וירא | איוב, סדום ופרשת העקדה

בין אברהם לאיוב (על מעלתו של אברהם אבינו)[1]

חז"ל לימדונו להבחין בין אברהם לאיוב: "אמר ר' יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר מאברהם דאילו באברהם כתוב (לאחר העקידה), 'עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה' ובאיוב כתוב (בתחילת הספר) 'תם וישר וירא א-לקים וסר מרע'."[2] בהמש"ח מסביר את פשר תאריו הרבים של איוב על פני אברהם. שלא כפי שנדמה ממבט ראשון, מחשיב המש"ח דווקא את תוארו היחיד של אברהם כתואר האוצר בתוכו את כל 'השלמויות והחמודות' הנובעות מיראתו: "הביאור פשוט, כי הירא מפני אביו....אם השגתו שלמה ומשגת דעת אביו, מבין מה שאביו יתענג מזה,- זה עושה, ומה שלא... אינו עושה. נמצא כי הוא מסיבת יראתו עושה מה שמשיג ברצון אביו". הנמשל הוא כמובן אברהם אבינו, שיראתו מקונו היא השגה שכלית עליונה 'תכלית השגת הנבראים' ומעצמו השיג כל התורה כולה. "ומסיבת מורא השם יתברך, היה סר מרע וישר ותמים וכליל השלמות, ואסם כל החמודות, הכל ממה שהבין רצון השם, ...ומיראתו מפניו עשה זה על הצד המיוחד והנפלא". יראת השם של אברהם היא שהביאתו לתכלית ההשגה ממנה ידע מה רוצה ה' ממנו. וממנה פעל בהליכותיו[3]. לא כן איוב. בהמש"ח כותב שאיוב היה ''דל ההבנה בידיעת דרכי השם יתברך, ואחרי יראתו את ה' עדיין לא השיג שמפני מורא השם יתברך צריך לסור מרע ולהיות ישר, לכן היו לו תארים אחרים, לבד יראת השם יתברך". אכן איוב היה תם וישר וכד', אולם מדות אלה נבעו מאישיותו המוסרית הנעלה אך לא מהשגתו את הא-לקים.

צדיקים בסדום[4]

אברהם מבקש על צדיקי סדום (שלא נמצאו) לבל יאונה להם. מיהם הצדיקים שאברהם אזר עוז ותעצומות בעבורם? ליתר דיוק, מיהו זה הנחשב לצדיק בסדום? האם הצדיק 'המוחלט', זה העונה לקריטריונים אובייקטיביים של צדקות, או שמא הצדיק היחסי, זה שבהגדרות מוחלטות איננו 'מי יודע מה' אך הוא יותר טוב ויותר בסדר ביחס לבני מקומו? לבמש"ח עמדה ברורה וחד משמעית בעניין זה. הצדקות, לדעתו, היא יחסית, תלוית המקום והזמן. ההפצרה שהפציר אברהם בקב"ה לחוס על עשרה צדיקים, לא היתה על צדיקים בעלי רמה גבוהה דווקא. הרע והטוב הם מושגים יחסיים, צדיק במקום אחד עלול להיחשב לרשע במקום אחר, ואע"פ כן, על פי מקומו הוא נידון: "כי יש טוב מוחלט ויש טוב מצרף בבחינת הרע הוא טוב". אף אם לא יחשבו לצדיקים בעיר אחרת, על פי שעתם ומקומם הם נידונים. כל זמן שלעומת אנשי עירם הם בולטים לטובה, יחשבו לצדיקים שעליהם חלה הבטחת הקב"ה לאברהם: "לא אשחית בעבור העשרה". הדברים תואמים היטב ללשון הכתוב:[5] "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה". מדייק בהמש"ח: ''הצדיקים אשר בקרבה הם צדיקים, אבל בעיר אחרת אינם צדיקים."

גם המשך הכתוב נטען במשמעות זו ואף מחריף אותה לטיעון מפורש בפי אברהם: "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט." כלומר, משום שאתה 'שופט כל הארץ', והשקפתך מקיפה את כל הארץ, אם תשפוט את צדיקי סדום לעומת צדיקים מעיר אחרת ובאופן יחסי לצדיקים אחרים, לא תכיר בהם כצדיקי אמת. אך כאן בדיוק תורף טענתו הנועזת והמחודשת של אברהם. זה לא משפט צדק! 'בשביל זה לא תעשה משפט?! חלילה לך מזה!' אברהם דורש שציר ההתיחסות ייסוב כנגד אנשי סדום החטאים ולא כנגד צדיקים ממקומות אחרים. כדברי המש"ח: "תביט בפרט על העיר, אם הם צדיקים כנגד אנשיה, לא תשחית."

השיפוט היחסי, לפי אמות המידה של הזמן והמקום[6], הוא משפט הצדק שתובע אבי האומה, "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו...לעשות צדקה ומשפט.''[7]

אברהם אחרי העקדה

מה עשתה העקדה לאברהם אבינו. איזה רושם הותירה בו? בהמש"ח, בדרכו המקורית, פותח בפנינו נקודה רגישה, נוקבת ומפתיעה.[8]

נכונותו של אברהם לשחוט במו ידיו את בנו יחידו, עד כדי עקידת בנו על המזבח ואחיזתו במאכלת, מדביקה את אברהם אבינו בשמץ של אכזריות. מבחינה זו, אברהם הרחום שלפני העקדה שוב איננו אותה אישיות שלאחריה. אמת אנושית נוקבת זו נוגעת לכל אדם, והיא תקפה באופן בסיסי אפילו ביחס לאברהם אבינו!

"הנה האכזריות היא מידה נשחתה, והיא מחלה המתדבקת. כי אם יעשה האדם זה פעם אחת, יקנה בו המדה הפחותה הזאת, ויהי כחיתו טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת." לעתים יש צורך לפעול במדת האכזריות, שהרי חברה מתקיימת על עשיית דין משפט ועונש. אולם, תועלת זו היא בבחינת הכרח מגונה, שאדם מתוקן וחברה מתוקנת צריכים להיות מודעים לו ובמובנים מסוימים אף להסתייג ממנו. "ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל, אבל אין דרך בני אדם להתברך בו."

עם זאת, עורך המש"ח הבחנה בין זרעו של אברהם הפועל לקיים את מצוות ה', לבין שאר בני אדם. גם למדת האכזריות שנסיון העקדה הדביק באבי האומה יש ייעוד בעתיד: "אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו, אשר הוא נגד הטבע, ולא כוון רק לקיים רצון השם יתברך ולפרסם א-לקתו. לכן מעתה, 'ירש זרעך את שער אויביו', שמעתה נתונים העמים הנשחתים (הם השבע אומות שבארץ ישראל) שנאמר עליהם 'לא תחיה כל נשמה', ואסור לחמול אף על עולל ויונק, שלזה צריך אכזריות לכאורה."

על ישראל מוטל החיוב להלחם עם אויביו. (במלחמת שבעה עממים מגיע החיוב עד כדי איסור להחיות כל נשמה.) במלחמה הורגים ופוגעים. כיצד יתמודד עם ישראל לדורותיו עם ערכי מוסר ורחמים? כיצד לא יהפוך הלוחם לחית טרף? כאן, בהר המוריה, מיד לאחר העקדה, קורא המלאך אל אברהם שנית מן השמים, מבטיחו ומודיעו: 'ונברכו בזרעך כל גויי הארץ.' מפרש המש"ח: "בכל זאת אני יודע כי 'והתברכו בך', שלא יכוונו באכזריות רק לקיים מצות השם יתברך וכמו שדרך יהושע על צווארי המלכים[9] לקיים מצוותו יתברך בלבד. אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה." [10]