פרשת וירא - איש אלוקים קדוש הוא

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת וירא - איש אלוקים קדוש הוא

על טבע ונס

הפטרתנו (מלכים ב' ד, א-לח[1]) עוסקת בסיפור של אלישע והאשה השונמית, וזיקתה לפרשה ברורה. הן בפרשת וירא והן בהפטרה נקודת הפתיחה היא עקרה הנפקדת בדרך נס, המשך העלילה באבדן הילד וסיום הדרמה בהשבתו לעולם החיים. בשורות הבאות ננסה לנתח את סיפורו של אלישע ולעמוד על המסר שבו.

תחילת ההפטרה, המספרת את סיפור האלמנה, הכלים הריקים והשמן, מעוררת תמיהה, הן מפאת תכניה והן מפאת מיקומה ותפקידה בהפטרה. על פניו, אין היא נראית כקשורה להפטרה כלל ועיקר או כמקדמת את הבנת העלילה שלה, שהרי מדובר בשתי נשים שונות ובאפיזודות עצמאיות, המתרחשות במקום ובזמן שונים, ללא זיקה זו לזו[2]. מלבד זאת, עצם העניין של עשיית נס נגלה ושידוד חוקי הטבע על מנת לספק פרנסה לאלמנה נראית כמנוגדת לכל הנהגת העולם, וליחס שבין נס לטבע כפי שאנו מבינים אותו. על אף הכאב העמוק הבא לידי ביטוי במקומות רבים בתנ"ך על צערם של אלמנות ויתומים קטנים, והדרישה המוסרית מאת הנושים להקל בסבלם, מעולם לא עלה על הדעת שהזמנת נס פרטי לאלמנה מסכנה וקשת יום היא הפתרון לבעייתה.

מן הראוי להדגיש, שאין ההימנעות מן הנס נובעת רק מפאת רצון שלא "להטריח" את הקב"ה, כביכול, אלא ההימנעות נשענת על עקרונות יסוד מטא-פיזיים. חוקי הטבע המנהלים את העולם הם ביטוי לחכמת הבורא שייסד סדרים קבועים המסוגלים לקיים עולם באופן מסודר לאורך ימים. ככל שנדרשת יותר התערבות, כך התכנון הראשוני נתפס כפחות מושלם. משל למה הדבר דומה, לקוד של תוכנת מחשב המכתיבה את פעילותה התקינה של התוכנה. ככל שנדרשים יותר עדכונים לתוכנה על מנת להתאימה למקרים נוספים, סימן הוא שהתוכנה המקורית פחות טובה, וככל שכוחו וחכמתו של המתכנת רבה יותר, כן הוא יוצר מראש מכלול משוכלל יותר העונה על כל הצרכים. כן הדבר, אף ביחס לחוקי הטבע. ככל שהם תקפים יותר ואינם זקוקים לחריגות על מנת לפעול את פעולתם, כך הם משקפים טוב יותר את חכמת הבורא. לכן, אין היהדות מעוניינת בניסים וההזדקקות לנס היא במקרים חריגים ביותר.

אף כשיתרחשו ניסים, הם יהיו עבור הכלל ולא עבור הפרט, ובנסיבות חריגות המתעוררות מכוח מציאות רוחנית ייחודית. כל הכללים הללו אינם מתקיימים במקרה דידן. אלישע עושה נס גלוי עבור אדם פרטי הסובל מבעיה, שלצערנו, איננה חריגה כלל ועיקר, וכבר העידה תורה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ".

אלישע ותרמיל הניסים

ואכן, עשיית הנס בנסיבות הללו מפתיעה ביותר; ברם, אין היא חריגה בעולמו של אלישע. כבר אליהו רבו החל בהנהגה של ריבוי ניסים (עיין מל"א פרקים יז-יח), ואלישע, שהתברך בכך שילך בעקבותיו רבו ויזכה להיות פי שנים ברוחו, ממשיך ומעצים מדיניות זו. על כל צעד ושעל - נס! צריך לעבור את הנהר ואין גשר? אין בעיה, משליכים אדרת והמים נבקעים! האוכל רעיל? אין בעיה, מפזרים קצת מלח והמים נרפאים! נערי השכונה מרגיזים אותו? אין בעיה, יבאו שני דובים ויטפלו בהם! הרב יעקב מדן תאר פעם את אלישע כמסתובב בארץ ישראל עם תרמיל מלא ניסים המיועדים לפיזור, וכמעט שניתן לומר על הנהגתו "למה לעשות משהו בדרך הטבע כשאפשר לעשות אותו בדרך נס?".

הטעמים לכך מצריכים דיון החורג ממסגרת זאת, אך עצם ההנהגה של שימוש מסיבי בכלי של נס, הוא העומד בבסיס ההפטרה, ועל כן חשוב לפתוח אותה בסיפור האלמנה. דרך אפיזודה זאת, אנו מבינים שהשימוש בנס הוא מאפיין כללי של דרך עבודתו של אלישע ואין החייאת הילד מהווה חריג ייחודי.

מפתח של חיה

בזאת נפנה ללב לבה של ההפטרה ולסיפור החייאת הילד. במידה רבה, ההפטרה באה לבחון את הנהגת הנביא ותגובותיו כשהוא מפזר ניסים. ברם, על מנת להעריך נכונה את משמעות הנס והבעייתיות שבו, נפתח בציטוט מדרש המעמיד אותנו על שלשה תחומים שלא נמסרו לידי בשר ודם, בהיותם ייחודיים לכוחו של הבורא הנמצא מעל לטבע ולא בתוכו:

אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים, דכתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". מפתח של חיה מנין, דכתיב "ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה". מפתח של תחיית המתים מנין, דכתיב "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". (תענית ב ע"א)

מעשיו של אלישע עומדים בניגוד לכלל הזה, ומעמידים אותו באור ייחודי לעומת נביאים אחרים. אין הוא רק מוסר דברים בשם ד' אלא פועל בעולם כבתוך שלו, וזאת אף בדברים המוגדרים כמחוץ לתחום הפעילות האנושית. בכך נבדלים הוא, ורבו אליהו, מנביאים אחרים שאינם משתמשים במפתחות הללו. מסביב למשמעות פועלו כנותן חיים, ינועו מעגלי ההפטרה.

במאמר שפרסם בזמנו[3], עמד על נקודה זו הרב מרדכי סבתו ומיקד את המסר של ההפטרה בכך שאלישע "עבר בזה את הגבול שבין המשלח לשליח, ובין האדם - ואפילו הוא נביא - לאלוקיו". למרות מעמדו וקדושתו, אלישע הרחיק לכת בעשותו שימוש בכח שלא היה ראוי לבשר ודם ועל כן מת הילד, ורק בעקבות ההכרה בטעות של הנביא ותשובתו המלווה בתפילה לקב"ה, הושב הסדר על כנו - הנביא חזר להיות בשר ודם והילד שב לעולם החיים.

השוואה לשונית

נדמה שניתן למצוא חיזוק משמעותי לטענת הרב סבתו מהשוואת הלשונות הנקוטות בהפטרה לאלו שבפרשה. כל הקורא את ההפטרה מבחין מיד בשימוש המודע הנעשה במטבעות הלשון השאובים מתוך הפרשה: אלישע מבשר לשונמית על פקידתה בלשון "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן"[4] המזכיר, כמובן, את "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן"[5]. לידת הילד מסופרת לנו בביטוי המקביל לחלוטין לתיאור לידת יצחק: "ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע"[6], וזאת בעקבות: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלקים"[7]. אם ניקח את הצמד השני, ונעמיד את הפסוק מן החומש לעומת הפסוק מן ההפטרה, אזי שני הפסוקים מקבילים לחלוטין, מלבד המלה האחרונה:

"ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד

אשר דבר אתו אלקים".

"ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה

אשר דבר אליה אלישע".

האירוניה ברורה; ניתן להחליף כל מלה בפסוק במקבילתה המתאימה, ואזי אלישע עומד כאן כמקבילה לאלקים. והוא הדין והוא הטעם בצמד הראשון. בתורה ד' מדבר לשרה ומבשר את בשורת "למועד הזה כעת חיה", ואילו בהפטרה, אלישע נוטל על עצמו את התפקיד של הקב"ה ומשתמש באותה לשון על מנת לבשר את השונמית.

פסוק נוסף המקביל בין שתי הפרשיות הינו "ויגדל הילד ויגמל"[8] האמור ביצחק ומקבילתו "ויגדל הילד... ויצא אל אביו"[9] בהפטרה. ברם, בנקודה זו נפרדת החבילה, ומגבלות הבטחתו של בשר ודם לעומת מלך מלכי המלכים מתגלות, כי ליצחק עושים משתה על כך שנגמל וביכולתו להתקיים ללא מזון מאמו ואילו הילד השני מת.

סיכומו של דבר, מהלכו של הרב סבתו נראה כנתמך ע"י הפסוקים וראויים הדברים למי שאמרם. ברם, אם דבריו התמקדו בשאלת היחסים שבין אדם למקום, ברצוננו להתבונן בשאלת היחסים שבין אדם לחבירו העומדים בצילו של הנס והבאים לידי ביטוי בסיפורה של האשה השונמית.

והנה, בין אם נקבל את התזה שהובאה לעיל בדבר חציית הגבולות של הנביא הניגש מיוזמתו להעניק חיים לעקרה ובין אם נדחה אותה ונניח שתפקידו המיוחד כנביא עושה ניסים מצדיק את השימוש המפליג בנס של הולדה לעת זקנה[10] לפתרון בעיית השונמית, הרי עדיין יש לקבוע שישנה בעיה בהתנהלותו של אלישע כלפי השונמית.

רגישות לצרכים אנושיים

הסיפור פותח בכך שהשונמית מציעה לאלישע מקום שקט ונינוח, בו יוכל לנוח בפרטיות ולפוש קמעא מן העול הציבורי המוטל עליו. מלבד היותו מנהיג העסוק בצרכי ציבור שאין עתותיו בידיו אלא מסורות לציבור, עלינו אף להניח שרבים צבאו על דלתותיו מדי יום ביומו על מנת שיעשה עבורם נס. כדרכו של עולם, אנשים ונשים שהגורל התאכזר עליהם ביקשו להסתייע בעזרתו של איש האלקים בכדי לפתור את בעיות הפרנסה, בריאות ואו פוריות שלהם והוא נדרש להם. דוגמא אחת לכך - אשה הצועקת אל אלישע מפאת הנושה הבא לקחת - נמצאת בתחילת ההפטרה, ולא נטעה אם נקבע שהיא לא הייתה יחידה. בראותה כל זאת, החליטה האשה השונמית, שניחנה ברגש אנושי עמוק וברגישות אמיתית, לתת לנביא מקום של פרטיות ומרגוע. במלים אחרות, היא הצליחה לראות את אלישע האדם והאיש הפרטי שמעבר לנביא, ולהבין את צרכיו. שלא כרבים אחרים שראו בו רק בעל תפקיד ועבד לעם קודש, היא הבינה שישנו גם אדם מאחרי זה, וראתה לנכון לדאוג לצרכי הנביא כאדם.

הנביא, לעומת זאת, מרוב רצון לגמול עמה חסד ולהיטיב עמה, מתעלם מצרכיה הנפשיים של האשה השונמית. הדבר המדהים ביותר בכל סיפור הבטחת הילד איננו בהכרח שהנביא בוטח בכוחו להבטיח לה ילד, אלא שהוא כלל לא מתייעץ עמה. הנביא וגיחזי מקבלים את ההחלטה להעניק לאשה בן, מבלי לשתף אותה כלל בעניין.

השאלה האם להוליד בכלל, ובזוג הסובל מבעיית פוריות בפרט, הינה החלטה אישית ביותר הנתונה לשיקולו של כל זוג וזוג. ההתמודדות עם בעיית פוריות מלווה במתח נפשי מתמיד, כשתקווה וייאוש מתחלפים פעם אחר פעם אצל בני הזוג. גם בימינו, עם כל ההתקדמות הרפואית בתחום, עדיין חווה זוג העובר טיפולי פוריות מערבולת רגשית, מתח ואכזבה לעיתים קרובות. ישנם המחליטים להתמיד ולעבור את רגעי הבירא עמיקתא מתוך תקווה שיגיעו בסופו של דבר לאיגרא רמה, וישנם זוגות המוותרים על המשך הטיפולים מעבר לנקודה מסוימת, וסומכים על הקב"ה שיעשה הטוב בעיניו. נקל לנו לשער כמה אכזבות היו ודאי מנת חלקה של השונמית עד לאותו מפגש עם אלישע. איך לבטח התכוננה בשנים הראשונות לנישואיה לקראת כל ליל טבילה, מתוך תקווה ותפילה שהחודש ייתכן ותצליח להתעבר. כמה צפייה דרוכה ומתח ליוו את הימים עד שהגיעה וסתה, כמה ניסתה לנחש את מועד הביוץ ואיזו אכזבה קשה הרגישה כל פעם שפירסה נדה בסוף החודש והכירה שזה לא יקרה הפעם.

גם בל נשכח, שאלישע שאל אותה האם יש לה צרכים שיוכל לספק ותשובתה הנחרצת הייתה שאין הוא יכול להציע לה כלום. וכי היא לא ידעה שאין לה ילד? מדוע לא ביקשה את משאלת לבה הכמוס להיות אמא ולזכות לקול בכיו של תינוק בבית? כמדומה שאין זה רק מפני שבקשה כזו נחשבה בעיניה כבלתי סבירה, אלא גם מפני שהיא כבר עייפה מניסיונות ההולדה והאכזבות הנלווים, וגמלה בנפשה ההחלטה להגיע לידי שווי משקל נפשי פנימי המבוסס על בטחון בקב"ה, ועל ההבטחה וההבנה שישנו גם מושג של "יד ושם טוב מבנים ומבנות"[11] השמור לאלו המייחלים לקב"ה ומקבלים באהבה את השגחתו.

תגובתה המיידית לאלישע המבשר לה על פקידתה העתידית איננה הודאה אלא אזהרה מפאת האכזבה הצפויה: "ותאמר אל אדני, איש האלקים, אל תכזב בשפחתך". חששה מפני אכזבה נוספת וקשה מוזכר שוב על ידה במפגשה עם אלישע: "השאלתי בן מאת אדני, הלא אמרתי לא תשלה אותי!" ברור לחלוטין שהיא כבר שבעה אכזבות ותקוות מנופצות, ועל כן איננה רוצה עוד ליכנס למתח וציפייה המלווים ניסיון נוסף להרות.

ואולם, אלישע מתעלם מכל זאת, ונכנס ללא שום היסוס ובביטחון עצמי גמור לתוך עולמה הפנימי, תוך שהוא מפר בכך את האיזון ושווי המשקל הנפשי שהשונמית הצליחה להגיע אליו. הוא וגיחזי מקבלים את ההחלטה בדבר הילד מבלי להתייעץ בה, ומבלי להעלות על הדעת את ההיסוסים או החרדות האפשריות של האשה. במלים פשוטות, הוא איננו רואה בה סובייקט שיש ליצור עמה יחסי 'אני-אתה', תוך כדי שמיעת קולה הפנימי, אלא מטפל בבעייתה כמקרה שיש למצוא לו פתרון. בעוד האשה ידעה לראות את האדם מאחרי הנביא, אלישע אינו רואה את האדם מאחרי המארחת.

הנס המנוכר והמפגש האישי

לאחר הלידה, נפרדים אלישע והשונמית עד למות הילד והמפגש המחודש הבא בעקבותיו. את התנהלותה של השונמית בבואה לאלישע, וסירובה להתעסק עם גיחזי, יש להבין לאור הבדלי הגישות שביניהם.

בבואה אל הר הכרמל לפגוש את אלישע, שולח הנביא את גיחזי לדרוש בשלומה, אך היא מסרבת להתייחס אליו, ומתעקשת לדבר עם אלישע בעצמו. בכך היא מביאה לידי עימות חזיתי את עניין יחסו של הנביא לנזקקים לשירותיו. אלישע שולח את עוזרו כדבר מובן מאליו; ואכן, מזווית היעילות וניהול החצר, הטיפול בבעיה ע"י העוזר היא הגיונית ומתבקשת. ואולם, האשה איננה רוצה טיפול בירוקראטי ויעיל בבעייתה אלא מערכת יחסים אישית עם אלישע ומעורבותו של הנביא בבעייתה כאדם המבין ללב חבירו. לשם כך, כמובן, אין תחליף למפגש בלתי אמצעי בינה לבין אלישע ואין העוזר יכול לשמש תחתיו.

בנקודה זו, מתחילות דרכיהם של אלישע וגיחזי להתפצל. גיחזי אטום לגמרי למצוקתה ורואה בה אשה המפירה את סדרי החצר ומפריעה לעבודה התקינה של הנביא, ואילו אלישע חש שיש כאן מצוקה אישית הדורשת יחס אישי "כי נפשה מרה לה". עם זאת, פליאתו על כך ש"ד' העלים ממני ולא הגיד לי" את מועקתה, מעידה על כך שעדיין אין הוא מבין את העניין לעומקו. אלישע רואה בידיעת הסיבה למרת נפשה אינפורמציה הנדרשת לטיפול בבעייתה, ועל כן הוא ציפה שהקב"ה יגלה את סודה לעבדו הנביא. ואולם, הסתרת תחושותיה ממנו איננה העדר מקרי של מידע נבואי, אלא היא מהותית לעצם העניין, כי הצורך שלה איננו לידע עובדתי אלא לרגישות אנושית של לב המבין לנפש חברו הסובל. שום נבואה לא יכולה להוות תחליף לכך, שהרי הרגישות לזולת צריכה לנבוע מתוככי הנפש האנושית ואיננה יכולה לבוא ממקור חיצוני, ואפילו אם המקור לכך הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

אף המשך התנהגותו של אלישע מעידה על כך שעדיין לא עמד על עיקרו של דבר ולא הבין לאשורו את המסר של השונמית הדורשת ממנו מערכת יחסים אישית. אין הוא הולך לפתור את בעייתה באופן אישי אלא הוא מסתפק בשליחת גיחזי עם משענתו להחיות את הילד. כאמור, השימוש בעוזר הינו מוצדק מבחינה תועלתנית ולכן אלישע מפקיד בידו את המשימה. בעשותו את גיחזי לשליחו ובתתו לו את ברכתו ומשענתו, הוא רואה עצמו כנותן בידו את הכוח הניסי להחיות את הילד ובכך פותר את בעיית האשה. ואולם, הדבר החסר בכל התוכנית היעילה הזאת הוא המגע האישי שבין הנביא לשונמית, ועל כן היא מסרבת: "ותאמר אם הנער חי ד' וחי נפשך אם אעזבך". היא מתעקשת שהוא יבוא איתה כי החייאת הילד חייבת להיעשות באופן אישי ובמסגרת מערכת יחסים של אני-אתה עם האם והילד, ולא ע"י פעולה ניסית החסרה מימד אישי. "חי נפשך" - רק ע"י מעורבות אישית שלך אתרצה ללכת, כי רק כך נכון לעשות זאת.

התיקון

בכוח אישיותה ותביעתה ליחס אנושי הבא מתוך עומק מצוקתה, היא מכריעה את הנביא והוא הולך עמה. בחלופי הדברים הללו טמונה הדרמה האנושית של ההפטרה, והמסר שלה על הצורך באמפטיה והבנה אנושית כתנאי קודם והכרחי לגיוס הנס.

המשך ההפטרה מדגישה זאת על ידי יצירת הנגדה בין ניסיון ההחייאה של גיחזי, הפועל על פי הוראותיו הקודמות של אלישע לבין ההחייאה שאלישע עצמו עושה. גיחזי ניגש לילד ומניח עליו את משענתו. בכך, הוא מנסה להחייאתו בכוח הנס הבלתי אישי, בהסתמכותו על כוחו המטאפיזי של הנביא לשדד את הטבע. הדרמה איננה אישית ואין בה יחס של אדם לאדם, אלא היא מאבק בין האדם לכוחות הטבע, ובבסיס הפעולה עומדת זיקתו של העולם המטאפיזי שמעבר לטבע לעולם הטבע. ואולם, אין קול ואין קשב כי חסרה בפעולתו המימד האנושי.

אלישע, לעומת זאת, פועל בעקבות הלקח שלמד מן השונמית ודרכו נבדלת מזו של גיחזי בתלת:

א. "ויתפלל אל ד' "

ב. "ויסגור הדלת בעד שניהם"

ג. "וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו"[12].

הנקודה הראשונה קשורה במערכת יחסיו של אלישע עם הקב"ה, והרב סבתו במאמרו הנזכר מדגיש את המהפך המתבטא בתפילה, שנעדרה בראשית העלילה.

שתי הנקודות האחרות, לעומת זאת, קשורות בשאלת היחס האישי. ראשית, סגירת הדלת. גיחזי, כנראה, לא סגר את הדלת שהרי הוא ראה בכך דרמה מטאפיזית ועל כן לא ראה שום צורך להתייחדות אינטימית עם הנער. אדרבה, ככל שיראו את הנס יותר אנשים, כן יגדל קידוש ה' בעולם. כחדר ניתוח הפתוח בפני כל מי שיש לו עניין רפואי באותו ניתוח, כן גיחזי ראה את זירת האירוע. אלישע, בעקבות המפגש עם השונמית, מבין שמערכת יחסים אישית עומדת בבסיס העניין ועל כן הוא סוגר את הדלת על מנת ליצור מציאות אינטימית שבה שותפים רק הוא והילד.

דרך החייאת הילד מבטאת את המהפך שחל אצל אלישע בצורה ברורה ביותר. אם הוראותיו לגיחזי היו להחיות את הנער ע"י שימת אובייקט בעל תכונות מטאפיזיות על פניו, הרי שהחייאתו ע"י אלישע היא באמצעות השתתפותו כסובייקט. לא הנחת חפץ דומם אלא שימת פיו על פיו ועיניו על עיניו על מנת לבטא שמדובר בסובייקט הניגש לסובייקט אחר. שימת פניו על פני הנער מבטאת את יחסו של אלישע אליו כאדם לאדם.

סיכום

לסיכום הדברים, ניתן לתמצת את הדרמה של ההפטרה כמתמקדת במשמעות ביטוי המופיע בתחילתה. השונמית מתארת את אלישע כ"איש אלקים קדוש". ביטוי זה נמצא בשימוש רווח בתנ"ך ואיננו מיוחד לאלישע, ומבחינת פשוטו של מקרא, הוא תיאור לאדם הפועל עבור הקב"ה, חש בנוכחותו ונמצא בקשר מתמיד עמו, ואינו תיאור בעייתי כלל ועיקר. ואולם, חז"ל העמידו אותנו על המתח הסמוי אך העמוק שבביטוי איש האלקים. בדרשה שנדרשה על הפסוק "תפלה למשה איש האלקים" שואל המדרש (מדרש שוחר טוב לתהלים, מזמור צ'):

"אם איש למה אלקים, ואם אלקים למה איש?"

האיזון שבין שני האלמנטים הללו בנפשו של אלישע הוא העומד בבסיס ההפטרה. במהלך שצוטט משמו של הרב סבתו מדובר על המתח שבין כוחות אנוש לבין כוחות השמורים לקב"ה. לעומת מהלכו של הרב סבתו, בהצעתנו באה לידי ביטוי הסכנה שבהזנחת ה"איש" והאמפטיה לחוויה האנושית, כשעוסקים בכוחות האלוקיים (אף אם השימוש בהם לגיטימי).

אין טוב מלסיים באמירתו הידועה של הרבי מקוצק על כך שהאידיאל התורני הוא "ואנשי קודש תהיון לי", כשהדגש בפסוק הוא על כך שהקדושה משולבת עם ההווי האנושי.



[1] לפי המנהג האשכנזי הארוך יותר; מנהג עדות המזרח הוא לסיים בפסוק כ"ג.

[2] גם השיקול של אורך ההפטרה אינו נראה משמעותי, שהרי מתווספים סך הכל שבעה פסוקים. ודאי שכך הם פני הדברים למנהג האשכנזי שיש בו 38 פסוקים, אך גם למנהג הספרדי, השיקול אינו נראה משכנע. אמנם, ע"י תוספת זאת משיגים אורך של כ"א פסוקים שהוא השיעור הנזכר בגמרא להפטרה, אך כפי שכבר הערנו בעבר, בהרבה שבתות לא מקפידים על כך. יתר מכן, לו זה היה השיקול, הפתרון המתבקש היה להמשיך את החצי השני של הסיפור ובכך להשיג את האורך הרצוי. בדרך זו, גם העלילה הייתה מגיעה לסיומה, וגם ההפטרה הייתה מסתיימת בהחייאת הילד, ולא היינו נפרדים מהסיפור כשהילד מת והאשה הולכת אל הנביא כשהיא כעוסה ופגועה.

סוף דבר, נראה ברור לחלוטין שהצמדת מעשה השמן אינה פתרון מלאכותי לבעיה טכנית, אלא נראה שבבסיס העניין עומדת סיבה מהותית.

[3] מ. סבתו, "סיפור השונמית", מגדים ט"ו (תשנ"ב) עמ' 45-52.

[4] מל"ב ד, טז.

[5] בראשית יח, יד.

[6] מל"ב ד, יז.

[7] בראשית כא, ב.

[8] שם שם ח.

[9] מל"ב ד, יח.

[10] לאור ההקבלות שבין פרשת וירא להפטרה, ניתן לשער - שדבריו של גיחזי "ואישה זקן" מכוונים כלפי האשה השונמית עצמה, אך נאמרים על בעלה כשינוי מפני השלום.

[11] ישעיהו נו, ה.

[12] מל"ב, ד, לג-לד.