דילוג לתוכן העיקרי

וירא | מאחורי הקלעים של ההצלה בסדום

א-ל נא רפא נא לו: מתפללים לרפואה שלמה ומהירה למיכאל יעקב בן חוה דבורה (מיכאל בלום) ולכל חולי ישראל. שנון ועקיבא ורבר ומשפחתם
31.10.2017
קובץ טקסט
 
 
א. וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט[1]
 
במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו (פסיקתא זוטרתא עקב). על אף שגמלה בו ההחלטה להחריב את ערי הכיכר, ה' מבקש לחשוף זאת בפני אברהם טרם ההוצאה לפועל:
 
"וַ-ה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה... וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'"   (בראשית י"ח, י"ז-כ"ב)
 
לשמע הידיעה, מתפתח דיון בין אברהם ל-ה' אודות ההכרח לביצוע העונש. אברהם מנסה בעקביות להוריד את סף הצדיקים הדרושים למניעת הפורענות:
 
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם... וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ"  (שם, כ"ג-ל"ג)
 
מגישת המדרש, ורש"י בעקבותיו, נראה כי תכלית המהלך הייתה כדי להבליט את הכבוד שרוחש הקדוש ברוך הוא לאברהם. אך לאמיתו של דבר, תוצאות הדיון כבר היו ידועות. אמנם אברהם לא יכול היה לדעת זאת – ועל כן התאמץ בכל כוחו להתמקח – אך זה היה מאבק אבוד מראש.
 
גישה זו מופיעה לפחות בשלושה מקומות:
 
  1. כבר בתחילת הפרשה מסביר רש"י את משימתם של שלושת האנשים המופיעים בפני אברהם:
"והנה שלשה אנשים - אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות"  (רש"י שם י"ח, ב')
 
  1. בטעם חשיפת התוכנית בפני אברהם מבאר רש"י, שהדבר נעשה אך מפני כבודו:
"המכסה אני - בתמיה: אשר אני עושה - בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן... קראתי אותו אברהם, 'אב המון גוים', ואשמיד את הבנים, ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?!"  (רש"י שם, י"ז)
 
  1. בהתאם לכך, ברגע שנסתיים הדיון, עברה התכנית לשלב הביצוע:
"וילך ה' וגו' - כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין: ואברהם שב למקומו - נסתלק הדיין נסתלק הסניגורס והקטיגור מקטרג, ולפיכך (י"ט, א') ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית. אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם..."  (רש"י שם, ל"ג)
 
ב. הצלתו של לוט
 
לגישה זו אף השלכה לעניינו של לוט. בדיון בין אברהם ל-ה', שמו של לוט כלל לא מוזכר. אנו נאלצים להבין כי עניין הצלתו היה מובן מאליו, מתוקף השתייכותו למשפחת אברהם, על כן נותר מחוץ לדיון. כך אכן משתמע מלשון הכתוב בהמשך:
 
"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"  (בראשית י"ט, כ"ט)
 
וכך הבין הרמב"ן:
 
"ויזכור א-להים את אברהם וישלח את לוט - ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך... ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו"  (רמב"ן שם)
 
ברם, על אף של-ה' הייתה ברורה עובדה זו, קצת תמוה שאברהם עצמו לא מתייחס כלל לאחיינו, ולו בבקשת אישור להיותו מחוץ לתכנית החורבן.
 
עניין זה מחזק את אווירת ה'מסתורין' האופפת את עצם קיומו של דיון בין ה' לאברהם. לו חפץ היה ה' לכבד את אברהם, היה מסתפק בהודעה חלוטה. אולם, עצם היגררותו לדיון מרמזת כי אברהם טען משהו נוסף, מעבר למספרים בלבד.
 
ג. הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!
 
נבקש לעיין שוב בטענותיו של אברהם:
 
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה"  (בראשית י"ח, כ"ג-כ"ח)
 
מעיון ראשוני נראה כי טענתו של אברהם לוקה בכשל לוגי מובהק. הוא אמנם מתקומם ביחס לכך שהכוונה היא להמית את הצדיקים בעוון הרשעים, אך מכאן הוא מגיע למסקנה הפוכה בתכלית. הוא מבקש ש-ה' ישא לעוון כל יושבי המקום למען הצדיקים אשר בקרבו.
 
ה' היה יכול להשיב לו כי הוא מוכן לחוס על הצדיקים בעוד הרשעים ישאו בעונשם, אך להפתעתנו הוא מקבל את העיקרון העומד בבסיס דברי אברהם. ה' מאשר שלו ימצא מספר הצדיקים אותו נקב אברהם, הרי שיחוס לכל המקום בעבורם.
השופט כל הארץ יכשל בתעלול דמגוגי כה פשוט?
 
נראה, שהבנת הדברים שונה. אברהם מעולם לא ביקש על רשעי סדום.
 
גזירתו של ה' יועדה להפיכת המקום הגיאוגרפי, העיר סדום, כיוון שצביון המקום הפך לעיר של רשע. אברהם מנסה למלט את צדיקי העיר מאימת הדין, ומבקש להפוך את הקערה על פיה. תורף טענתו הינה כי אם יימצאו במקום מספר מכובד של צדיקים הרי שלא תהיה עוד הצדקה להחריב את העיר, ויהיה צורך להעניש את הרשעים בצורה פרטנית.
 
כמובן, שבעצם סיכול החרבת העיר מסתמנת תקווה לרשעי העיר בדמות דחיית עונשם, אך בהחלט לא מדובר בביטולו. ה' ימצא את הדרך להתנקם מעושי הרשע בדרך פרטנית הראויה להם.
 
אם כן, אברהם מבקש על המקום ולא על יושביו, ועל כך מוכן ה' להתמקח.
 
על רקע זה, נבקש להתייחס לחסרונו של לוט מהדיון.
 
ד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה
 
ה' מכריז בפני אברהם על כוונתו לבחון מקרוב את התנהלותם של יושבי סדום. אם מסקנות בדיקתו יאששו את כתב האישום הרי שגזר הדין יבוצע.
 
ברם, לקיום בחינה שכזו, אין צורך לכל ההמולה שיצרו המלאכים סביבם. די היה בבחינת החומר המפליל שהצטבר בגנזי מרומים עד כה, או הבטה משמיים על התנהלות התושבים. לכאורה, לא היה צורך ביצירת פרובוקציות מצד מלאכי עליון, בהתעקשותם ללון ברחוב, או בחיכוך יזום על האוכלוסייה.
 
נבקש לטעון, כי אכן זו הייתה כוונתו הראשונית של ה'. אלא, שהיא שונתה לאור טיעוניו של אברהם המבקש לקבל החלטה על גורל העיר מזווית ראייה שונה.
 
ה. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד
 
אם נרענן את זיכרוננו, ניזכר שלוט הגיע לסדום בעקבות פרידתו מאברהם:
 
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַ-ה' מְאֹד"  (שם י"ג, ח'-י"ג)
 
בפני לוט עמדה הברירה לבחור לו חבל ארץ אחר, אך הוא העדיף את היתרונותיה הטבעיים בה ניחנה סדום וסביבתה. המקרא טורח מיד לציין את אופיים של אנשי סדום, כהערת אזהרה אודות המחיר שביכר לוט לשלם בהעדיפו חבל ארץ זה.
בהחלטה זו, יש מעין הבעת הסכמה שבשתיקה למעשיהם. על כן, בבוא עליהם רעתם, לא מן הנמנע שלוט ילכד בשחיתותם.
 
כעת, נוכל לדמיין את האווירה בבית דין של מעלה, בגינה אברהם לא יכול לבקש על לוט. כאשר לוט נשבה בעל כורחו, אברהם נחלץ לעזרתו. אולם, כאן מדובר בהחלטה רצונית של לוט להתעלם ממעשיהם של תושבי סדום ולהעדיף את קרבתם.
 
אברהם מתעקש לטעון שישנם צדיקים בסדום שביכולתם להציל את המקום, ואין זו מידתו של ה' להמית צדיק עם רשע. אולם, הוא נזקק להוכחה, כיוון שלמראית עין אין פוצה פה ומקים קול מחאה בעיר. על צדיקים אלו להזדהות, כדי לאשש את טענתו.
 
לפי קריאה זו, הוויכוח לא נחתם, בניגוד לדברי רש"י. אדרבא, הוא נפתח מחדש.
 
כעת מתבקשת מסכת נסיבות המסוגלת ליצור מצב בו יוכלו הצדיקים להתבדל במעשה ניכר השונה מסביבתם, להציל את עצמם ולמנוע חורבן מעירם[2]. במצב שכזה, הרשעים שבגינם הייתה אמורה להיגזר כליה על העיר, יתנו את הדין בנפרד.
הקדוש ברוך הוא נעתר לצורת הבחינה שמציע אברהם לברור את צדיקי סדום מתוכה, אם אך יצעדו החוצה מהשורה ולא יסתתרו בקהל. ברוח זו נשלחו המלאכים לסדום, כשענן הצלה אפשרי מיתמר מעל העיר, וגורלה עדיין פתוח.
 
ו. וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין
 
המלאכים מגיעים לסדום ומבקשים ליצור פרובוקציה. בשלב זה הצדיקים אמורים להזדהות ולהפגין את צדקתם, ובכך לזכות בהצלתם.
 
תוצאות המבדק מרות. לוט הוא היחיד שעמד בדרישות, כשהכתוב מדגיש את בדידותו אל מול ההמון הזועם מחוץ לביתו:
 
"וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (שם י"ט, ג'-ד')
 
כך החמיצו תושבי העיר את חבל הצלתם ובד בבד הוכיחו את הצדקתם עונשם. לפי דברי רש"י האמורים לעיל, מלאך אחד נשלח מראש להציל את לוט. אולם, אנו נבקש לטעון שרק כעת, לאחר כישלונם של אנשי סדום, מתגבשת משימת המלאכים בדמות חילוצם של לוט ומשפחתו מהמקום בטרם יחרב על יושביו.
 
נמצא, שלוט אמנם ניצל בזכות עצמו, מאחר שסייע ביד המלאכים, אך לא פחות בזכות אברהם שהגה את הרעיון לתת בידו את היכולת להוכיח את עצמו. בהתאם לכך, אנו מוצאים במקרא שני ניסוחים ביחס להצלתו[3]:
 
"וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (שם, ט"ז)
"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"  (שם, כ"ט)
 
ז. וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו
 
מתן האפשרות להצלת חתני בנותיו, מהווה לכאורה הוכחה ניצחת לשיטתו של רש"י. מכיוון שלוט ניצל בזכות קרבתו לאברהם, הרי שכל משפחתו בכלל זה, ולכן מוצעת אפשרות ההצלה אף לחתניו.
 
אמנם, נראה שההיפך הוא הנכון, ודווקא נקודה זו משלימה את טענתנו. חתניו של לוט הינם בדיוק קבוצת האוכלוסייה, אליה כיוון אברהם בטיעוניו. לא מסתבר שהיו בכלל האנשים שצבאו על ביתו של חותנם בדרישה להוציא את האורחים החוצה כדי להתעלל בם, אך מצד שני הם לא נקטו בשום דרך להצלתם. בכך, הם מסמלים את קבוצת האוכלוסייה שבתווך.
 
לו היה אמנם נמצא בסדום ציבור של צדיקים, הרי שקבוצה זו הייתה זוכה בהצלה אגבם. אולם, מכיוון שקבוצת הצדיקים לא נמצאה, הגלגל התהפך וכעת נדרש מעשה פעיל להוכחת זכותם לחיים, שכן נגזר חורבן על המקום. מאחר ומעשה בסגנון שכזה לא התבצע, הרי שהאנשים שבתווך נותרו בעיר ונידונו לאותו גורל בה נידונו שאר תושביה, שהתחייבו כליה במעשיהם הנלוזים.
 
בסיום פרשתנו עולה לימוד חשוב. אל לו לאדם לשקוט על שמריו ולבטוח בהשתייכותו לאילן יוחסין חשוב זה או אחר. התורה מצפה כי האדם ייטול אחריות על עצמו ויתאמץ להוכיח ולזכות בגאולתו בכוחות עצמו. לאחר שיפגין במעשיו את השתייכותו למחנה האמת, יזכה לישועתו כחלק ממחנה זה. אולם, בטרם סלל את דרכו בכוחותיו שלו למחנה זה, לא יוכל לטעון לחסותו.
 
 

[1] מבוסס על הפרק "צדיק בסדום-ספור הצלת לוט ובנותיו", פרק י' בספרי "האדם-בין יצור ליוצר, פרקי עיון והגות במקרא" (הוצאת תבונות תש"ע), עמודים 109-120. עיין גם במאמרו של הרב פרופסור יונתן גרוסמן בארכיון אתר בית המדרש לפרשת וירא, "הצלת לוט מסדום".
[2] בצורה זו נקט לימים משה, במחלוקתו עם קורח. העם נענה לקריאת קורח להתאסף מסביב משכנו, ויש בזה מן הסכמה שבשתיקה לטענתו. היות וכך, ביקש ה' לכלותם. כתריס בפני הפורענות ביקש משה להפריד בין קורח והעם, וכתגובה ביקש ה' שיוכיחו במעשיהם את מקומם במחלוקת זו. משה אכן ביקש מהעדה להעלות מעל משכן קורח דתן ואברים ולזהות את עצמם כחיצוניים למחלוקת, ולהוכיח במעשה את התבדלותם מעושי הרשעה, וכך אכן ניצלו חייהם:
"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם"  (במדבר ט"ז, י"ט-כ"ו)
[3] אף רש"י הביא שני נימוקים להצלתו של לוט:
  1. בפסוק י"ז הוא מנמק את האיסור להביט לאחריו, כיוון שאינו ניצל בזכות עצמו אלא בזכות אברהם, בעוד שהוא עצמו היה ראוי לו להיאבד בקרב יושבי סדום.
  2. בפסוק כ"ט, לעומת זאת, מבאר רש"י את הצלתו בזכות ששתק עם הגיעם למצרים בעת שאברהם טען ששרה היא אחותו, ולא חשף את זהותה האמיתית. על פי נימוק זה עולה שלוט זכה בהצלתו בזכות מעשיו שלו.
יש להעיר, שאמנם מלשון הפסוקים היה נראה להחליף את מיקומם של הנימוקים שנתן רש"י. בפסוק י"ז נראה שלוט ניצל בזכות עצמו, בעוד שבפסוק כ"ט נראה שבזכות אברהם. אף על פי כן, רש"י מיקם את הנימוקים בסדר הפוך, וצריך עיון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)