאוכל אותו עובר על שני איסורים. מאידך, התורה לא אסרה אכילת גיד הנשה של בהמה טמאה, ולכן גיד הנשה של בהמות כאלו אינו נחשב ל'אוכל', והאוכל אותו אינו עובר על איסור כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)