פרשת ויקהל - ויקהל משה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת ויקהל - "ויקהל משה"

בתחילת הפרשה מספרת לנו התורה על אסיפת בני ישראל: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם - אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (ל"ה, א).

הרשב"ם על אתר מסביר שמטרת ההקהלה הייתה להודיע לעם ישראל על בניית המשכן ותו לא, אולם הרמב"ן מזכיר מטרה נוספת: "ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כיון שנתרצה לו הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שציווהו תחילה, כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ולכן ציוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה בתחילה". לדברי הרמב"ן, מעבר לעצם הציווי על בניית המשכן, מעביר משה לבני ישראל את המסר שהקב"ה נתרצה וסלח להם.

אולם מעבר לשיקום היחסים שבין עם ישראל לקב"ה, נראה שניתן להבחין כאן גם בשיקום היחסים שבין עם ישראל למשה.

לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם. בצורה קיצונית אנו פוגשים באהבתו של משה אל העם בנכונותו להקריב את עצמו למען עם ישראל: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת" (ל"ב, לב).

אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה. אם נבחן את הדברים מנקודת מבטם של בני ישראל, נדמה שמנקודת המבט שלהם, כל חטא העגל נבע מכך שמשה בושש לבוא. בנוסף לכך, תגובתו הראשונית של משה לחטא היתה שבירת הלוחות וניפוץ ההישג של מעמד הר סיני, שאליו הגיעו בני ישראל לאחר מאמצים רבים. לאחר שבירת הלוחות משה ממהר להרוג את החוטאים, ומייד לאחר מכן הוא עולה שוב להר וחוזר עם בשורות רעות: "לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך" (ל"ג, ג). לבסוף, משה לוקח את אהלו ונוטע אותו מחוץ למחנה, כביכול מתוך רצון להתרחק מהעם החוטא שאין לו תקנה. נדמה שרק בעקבות הקרע בין משה לעם התאפשרה החוצפה הקיצונית של קורח ועדתו. עם ישראל כלל לא ידע עד כמה השתדל משה עבור הצלתו...

לפי דברינו, ייתכן מאד שבתחילת פרשתנו הקהיל משה את עם ישראל לא רק כדי להודיע להם על בניית המשכן, אלא גם כדי ליישר את ההדורים ולשקם את היחסים בינו לבין עם ישראל.