וירא | בשורת לידת יצחק

בתחילת פרשת השבוע אנו קוראים אודות הביקור המופלא של המלאכים באהלו של אברהם. שם הם נחו, אכלו ונשענו תחת העץ, ולבסוף בישרו את אברהם ושרה כי עתיד להיוולד להם בן - "למועד הזה כעת חיה". לשמע בשורה זו, שמחו ודאי אברהם ושרה, ועימם אנו הקוראים פרשה זו.

אולם, אם נרענן את זכרוננו בדברי הכתוב בסופה של הפרשה, אותה קראנו בשבוע שעבר, נעמוד מופתעים ונבוכים נוכח בשורת המלאכים. הפרשיה הקודמת לפרשת ביקור המלאכים, היא פרשת ברית מילה, שם קראנו כיצד כרתו ה' ואברהם ברית ביניהם. חלק מתוכן הברית הוא לידתו של בן ממשיך לאברהם - יצחק: "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת". כלומר, אברהם ושרה התבשרו כבר בבשורת הבן, ויודעים הם כי ה' עומד לעשות נס מיוחד ושרה עתידה ללדת.

על רקע ברית זו באים המלאכים לבקר את אברהם (על פי רש"י, אחד מן המלאכים בא אל אברהם כביקור חולים, בעקבות המילה!), והנה שוב הם מבשרים את אותה בשורה ידועה כבר, אודות לידת בן ממשיך לאברהם ושרה.

הבעיה גדלה והולכת בשל הזיקה הברורה שאכן קיימת בין שתי פרשיות אלו - ברית מילה וביקור המלאכים: פתיחת סיפור המלאכים - "וירא אליו ה' באלני ממרא" (י"ח, א), אינה מספרת לנו במי מדובר, חסר גיבור הסיפור מן המשפט (מיהו "אליו"?). ברור, כי הסיפור מסתמך על גיבור הסיפור הקודם, שם קראנו בצורה דומה "וירא ה' אל אברם" (י"ז, א). אם ניצבים אנו בפני סיפור, שמסתמך על איזכור הגיבור בסיפור הקודם, הרי שהכתוב יוצר זיקה ברורה בין שני הסיפורים, ועלינו לקרוא את הסיפור השני על רקע וכהמשך לראשון.

לא רק עצם הבשורה אודות לידת הבן חוזרת על עצמה [בברית מילה: "ויאמר א-להים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק" (י"ז יט); באירוח המלאכים: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" (י"ח, י)], אלא מוטיבים נוספים בברית מילה שבים ומופיעים בבשורת המלאכים:

1. בשתי הבשורות ישנו תיאור זמן מדויק, בעוד כשנה. בברית מילה: "ואת ברתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (פס' כא), ואצל המלאכים: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" (פס' י).

2. בשני הסיפורים תגובת מקבל הבשורה זהה. בברית מילה: "ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (י"ז, יז). אברהם צוחק לשמע הבשורה, שהרי הוא ואשתו זקנים ואין זה מדרך הטבע ללדת עוד בגיל מופלג שכזה.

תגובה דומה מאד מצאנו בסיפור המלאכים: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" (י"ח, יב). שרה צוחקת לשמע הבשורה, מאותה הסיבה שבעטיה צחק אברהם - זקנתם המופלגת.

3. לא רק פתיחת הסיפורים והבשורה מותחים קו של דמיון בין שני הסיפורים, אלא גם הסיום. בשורת לידת הבן, בברית מילה, מסתיימת בעלייתו של ה' - "ויכל לדבר אתו ויעל א-להים מעל אברהם".

כשבאים אנו לבחון את סיומו של סיפור המלאכים, שומה עלינו לתחום את מסגרתו של הסיפור. ייתכן והסיפור הכולל נמשך עד לאחר הפיכת סדום, אך היכן מסתיימת המערכה הספציפית הזו - פגישת אברהם את המלאכים?

נראה, כי ויכוחו של אברהם עם ה' בנוגע להפיכת סדום, אינה נעשית בפגישה ישירה עם ה' אלא עם אחד המלאכים שבאו לבקרו. דבר זה עולה מתוך הפער הקיים במספר המלאכים המוזכרים לאורך הסיפור. בתחילה אנו קוראים: "וישא עיניו וירא שלשה אנשים נצבים עליו" (י"ח, ב), ולפתע, בבואם לסדום, נעלם אחד - "ויבאו שני המלאכים סדמה בערב". הפער מסתבר לאור נתון אחד שהופיע בינתיים: בסיום התדינותו של אברהם עם ה' בנוגע להפיכת סדום קראנו - "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו" (י"ח, לג), ומיד לאחר מכן - "ויבאו שני המלאכים...". זהו אם כן המלאך החסר, שככל הנראה נשאר לדון עם אברהם, בעוד שני המלאכים הנותרים המשיכו סדומה. [הרוצה להרחיב בענין מוזמן לעיין בפירוש הרשב"ם במקום(י"ח, טז), ובמאמרי 'את אשר תדר שלם - למשמעות מאבק יעקב והמלאך', במגדים כו].

אם כן, סיומה של המערכה הראשונה בסיפור - פגישת אברהם במלאכים, מסתיימת ממש בנקודה זו, בסיום הדיון המשפטי בנוגע לסדום וחורבנה. הסיום כאן - "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם" - הוא מעין הסיום בברית מילה - "ויכל לדבר אתו ויעל א-להים מעל אברהם". בברית מילה עלה א-להים מעל אברהם כאשר כלה לדבר איתו, וכאן ה' הולך ממנו.

דווקא הדמיון שבין שתי בשורות הבן, מעלה ומחדד את השאלה, מה צורך יש בכפילות זו? מדוע לא ניתן להסתפק בבשורה אחת?

על רקע השוואת הבשורות, ברצוני לעמוד על ההבדלים המצויים בין שניהם ומתוכם לנסות ולהבין מה משמעות הכפילות בבשורת הבן.

1. מקבל הבשורה: בברית מילה ניגלה ה' לאברהם, ומבשר לו אודות הולדת בנו. הדבר מודגש בכינויי היחס שבפרשיה: למרות שנושא המשפט הוא שרה, מתבטא הקב"ה: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" (פס' טז). שרה, היא העומדת ללדת, אך הבן מוגדר כבנו של אברהם; שרה יולדת אותו לאברהם. הדבר מודגש שוב בהמשך: "ויאמר א-להים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת שמו יצחק" (יט). שוב, שרה יולדת את יצחק לאברהם! הדגשה זו תחזור פעם נוספת: "ואת ברתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (כא).

בניגוד לכך, בבשורת הבן הנאמרת על ידי המלאכים, הדגש הוא דווקא על שרה. לפני אמירת הבשורה מבררים המלאכים אודותיה: "ויאמרו אליו: איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל" (ט). הם אינם מבקשים לשוחח עימה (אולי בשל צניעותם), ובכל זאת הם שואלים ודורשים אודותיה. שאלה זו מבקשת למקד את הברכה והבשורה שמיד תצא מפיהם לכיוונה של שרה.

הכתוב שמדגיש כי בשורת הבן מיועדת לשרה, הוא בדברי המלאכים עצמם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" (י). בניגוד גמור לדברי ה' בפרשיה הקודמת, ששרה תלד לאברהם בן, כאן תוכן הברכה היא שלשרה יהיה בן. כך גם בהמשך - "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (יד).

2. תגובת ה' לצחוק: בברית מילה אברהם הוא הצוחק לשמע הבשורה, ואילו אצל המלאכים שרה היא הצוחקת. הבדל זה נעוץ כמובן בהבדל הקודם שהזכרתי, למי ממוענת הבשורה. אך הבדל נוסף קיים: לאחר שאברהם שומע את הבשורה בברית מילה ונופל על פניו וצוחק, איננו שומעים על ביקורת מפורשת, או תגובה אחרת מאת ה', על צחוק זה של אברהם. לעומת זאת, על צחוקה של שרה מגיב ה' בכעס: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר..." (יג-יד).

3. תוכן הבשורה: בשני הסיפורים מתבשרים הזוג הזקן על לידתו של הבן, שימשיך את דרכם. אך קיים הבדל גדול בהגדרת יעודו של הבן בין שני הסיפורים. בסיפור המלאכים, הדגש הוא על עצם לידת הבן. לא מוזכר דבר באשר לתפקידו או למשמעות מיוחדת הטמונה בבן זה. בניגוד גמור לכך, כל ההקשר בבשורה בברית מילה היא המשכיות הברית. הבן שעתיד להיוולד, עתיד להיות "זרע אברהם" לא רק מבחינה ביולוגית, אלא מבחינה רוחנית, לאומית והסטורית:

"וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגים מלכי עמים ממנה יהיו... אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו... ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (י"ז, טז-כא).

נימה זו, באשר לברית שעתידה להמשיך עם יצחק, חסרה לחלוטין בסיפור המלאכים.

4. שמות ה': בברית מילה שולט שם "א-להים" ["ויאמר א-להים אל אברהם... ויאמר א-להים אבל שרה אשתך ילדת לך בן... ויעל א-להים מעל אברהם...כאשר דבר אתו א-להים"].

ואילו איזכורי ה' בסיפור המלאכים נעשים בשם הוי"ה ["וירא אליו ה' באלני ממרא... ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה... היפלא מה' דבר... וה' אמר המכסה אני מאברהם... למען הביא ה' על אברהם וכו' "].

עתה, לאור הבדלים אלו, יכולים אנו לנתח את שתי הבשורות ומשמעותן.

נראה, כי בשורת הבן בברית מילה קשורה למהלך הא-להי המתוכנן, בו עתיד להיוולד בן לאברהם שימשיך את דרכו ההסטורית, ויקים אומה הנושאת על דיגלה ערכים מסוימים ואידאות א-להיות ("דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"). לשם כך נולד יצחק, ועימו יקים א-להים את הברית אשר כרת עם אברהם.

לעומת זאת, בשורת הבן בסיפור המלאכים, נוגעת לרובד האישי של אברהם ושרה - זוג זקן חשוך ילדים, אשר ציפייתו הגדולה ביותר היא לבן שיהווה להם המשך אחר מותם, ושיסעוד אותם לעת זקנתם.

המלאכים מבשרים להם שאכן תיקוותם עומדת להתממש, והנה עומדים הם לזכות בבן. ללא קשר למהלך הסטורי זה או אחר, בלי זיקה למעמדו של אברהם כ"אב המון גוים", אלא בזכות עצמם זוכים הם לבן מאת ה', שראה את צערם ומבקש לגמול להם טוב.

על שום מה זוכים אברהם ושרה בבן? מה ראה הקב"ה לעשות להם נס?

דומני, כי התשובה לשאלה זו נמצאת בפרשה זו עצמה. תחילתו של הסיפור הוא בהכנסת האורחים של אברהם ושרה. אברהם רץ לקראת אורחיו, פעולה המעידה על זריזות מיוחדת, ואחר כך מפציר בעוברים שיאותו לנוח באהלו ולאכול מפיתו. גם לאחר הסכמת האורחים להיכנס לאהלו, ממשיך אברהם בזריזות גדולה לעשות כאשר אמר: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח... ואל הבקר רץ אברהם... ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו... והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (ו-ח). כאמור, גם שרה משתתפת בהכנסת אורחים זו: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח לושי ועשי עגות" (פס' ו). אמנם בהפצרתו באורחיו אמר אברהם "ואקחה פת לחם", בכדי להדגיש שאין בדבר טירחה רבה, אך במימוש הצעתו מגיד לאברהם את מעשיו ומכין לאורחיו עוגות.

[יש מי שמקבל אורחים, ואף בסבר פנים יפות, אך אופה מצות בלבד (לוט - י"ט, ג) וזאת, למרות שהשעה שעת ערב נעימה (י"ט, א). אברהם ושרה משתדלים מאד בהכנסת אורחים זו, למרות שהדבר מתבצע "כחם היום"].

לאחר אכילת האורחים ומנוחתם, אך מתבקש שיודו ויברכו את בעלי הבית. לאחר שאברהם ושרה טרחו כל כך בעניינם הם מבקשים להודות ולברך, ורוצים להתמקד כמובן בדבר המשמעותי ביותר שיכול להיות לזוג זקן זה.

בהקשר זה, נזכרים אנו בסיפור אלישע והאשה משונם (מל"ב, ד'). לאחר שהאשה טרחה הרבה למען אלישע, ועשתה לו "עלית קיר קטנה" עם "מטה ושלחן וכסא ומנורה", שואל אותה אלישע כיצד יוכל לגמול לה: "מה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?", אך מיד מתברר מהי הברכה המשמעותית ביותר שיכולה אשה זו לקבל - "ויאמר גיחזי אבל בן אין לה ואישה זקן". מעתה, לא נותר לאלישע אלא לברכה בדבר זה, והוא עושה זאת בלשון דומה עד מאד לפרשתנו, לבשורת הבן על ידי המלאכים: "ויאמר למועד הזה כעת חיה אתי (את קרי) חבקת בן". וממש כשם ששרה חשה שמהתלים בה ומגחכת בליבה, כך גם האשה השונמית: "ותאמר אל אדני איש הא-להים אל תכזב בשפחתך".

דומני, שפרשיית אלישע והאשה משונם יכולים ללמד אותנו על אופי הבשורה אצל אברהם ושרה; זוהי בשורה וברכה שבאה כגמול טוב על פועלם בהכנסת האורחים. זוג זקן זה משתוקק לבן, ובמעשיו הוא זוכה לו.

הכתוב עצמו רומז לקשר שבין בשורת הבן להכנסת האורחים, והוא עושה זאת בפתיחת ברכת המלאכים, עת אברהם עונה על דרישתם למקומה של שרה - "ויאמר הנה באהל". את שרה באהל פגשנו כבר ברצף הסיפור קודם לכן, בהשתדלות אברהם ושרה לקבל את אורחיהם: "וימהר אברהם האהלה אל שרה". בשכר הטירחה באהל, קיבלה שרה בהיותה באהל, את הבטחת הבן.

ההבדל אם כן בין שתי הבשורות הוא, שבעוד הבשורה הראשונה, זו הנאמרה בברית מילה, נוגעת להמשכיות הברית עם אברהם, להמשך המהלך הא-להי בו תקום אומה מיוחדת ונבחרת, הבשורה השניה, זו הנשמעת מפי המלאכים, נוגעת להיות ה' אל מוסרי הגומל לעושי חסד כמפעלם, ומזכה את מכניסי האורחים בבן.

נוכל כעת להסביר את ההבדלים שמצאנו בין שתי הבשורות:

בברית מילה הבשורה נאמרת ומתמקדת באברהם, שהרי הוא האדם שנבחר על ידי ה' להקים אומה ייחודית. הוא מייצג את הפן הלאומי הכולל, התיכנון האלוהי-ההסטורי. ממילא, באותה בשורת בן המתמקדת בהמשכיות הברית עם א-להים, אך מתאים שאברהם יהיה במוקד העניינים, ואת הבן שתלד שרה, היא תלד לאברהם!

בסיפור המלאכים הבשורה נאמרת לשרה, שהרי היא מייצגת את בני הזוג בפן האנושי והטבעי שלהם. לא היא נבחרה על ידי ה' לשאת את דגלו בעולם אלא בעלה. ממילא, בסיפור בשורת הבן, שבאה כגמול טוב לזוג זקן ומכניס אורחים, ללא קשר להסטוריה ותיכנונים אידאיים, מתאימה שרה לעמוד במרכז העניינים.

בשל הבדל עקרוני זה שבין הפרשיות, מגיב ה' בכעס דווקא על צחוקה של שרה (ולא של אברהם בסיפור המקביל). בהקשר הברכה המיוחדת שזוכים לה כעת אברהם ושרה, מבטיח ה' (שמו הפרטי המביע התערבות מיוחדת) שיעשה נס מיוחד וייתן לזוג הזקן בן. אכן, בהקשר זה לא ראוי לצחוק על הבטחה זו, "הייפלא מה' דבר?!". כגמול מיוחד יכול ה' לתת פריון לשרה, וכאשה מאמינה עליה לדעת זאת ולקבל זאת.

אולם, בהקשר המהלך המתוכנן והמקורי, בו איננו מצפים להתערבות מיוחדת וניסית של א-להים (השם הכללי, המביע את החוק והסדר כפי שאמורים להיות ולפעול מתחילה), אכן מפתיע לשמוע שזוג זקן יזכה לפתע בבן. בהקשר זה, תוכל הברית להמשיך את דרכה דרך ענף אחר במשפחת אברהם, כפי שאברהם עצמו מציע (מיד לאחר צחוקו): "ויאמר אברהם אל הא-להים לו ישמעאל יחיה לפניך" (י"ז, יח).

ההבדל החשוב ביותר, שהוא הבסיס לדברינו הוא כמובן תוכן הבשורה. בברית מילה הדגש הוא כל העת על הברית שעתיד ה' להקים עם יצחק, ואילו בסיפור המלאכים אין כל זכר לכך שמדובר בבן שתפקיד כה נשגב רובץ על כתפיו. יצחק ניתן בסיפור זה כגמול להורים זקנים, אשר אינם קשורים למהלך א-להי זה או אחר.

בבואנו לבדוק את לידת יצחק, אנו אמנם מוצאים את מימוש שתי הבשורות, שתי הסיבות להולדתו:

"וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר.
ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו א-להים. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (כ"א, א-ג).

בתחילה אנו קוראים, כי ה' (שם הוי"ה!) פקד את שרה, ועשה לשרה כאשר הבטיח. זוהי התממשותה של הבטחת המלאכים באהל, שנאמרה לשרה ושימש בה שם הוי"ה.

מיד בסמוך אנו שומעים על ההיבט השני שבהולדת יצחק: שרה ילדה אותו לאברהם. כאן משמש שם א-להים, כבברית מילה עת הובטח לאברהם בן.

יצחק אם כן, מהווה בן לשני זוגות הורים: הוא בנם של שרה ואברהם, ובנם של אברהם ושרה. כשהמוקד הוא שרה אזי הוא בן של זוג זקן שהיה ערירי זמן רב, ועליו כעת לנחמם בשעותיהם הקשות ולסעוד אותם לעת זקנתם. כשאברהם ניצב באור הזרקורים, הוא בן של האב הראשון לאומה חדשה שזה עתה עומדת לקום, עליו הוטל התפקיד להעביר את המסר הרוחני הכלול בברית של אביו עם אלוהיו.