פרשת ויחי - מות רחל וקבורתה

  • הרב יעקב מדן

פתיחה

"כה אמר ה' - קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו: כה אמר ה' - מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך נאֻם ה', ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאֻם ה', ושבו בנים לגבולם".  (ירמיהו ל"א, יד-טז)

מאליה נשאלת השאלה: רחל, שבכלל האימהות הייתה - למה יצאה מכללן?  

שאלה דומה עולה בפרשתנו, לגבי קבורתה של רחל בדרך אפרת היא בית לחם, בנפרד מאבות ומשאר האימהות.     

"ואני בבֹאי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת הִוא בית לחם".  (מ"ח, ז)

לא ייפלא, אפוא, שהמדרשים, רש"י והמסורת היהודית לדורותיה כרכו את שני אלו כאחד[1]:

"מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא, צפה יעקב אבינו שהגלֻיות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים. הדה הוא דאמרינן - 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה'".   (בראשית רבה פ"ב, י)[2]

ובדרך מפורטת יותר במדרש אחר:

"שאף אני בִּקשתי להעלותה ולקוברה, ולא הניחני הקדוש ברוך הוא. שנאמר 'ואקברה שם' - מהו 'שם'? על פי הדיבור. ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם, ואינם מועילין להם. וכיון שהם הולכין  בדרך - הם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא, ואומרת  לפניו: רבונו של עולם! שמע בקול בכייתי ורחם על בניי, או תן לי האוניא שלי. מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה. מנין שכן? כתב: 'בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה', וכתב 'ויש תקוה לאחריתך [נאום ה'] ושבו בנים לגבולם'.   (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה ג)

המדרשים הסכימו גם על זכותה המיוחדת של רחל, שבשלה שומע הקב''ה דווקא את תחינתה - נתינת הסימנים ללאה. התלמוד מספר לנו את זכותה בלשון קצרה:

"אלא, אמר לה: מינסבת לי? אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה: אית לי  אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסבא לי מקמה. אמר לה: אחיו אני ברמאות... מסר לה סימנין. כי קא מעיילי לה ללאה, סברה - השתא מיכספא אחתאי. מסרתינהו ניהלה".  (ב"ב קכג ע"א)

המדרש מאריך בסיפור המעשה, ואף קושר אותו לזכותה המיוחדת של רחל להתפלל על בניה בעת החורבן:

"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי - יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב - חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה - ואתה, מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?! מיד נתגללו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדה הוא דאמרינן: 'כה אמר ה' - קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב - 'כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו', וכתיב - 'ויש תקוה לאחריתך נאֻם ה', ושבו בנים לגבולם'".  (איכה רבה, פתיחתא כד)

התמיהה על זכותה המיוחדת של רחל היא שקשה למצוא סיוע או רמז בפסוקים לאגדה על מסירת רחל את הסימנים ללאה. רמאותו של לבן מתיישבת היטב גם אם נניח שיעקב לא מסר לרחל סימנים, רחל הורחקה בזרועו של לבן מליל הכלולות של יעקב, והקושי של יעקב להבחין בינה לבין לאה נבע מן הזמן הארוך - שבע השנים שעברו בין פגישתו עם רחל ליד הבאר לבין ליל הנישואין. אפשר שלבן לא נתן לה לפגוש את יעקב בכל אותה תקופה. גיל נישואיה (על פי בעל סדר עולם[3] הייתה אז רחל בת כ"ב שנים) מסביר היטב את השינויים שעברו על גופה של רחל בשנים הרבות מאז שיעקב פגש אותה ליד הבאר, עד לבלי הכר (לפחות באישון לילה).

א. על גלות בבל ועל פולמוס של אדריינוס

נשוב לקבורתה של רחל בדרך אפרת. מן הפסיקתא הנ"ל נראה, שרחל נקברה בדרך העתידה להיות גם דרכם של גולי ירושלים אחרי החורבן. מדרש זה יובן לאשורו אם נדע היכן נקברה רחל.

בעניין זה נחלקו הדעות, בשל הסתירה הקיימת בין הפסוקים בספר בראשית (ל"ה, טז ומ"ח, ז), המזכירים כמקום קבורתה את אפרת ואת בית לחם, לבין הפסוק בשמואל א' (י', ב), הממקם את מקום קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח. גם הפסוקים שבספר ירמיהו נראים תומכים בכך שרחל נקברה בנחלת בנימין, שהרי הם מזכירים את קולה של רחל הנשמע ברמה - עיר ידועה בנחלת בנימין מצפון לירושלים (ומזוהה היום בעיירה א-רם ליד עטרות). המקורות הראשונים הידועים לנו לשיטה ה'דרומית', המזהה את קבר רחל באתרו המקובל היום מצפון לבית לחם, הם נוצריים[4], אך ניתן להניח שמקורותיהם היו יהודיים[5]. שיטה זו נמצאת במקורותינו בתוספתא:

"כיוצא בדבר אתה אומר: 'בלכתך היום מעמדי וגו' בצלצח'. היכן מצינו שנקברה רחל בגבול בנימין בצלצח, והלא לא נקברה אלא בבית לחם - חלקו של יהודה, שנאמר 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת', ואין אפרת אלא חלקו של יהודה, שנאמר 'ואתה בית לחם  אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה'? אלא, אמר לו: עכשיו שאני מדבר עמך - הנם על קבורת רחל. אתה הולך והן באין, ומוצא אתה אותן בגבול בנימן בצלצח".   (תוספתא סוטה (מהדורת ליברמן) י"א, יג)

וכן הוא במדרש שמואל[6] ובדרך אחרת בבראשית רבה (פ"ב, ט). רש"י בפירושו לשמואל א' (י', ב) והרד"ק והמצודות שם פירשו על פי התוספתא ועל פי השיטה הדרומית. גם הרמב"ן בפרושו לתורה (ל"ה, טז), לאחר שעלה ארצה וחזר בו מהפירוש שהעדיף את השיטה ה'צפונית' (מ"ח ז) תמך במסורת זו, וראה בה מסורת יהודית לכל דבר[7]. בין האחרונים, ראוי להזכיר את מאמריו של ד"ר יואל אליצור[8], שתמך בשיטה ה'דרומית' ודחה בטוב טעם את הראיות נגדה משמואל ומירמיהו.

מקורה הראשון הידוע לי של השיטה ה'צפונית' הוא דעתו של ר' מאיר בספרי[9]:

"'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם' - רבי מאיר אומר: בחלקו של בנימן בנה מתה, שנאמר - 'ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ  לבֹא אפרתה מתה עלי רחל', ואין אפרתה אלא בית לחם, שנאמר 'ואתה בית לחם אפרתה'. שומע אני בחלקו של יוסף בנה? תלמוד לומר - 'הנה שמענוה באפרתה, מצאנוה בשדה יער' - במי שנמשל בחייתו יער. ואיזה זה? בנימן".   (ספרי דברים שנ"ב)

בדרך זו הלך, כאמור, גם הרמב"ן לפני שחזר בו, ואף רבים מן החוקרים העדיפו את השיטה ה'צפונית'. בדורנו נתחבבה בעיקר השערתו של נ' הראובני[10], שרחל נקברה מתחת לעיר רמה (מדרום-מזרח לה), במקום הנקרא היום 'קובור בני איסראיל' (מדרום ומתחת ליישוב גבע-בנימין - אדם, בצדו המזרחי של הכביש העולה מפסגת זאב לצומת גבע-בנימין בקטע המזרחי ביותר שלו, בעת שהוא חוצה את ואדי פרה - נחל פרת המקראי), ליד בית לחם שבנחלת בנימין (נחמיה ז', כו) ובנחל פרת (=אפרת) בדרך מבית אל דרומה.

*     *     *

בהנחה שהפסיקתא דלעיל והמדרשים האחרים מדברים על רחל המבכה על ישראל בעת שהם יוצאים לגלות בבל אחרי חורבן הבית הראשון, כמעט שאין מנוס מלקבל את השיטה ה'צפונית'. לדרך זו, נראה שהמדרש חיבר את מקום קבורתה של רחל עם קולה של רחל המבכה על בניה, הנשמע דווקא בעיר רמה (ירמיהו ל"א, יד), ואת שני אלו חיבר המדרש עם תיאור מחנה השבויים שהוגלו על ידי נבוזראדן מירושלים החרבה בבלה, ששכן אף הוא בעיר רמה:

"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', אחר שלח אֹתו נבוזראדן רב טבחים מן הרמה, בקחתו אתו והוא אסור באזִקים בתוך כל גלות ירושלם ויהודה המֻגלים בבלה".  (ירמיהו מ', א)

בתחנתם האחרונה בארץ, בהיותם בעיר רמה, מתפללת רחל - שנקברה סמוך לשם - על בניה הגולים.

אם נקבל את השיטה ה'דרומית', נראה שאין מנוס מלקבל את דבריו של פרופ' יהודה אליצור[11], שבעל המדרש התכוון להובלת השבויים שנתפסו בפולמוס של אדריינוס לאחר כישלון מרד בר כוכבא, והובלו למכירה בשוק העבדים ביריד הגדול של בוטנה באילנין מצפון לחברון[12]. בדרכם לבוטנה עברו אפוא השבויים על קברה של רחל במקום שהוא מזוהה היום, ושם רחל התפללה על שיבתם.

קבלת השיטה ה'דרומית' תביא אותנו לכאורה למסקנה שבעל המדרש לא התכוון כלל לפרש את הנבואה בירמיהו, שהרי קשה לומר שירמיהו ניבא על כישלון המרד באדריינוס ועל תוצאותיו. לדרך זו, כוונת בעל המדרש הייתה את הפסוקים בירמיהו, המספרים על בכייה של רחל, למטרותיו שלו: לפירוש האירוע הקשה של מכירת היהודים בשוקי העבדים לאחר כשלון המרד. כמובן - כל זה דחוק.

לעומת זאת, אם נרצה להחזיק במסורת העיקרית בחז"ל, שקבר רחל הוא ליד בית לחם יהודה, וכך נוכל לייחס את נבואת ירמיהו לחורבן הבית הראשון שהיה בתקופתו, ניאלץ להקריב לשם כך את ה'ריאליה' - את המציאות ההיסטוריוגרפית המתקבלת על הדעת, כפי שעושה אחד מבעלי המדרש:

"'ואקברה שם בדרך אפרת' - על אם הדרך קברתיה, שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה. וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל - התחילה נשמתה בוכה, שנאמר: 'כה אמר ה', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה' וגו', והקב"ה ענה אותה ואמר לה - 'מנעי קולך מבכי' וגו'.        
'היא בית לחם' - ולמה נקראת אפרת? ששם יושבין משפחות נשואי בית פרץ, שנאמר 'ודוד בן איש אפרתי'.
(מדרש שכל טוב (בובר) בראשית מ"ח ד"ה 'ואני')

לא מסתבר שגולי בבל, שמחנה השבויים שלהם היה ברמה שמצפון לירושלים, עברו בדרכם צפונה לבבל דרך בית לחם יהודה שמדרום לירושלים.

ב. על הגלות למצרים שאחרי החורבן

הרצון להישאר בתחום ההיסטוריוגרפי המתקבל על הדעת, הן בנבואת ירמיהו בחורבן הבית הראשון והן במסורת המקובלת על קבר רחל, אפשר שיוביל אותנו לאגדה עלומה, שלא מצאתי לה מקור בחז"ל, הנזכרת ב"ספר הישר" ובמקורות מסוגו[13]. על פי אגדה זו, לאחר מכירת יוסף, משנטלוהו הישמעאלים להורידו מצרימה, עברה השיירה ליד קברה של רחל. יוסף עזב לרגע את השיירה והלך לבכות על קבר אמו, רחל בכתה אל הקב"ה והעבירה את תלונת בנה על מר גורלו, והבטיחה לבנה לעמוד לצדו בצרתו ולהתחנן לפני הקב"ה עד שיגאלנו מצרותיו.

 ניתן לסמוך אגדה זו היטב על השוואת הפסוק שבירמיהו - "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו ל"א, יד) - עם הפסוק שנאמר על יעקב לאחר מכירת יוסף: "ויקֻמו כל בניו וכל בנֹתיו לנחמו, וימאן להתנחם" (ל"ז, לה). ובכלל - דמותה האימהית של רחל מתיישבת היטב עם הרחמים שביקשה על בנה יוסף, שללידתו התפללה ועם מותה הפך לנער יתום, שאחיו החורגים ניצלו את חולשתו כדי לעולל לו את מה שעוללו לו.

מבחינת המציאות, האגדה על תפילת רחל המבכה על בנה מתקבלת היטב על הדעת דווקא בלא מעבר השיירה על קבר רחל. שהרי רחל ודאי נקברה באיזור ההר, בדרך הליכתו של יעקב עם מחנהו מבית-אל לחברון. לעומת זאת, הישמעאלים שעברו מן הגלעד מצריימה דרך עמק דותן - מן הסתם ניצלו את דרך הרוחב (מזרח-מערב) העוברת בעמק דותן כדי לעבור דרכה מציר האורך (צפון-דרום) המזרחי של דרך המלך שעל הגלעד אל ציר האורך המערבי של דרך ארץ פלישתים (הדומה לכביש החוף שלנו). אין אפשרות סבירה שהשיירה עברה דרך קבר רחל. זאת ועוד: ירמיהו דיבר, מן הסתם, על אירוע בן זמנו, שהרי מה טעם ידבר על אירוע ישן, מתקופת השבטים? אך בלא פסוקיו של ירמיהו - אין סמך מן הכתובים לאגדה.

*     *     *

אפשר שהאגדה על בכייה של רחל במכירת יוסף מפרשת את פסוקי ירמיהו המספרים על רצח גדליה בן אחיקם לאחר חורבן הבית ועל אובדן שארית הפליטה ובריחתה למצרים בעקבות הרצח. נפרט מעט על סיפור זה, הנזכר בקצרה בסוף ספר מלכים (מלכים ב' כ"ה, כה-כו) ובהרחבה רבה בירמיהו (פרקים מ'-מ"ד).

לאחר החורבן והגליית צדקיהו ואנשי ירושלים, מינה מלך בבל את גדליה בן אחיקם כממונה על שארית הפליטה. גדליה החל בתהליך שיקומו של עם ישראל בארץ ישראל, והגולים מן הארצות השכנות החלו לשוב ארצה:    

"וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן: וישֻבו כל היהודים מכל המקֹמות אשר נדחו שם, ויבֹאו ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה, ויאספו יין וקיץ הרבה מאֹד".   (ירמיהו מ', יא-יב)

הנביא ירמיהו ניבא להם הצלחה בתהליך השיקום: 

"אם שוב תשבו בארץ הזאת - ובניתי אתכם ולא אהרֹס, ונטעתי אתכם ולא אתוש, כי נחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם".  (ירמיהו מ"ב, י)

שיקום היישוב היהודי בארץ קרס והתמוטט בשל החלטתו של ישמעאל בן נתניה לרצוח את גדליה, ונבואות הנחמה של ירמיהו לא נתקיימו בשל החלטתם של יוחנן בן קרח וחבריו לברוח מהארץ בשל הפחד ממלך בבל בגלל הרצח, לרדת מצריימה ולקחת עמם את שארית הפליטה (ואת ירמיהו בתוכם).

חומרת מעשהו של ישמעאל אינה נובעת רק מהתוצאה הקשה שהייתה לו, אלא גם מעצם המעשה, שבו שיתף פעולה יהודי (ישמעאל בן נתניה) עם מלך גוי (בעליס מלך בני עמון) כדי להרוג את אחיו היהודי, כנראה בשל קנאה אישית בשררה שקיבל גדליה ממלך בבל[14]. ניתן להקביל בין מעשיהם הרעים  של ישמעאל בן נתניה (שהרג את גדליה) ושל יריבו המושבע יוחנן בן קרח (שהוריד את שארית הפליטה למצרים בניגוד להוראת הנביא) לבין פרשיות מכירת יוסף. הקנאה בשררה שנתן מלך בבל לגדליה עשויה להזכיר את קנאתם של האחים באהבת יעקב ליוסף ובחלומותיו של יוסף. יוסף בא בתום ליבו לראות את שלומם של אחיו, והתמימות כיסתה את עיניו מלראות את הסכנה שבשנאת אחיו אליו. גם תמימותו של גדליה בן אחיקם אטמה את אוזניו מלשמוע לאזהרתו של יוחנן בן קרח, והוא אירח את ישמעאל אל שולחנו לאכילת לחם יחדיו במצפה. האחים שילמו ליוסף רעה תחת הטובה (שבא לראות את שלומם), וכך נהג גם ישמעאל במארחו גדליה. ישמעאל היכה את גדליה ואת אנשיו, כשם שאחי יוסף רצו להכות את יוסף כאשר בא אליהם[15].

הפרט הבולט ביותר בהשוואת הפרשיות הוא השלכת המת לבור. אצל ישמעאל - גדליה נזרק אל הבור במציאות; ואצל אחי יוסף - זו הייתה התוכנית המקורית, שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל:     

"ועתה לכו ונהרגהו ונשלִכהו באחד הבֹּרות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלֹמתיו". (ל"ז, כ)

"ויהי כבואם אל תוך העיר - וישחטם ישמעאל בן נתניה אל תוך הבור, הוא והאנשים אשר אִתו". (ירמיהו מ"א, ז)

מאידך גיסא, פרשת רצח גדליה בן אחיקם דומה דווקא להצעת יהודה למכור את יוסף לישמעאלים. האחים שיתפו פעולה עם הישמעאלים הגויים שבאו מן הגלעד, בדיוק כשם שישמעאל היהודי שיתף פעולה עם בעליס מלך בני עמון, שאף הוא שלט רוב הזמן גם בגלעד. בעקבות הרצח, יוחנן בן קרח ואנשיו הצילו את כל שארית העם מידיו של ישמעאל, אך הוליכו אותם לגלות במצרים. במקביל, יהודה הציל את יוסף מאימת הבור, אך מכר אותו לישמעאלים שהורידוהו מצריימה, ולימים ירדו כל משפחת אביו לגלותם שם.

נשוב להתלבטותנו אודות כוונת המדרשים על הזיקה שבין קברה של רחל ותפילתה לבין הגולים מציון בעת החורבן. מצד אחד - נטינו לשיטת רוב המדרשים ורוב המפרשים, שאיתרו את קבר רחל ליד אפרת היא בית לחם מדרום לירושלים. מצד שני - ראינו דוחק בהרחקת עדותו של ירמיהו עד לחורבן הארץ בידי אדריינוס אחרי מרד בר כוכבא, בעת שהשבויים עברו דרך בית לחם לשוק העבדים בבוטנה.

לדברינו בפרק זה, אפשר שנבואת ירמיהו על בכייה של רחל נאמרה בעת שיוחנן בן קרח וחבריו לקחו עמם את שארית הפליטה והורידו אותם מצריימה אחרי רצח גדליה בן אחיקם. להצעה זו, הנביא מתייחס לתחנתם האחרונה של גולי ציון בארץ, לפני ירידתם למצרים:

"ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר אִתו את כל שארית העם אשר השיב מאת ישמעאל בן נתניה מן המצפה... וילכו ויֵשבו בגרות כִּמהם אשר אצל בית לחם, ללכת לבוא מצרים". (ירמיהו מ"א, טז-יז)

בעת ששהו הגולים בבית לחם שמדרום לירושלים, התפללה עליהם רחל כדרך שהתפללה על יוסף בנה בעת שהורד מצריימה לאחר שניצל מן הבור.

לשיטה זו, שרחל התפללה מקברה שבבית לחם יהודה, עדיין קשה הפסוק המפורש הפותח את תפילתה בתיאור המקום: "קול ברמה נשמע"[16]. שהרי רמה נמצאת מצפון לירושלים, ושם היה דווקא מחנה השבויים של הגולים לבבל!

לצורך תשובה אפשרית, נשוב לנקודה הנראית חמורה מכל. האחים, בעת מריבתם עם יוסף, ניצלו את אטימותם וקושי-לבם של הישמעאלים והמדינים, שתמורת בצע כסף היו מוכנים להפוך מסוחרי בשמים לסוחרי עבדים, ומכרו באמצעותם את אחיהם לעבדות במצרים. במקביל, ישמעאל בן נתניה הרג את גדליה בהשראת מלך הגלעד - בעליס מלך בני עמון. אפשר שהנביא מוצא לנחוץ להדגיש באמצעות הבור הנזכר לעיל את תועבת כריתת הברית עם זרים נגד האח ונגד בן עמו של הרוצח:

"והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הִכה ביד גדליהו - הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל; אֹתו מלא ישמעאל בן נתניהו חללים".  (ירמיהו מ"א, ט)

פרשת יריבותם של אסא מלך יהודה ושל בעשא מלך ישראל התקיימה באותה מתכונת מכוערת ובלתי נסלחת:     

"בשנת שלֹשים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על יהודה, ויבן את הרמה לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה: ויֹצֵא אסא כסף וזהב מאֹצרות בית ה' ובית המלך, וישלח אל בן הדד מלך ארם היושב בדרמשק לאמר: ברית ביני ובינך ובין אבי ובין אביך, הנה שלחתי לך כסף וזהב - לך הפר בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי: וישמע בן הדד אל המלך אסא, וישלח את שרי החילים אשר לו אל ערי ישראל, ויכו את עיון ואת דן ואת אבל מים ואת כל מסכנות ערי נפתלי: ויהי כשמֹעַ בעשא - ויחדל מבנות את הרמה וישבֵּת את מלאכתו".    (דברי הימים ב' ט"ז, ה)

הבור הנזכר כעבור מאות שנים לדראון עולם, הוא אותו הבור שנחפר כחלק ממלחמה שמלך יהודה שיתף בה את בן-הדד מלך ארם (שבאותה תקופה מלך כנראה גם בגלעד הצפוני) נגד יריבו שמלך על בית יוסף. שוב - לפנינו שיתוף פעולה בין יהודה לבין הגוי הבא מן הגלעד כנגד יוסף. מקרה דומה קרה עם אובדן עצמאותה של מלכות יהודה לפני חורבנה: יהויקים הגדול קינא באחיו הצעיר, יהואחז, שהומלך על ירושלים, ולכן הלך והבטיח לפרעה נכו את כספה של ירושלים כדי שפרעה ימליך אותו ויוריד את יהואחז לבית הסוהר המצרי למות שם, ממש כדרך שהאחים מכרו את יוסף מצריימה.

הבור הנזכר היה למרגלות העיר רמה, והוא שחצץ ופילג בין שתי הממלכות - זו של יוסף וזו של יהודה. קולה של רחל, המתפללת מקברה ליד בית לחם על גולי ציון היושבים שם בתחנתם האחרונה, נשמע עד רמה, עד לבור שאליו השליך ישמעאל בן נתניה את גוויותיהם של גדליה ואנשיו.

*     *     *

הנחנו בפרק זה, שדווקא רחל התפללה על הגולים מציון כהמשך לתפילתה על יוסף בעת שנמכר לעבד, משום שבני ישראל גלו על חטא הדומה למה שעוללו האחים ליוסף. הנחתנו עשויה להסביר את המדרש על זכותה הגדולה של רחל - הזכות שבשלה שומע הקב"ה את תפילתה - מסירת הסימנים שנתן בידה יעקב ללאה, כדי שזו לא תיכלם. בפרקים הקודמים תמהנו על מדרש זה, שלא נראה שיש לו מקור בכתובים, וטעותו של יעקב בליל כלולותיו נראית מבוארת בריווח גם בלא הסבר מסירת הסימנים.

אפשר, שחז"ל ראו את יחסי רחל ולאה כדגם-אב (או שמא נאמר: דגם-אם) ליחסים בין אחים שהקנאה מלווה אותם ומכתיבה את צעדיהם. כל שאנו יודעים על יחסן של שתי האחיות זו לזו הוא הקנאה. לאה קינאה ברחל על שיעקב אהב אותה בעוד היא נותרה שנואה; ורחל קינאה באחותה על שזכתה ללדת ארבעה בנים בעוד היא נותרה עקרה (ל', א). הקנאה היא מידה רעה, אך זכותה של רחל הייתה שידעה לשים לקנאתה גבול! לאחר שבע שנות ציפייה - ויש להניח, גם שבע שנות קנאה ותחרות עם לאה[17] - דחקה רחל את קנאתה באחותה בשל החשש שמא תבוש לאה, ומסרה לה את הסימנים. אפשר שלימים גמלה לאה לרחל על מסירת הסימנים: בעת שלבן חיפש את התרפים, ורחל שגנבה אותם הסתירה אותם בכר הגמל - דינה היה עלול להיגזר בהסכמת יעקב למיתה. ייתכן שלאה, שהייתה עם רחל בעצה אחת בעת הבריחה[18], ידעה על התרפים, ויכלה לנצל את הרגע ולהיפטר מרחל, שלקחה ממנה את יעקב. למרות זאת, לאה שמרה את סודה של רחל, כדרך שרחל שמרה את סודה שלה בליל הכלולות, בשעה שהיא לקחה ממנה את יעקב.

פרשת שתי האחיות מכריזה אפוא בקול גדול, שגם אם אין אדם יכול לשלוט בעצם קנאתו - עדיין לקנאה יש גבולות. הלשנה על נשוא הקנאה לאדם 'זר' (יעקב או לבן) כדי להביא לביושו או להענשתו ולשרת בכך מטרות מסויימות - הלשנה כזו מצויה היא מעבר לגבולות הקנאה. המקנאים שלא שמו גבולות לקנאתם, וערבו אנשים זרים בהתנכלותם לנשוא הקנאה - כאחי יוסף בעת מכירתו וכישמעאל בן נתניה ברצח גדליה בן אחיקם - אנשים אלו נמצאו כמעט מחריבים את העולם ואת העם היהודי. רחל, שהציבה בדם ליבה גבולות לקנאתה - היא המבקשת רחמים על פגועי הקנאה חסרת הגבולות, על יוסף בנה ועל שארית הפליטה המובלים למצרים. לכן, רק את תפילתה הקב"ה שומע, ומבטיח לה תקווה ותיקון בנוסח "ושבו בנים לגבולם".

ג. חורבן הבית השני וכישלון מרד בר כוכבא

אפשר, שמה שכתבנו כאן עומד בבסיסו של מדרש עשרת הרוגי המלכות[19], הכותב שהוצאתם להורג של עשרת חכמי הסנהדרין בידי הרומאים בעת החורבן הייתה עונש משמיים על מכירת יוסף בידי עשרת אחיו - כדברי הפייטן שם: "ואתם תשאו את עוון אבותיכם".

ולשון המדרש: 

"אמר ר' יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף". (מדרש משלי א' ד"ה "כל הון")

חז"ל ציינו פעמים רבות, שחורבן הבית השני היה בשל שנאת חינם[20]. תחילת החורבן ואובדן עצמאות ישראל היו, כאמור לעיל, במריבת האחים הורקנוס ואריסטובולוס בני ינאי, על המלכות, ובעירובו של פומפיוס, נציב רומא, כדי שיכריע במלחמה זו[21]. ירושלים הוכרעה במצור בעת המרד הגדול, במידה רבה - בשל המחלוקת הפנימית בין ארגוני המורדים השונים בשאלה 'מי בראש'.  נראה, שהפייטן סבר שהחורבן בידי הרומאים בכלל והוצאתם של חכמי הסנהדרין להורג בפרט היו עונש על שנאת החינם שהייתה בדור החורבן. שנאה זו הייתה בבחינת 'אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן'[22] לשנאת האחים שגרמה לירידת יוסף לעבדות במצרים, ולכן חל עליהם הדין של "פוקד עון אבות על בנים", ובני אותו דור נפקדו על מכירת יוסף (כאלף ושמונה מאות שנים אחריה!). לענייננו - רק רחל, שמנעה בידיה את התפתחות קנאת האחיות והמאבק על הבכורה, זכאית לבקש רחמים על בני ישראל, ולכן היא הזוכה לתשובת ה'.

נראה, שהמדרש על עשרת הרוגי המלכות, עם כל הגרסאות שלו במדרשים השונים[23] ועם הזכרת החכמים השונים הנמנים על העשרה, כולל בתוכו גם את הרוגי המרד הגדול בעת חורבן ירושלים והמקדש וגם את הרוגי גזירות אדריינוס אחרי כישלון מרד בר כוכבא[24]. שנאת החינם שנידונה לעיל מתייחסת, כאמור, בעיקר להשתלטות הרומאית על הארץ ולחורבן שבעקבותיה, וחז"ל ייחסו לה[25] אף את הרעב בירושלים ואת חורבן הבית; אך מצאנו מעין בבואה של שנאת החינם שבשלה נחרב הבית גם בכישלונו של מרד בר כוכבא ובגזירות שבעקבותיו, ודווקא בקרב חכמי התורה:

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם". (יבמות סב ע"ב) 

בדומה, אף מותו של בר כוכבא נתלה בחשדו הבלתי מוצדק ברבי אלעזר המודעי ובכך שהרגו[26].

אפשר, שניתן למצוא במדרש קשר בין שנאת האחים ליוסף, שהביאה למכירתו, לבין הפורענות שהייתה עם כשלון מרד בר כוכבא בפולמוס של אדריינוס, כאשר מתו חכמים רבים ובהם תלמידיו של רבי עקיבא וחכמים המנויים בין עשרת הרוגי המלכות. אולם עד שלא נבאר נקודה זו, נקדים ונבאר נקודה עקרונית הקשורה למכירת יוסף.

המפרשים עסקו בשאלה - מה ראו בני יעקב, המוחזקים כאנשים כשרים, לפשע נורא כמכירת אחיהם לעבד לישמעאלים ולמדנים. מצאנו בין הקדמונים נסיונות להבין את המעשה, ומבחינה מסויימת - אף להצדיקו מבחינה הלכתית. קדמוננו טענו, שהאחים דנו את יוסף כסנהדרין ומצאוהו כעובד עבודה זרה (בדרישתו שהשמש, הירח והכוכבים ישתחוו לו), או כרודף (כיוון שלטענתם, הוא הביא את דיבתם רעה אל אביהם כדי שהם יידחו מעולם הקדושה, כדרך שנדחו ממנו עשיו וישמעאל[27]). 

הדרך הפשוטה ללמוד פירושים אלו היא לראות בהם הצדקה הלכתית בלבד, אך בלא שום הצדקה מוסרית[28]. הצדקה זו דומה להצדקה ה'הלכתית' להשליך את יוסף אל הבור כדי ש"ידינו אל תהי בו"[29].  אך שמא ניתן לראות בכך גם הצדקה מוסרית כלשהי למעשה האחים (ועדיין חטאם גדול מנשוא, כפי שעולה משיפוטם של התורה ושל חז"ל בכל מקום). ייתכן, שחטאם של האחים היה שדנו את אחיהם על פי עומק הדין - ואמנם נימוקם עמם! - אך דין ללא שמץ של מידת הרחמים ולימוד זכות הוא דין פסול.

ננסה לעמוד על כך דרך הדוגמה הבאה:

"כשחלה רבי אליעזר, אמרו - אותו היום ערב שבת היה, ונכנס רבי עקיבא וחביריו לבקרו... כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו - נכנסו וישבו לפניו ברחוק ד' אמות... והיו שואלין לו בטהרות, בטומאות במקוואות. אמרו לו: רבי, מה הוא זה? אמר להם: טמא. מה הוא זה? אמר להם: טהור. והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור. אחר כך אמר רבי אליעזר לחכמים: תמה אני על תלמידי הדור, שמא יענשו מיתה לשמים. אמרו לו: רבי, מפני מה? אמר להם: מפני שלא באו ושמשו אותי. ואחר כך אמר לעקיבא בן יוסף: עקיבא, מפני מה לא באת לפני ושמשת אותי? אמר לו: רבי, לא נפניתי. אמר לו: תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך. ויש אומרים: לא אמר לו כלום, אלא כיון שאמר רבי אליעזר לתלמידיו כך - מיד נמס דמו בקרבו. אמר לו רבי עקיבא: רבי, מיתתי במה? אמר לו: עקיבא - שלך קשה מכולן".  (אבות דרבי נתן נו"א פכ"ה)

נראה, שהחזות הקשה שחזה רבי אליעזר על מותם של חכמי ישראל ושל רבי עקיבא בראשם הייתה בשל כישלון מרד בר כוכבא ובשל מסע העונשין של אדריינוס בעקבות המרד. רבי אליעזר חזה את שעתיד להיאמר במסכת יבמות, שהכישלון נבע מכך שתלמידי החכמים לא נהגו כבוד זה בזה כדרך שחכמי ישראל לא נהגו כבוד ברבי אליעזר ובתורתו.

אך אפשר עוד, שרבי אליעזר ראה עצמו מול חכמי ישראל שנידו אותו כיוסף מול אחיו, ש"לא יכלו דברו לשלום". רבי אליעזר הוא גדול משמרי המסורת בין חכמי ישראל וגדול יודעיה[30]. קיים דמיון כלשהו בינו לבין יוסף, המתפקד כממשיך המסורת הטבעי של יעקב אביו, שהרי יעקב מסר לו כל מה שלמד אצל שם ועבר[31]. יוסף לא היה מוכן לקבל את מרות אחיו הגדולים ממנו שכן הוא היה חוט השדרה של העברת מסורת הדורות, בדיוק כשם שרבי אליעזר סירב להיכנע לדעת רוב החכמים ולדעת רבן גמליאל נשיא הסנהדרין בסוגיית תנורו של עכנאי[32]. הוא אף דרש מחכמי ישראל שיבואו לפניו וישמשו אותו, כדי שילמדו ממנו כך את מסורות ההלכה הנכונות, כשם שיוסף חושב שאחיו צריכים לבוא ולהשתחוות לו. רבי אליעזר מנודה מבית המדרש ומן המשא ומתן בין החכמים עד יום מותו, בדמיון כלשהו למה שעוללו האחים ליוסף. יוסף ביום מותו רומז לאחים על הפורענות העתידה לבוא אליהם מן המלך שיקום ולא יֵדע את יוסף. מלך זה עתיד לכבוש את בני ישראל לעבדים "פן ירבה... ונלחם בנו", כשם שאחיו של יוסף לא הכירוהו ומכרוהו לעבד מחשש פן יתגדל עליהם וישלוט בהם. כיוסף - אף רבי אליעזר חזה ביום מותו את הצרה העתידה לבוא על החכמים בשל מה שעוללו לו, וצרת רבי עקיבא שלא בא לשמשו תגדל מצרת כולם, כפי שאכן אירע בדיכוי מרד בר כוכבא.

*     *     *

עיון בסוגיית תנורו של עכנאי מבהיר למעלה מכל ספק, ששיקולי החכמים בהחלטתם לנדות את רבי אליעזר - היו כולם לשם שמיים וטהורים מכל מחשבה זרה:

"ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך - שלא ירבו מחלוקות  בישראל. נח הים מזעפו".   (ב"מ נט ע"א)

למרות זאת - עמד על רבן גמליאל נחשול לטבעו; למרות זאת - כמעט שהתמוטטו כתלי בית המדרש; למרות זאת - לקה העולם בכל תבואותיו; למרות זאת - מת רבן גמליאל בעת שנפל רבי אליעזר על פניו, והסוגייה מסבירה את מותו בכך שלא ננעלו שערי אונאה. משמע, אין די בכך שכל השיקולים הם טהורים ולשם שמים. כשמידת הרחמים והנהגת 'לפנים משורת הדין' מושתקות - גם כשמדובר במילי דשמיא - הפורענות קרובה לבוא.

כיוצא בו יוסף. אפשר שהשיקולים לדון אותו למיתה או למכירה לעבדות תמורתה היו לשם שמים, אך הם לא היו מחויבי המציאות, ובמידת הרחמים ניתן היה להגיע גם למסקנה שונה. על כך נענשו האחים וזרעם במשבר שנות הרעב ובגלות מצרים הארוכה.

נשוב לרחל. אילו בחרה רחל להכלים את אחותה בליל הכלולות - היו לה לכך סיבות נכונות וישרות, ולו רק כדי להציל את יעקב מהרמאות ומעבדות בלתי-מוצדקת למשך שבע שנים. אך מידת הרחמים שלה על אחותה גברה גם על שיקולי הצדק והיושר. עם דיכוי מרד בר כוכבא - נמכרו לוחמיו השבויים לעבדים בכל שוקי העולם. הם הובלו לשם כך לשוק העבדים בבוטנה שליד חברון, ובדרכם הם - עברו ליד קברה של רחל בבית לחם. חזון הפורענות של רבי אליעזר מלווה אותם בדרכם. כעשרה יובלות לפניהם, עברו במקום זה גולי מצרים של יוחנן בן קרח, וכעשרים וששה יובלות לפניהם - עבר שם גם יוסף בדרכו מצריימה. בין שלושת המקרים, עובר חטא אחד כמו ציר תיכון: חטא מכירת יוסף, גלגוליו השונים אצל גדליה בן אחיקם ונידויו של רבי אליעזר. בשלושת המקרים בוקע ועולה השמיימה קולה של רחל, שהתנהגותה הייתה ההיפך הגמור מחטא זה.

*     *     *

האפשרויות שעסקנו בהן עד הנה כדי להסביר את תפילת רחל על גולי ציון עסקו בעיקר בפירוש המדרש המסביר שרחל נקברה מחוץ למערת המכפלה כדי שגולי ציון העוברים ליד קברה יוכלו לבקש ממנה להתפלל בעדם אל ה'. העלינו את האפשרות שהכוונה למחנה השבויים שהקים נבוזראדן בעיר רמה בסמוך לקברה של רחל (על פי זיהויו ה'צפוני') לאחר חורבן ירושלים בימי צדקיהו, וכן את האפשרות שתפילתה של רחל, שמסרה את נפשה על כבוד אחותה, קשורה דווקא לתוצאות שנאת האחים ברצח גדליה בן אחיקם, בחורבן הבית השני או במרד בר כוכבא. ועדיין לא התמודדנו עם שני חסרונות של פירושים אלו:

1. כפי שהעלינו בפרק הראשון, אין הכרח לקשור את קבורת רחל בדרך אפרת לצרתם של גולי ציון, וגם לא לנבואת ירמיהו על בכייתה על בניה. אפשר שרחל נקברה בדרך אפרת בשל קשיי הדרך, בשל רצונו של יעקב לקוברה בנחלת בנה בנימין שנולד בעת מותה, או בשל סיבות אחרות. אין גם הכרח לקשור את תפילת רחל על גולי ציון עם מקום קבורתה[33], שהרי היא יכולה להתפלל עליהם (כמתואר בירמיהו) גם אם לא עברו בצורה מאורגנת ליד קברה. גם ההסתמכות על מסירת הסימנים ללאה - אין לה כל כך על מה להיסמך במקראות, וכבר עמדנו על כך שנראה שהאגדה עצמה נסמכת על העתיד, על שנאת החינם שגרמה לחורבן.

2. יש קושי בכך, שדווקא רחל, עם כל צדקתה, היא שהתפללה על גולי ציון. הקשר שלה אליהם הוא רופף ביותר, שהרי עשרה מבין שלושה עשר שבטי ישראל[34] אינם בניה.

בפרקים הבאים נציע פירושים הבנויים על הנחות שונות, העונות על הקשיים שהצבנו כאן. בפרק הסיכום, ננסה לחבר בין מה שנראה לנו כפשטי המקראות לבין מדרשי חז"ל על קבר רחל, ובין הפירושים שנציע עתה לבין מה שכתבנו לעיל.

ד. חורבן שילה

שאלתנו השנייה, על הקשר שבין הבנים האובדים לבין רחל אמנו, מביאה אותנו להנחה שנבואת ירמיהו על רחל המבכה על בניה עוסקת באסון שקרה בעיקר לבני רחל - אפרים, מנשה ובנימין. אפשר, שכוונת הנביא לחורבן שילה. משכן שילה שימש את כלל האומה, וחורבנו - תוך שביית ארון ה' ומותם של עלי ובניו - היו אסונה של האומה כולה; אך נראה שהאסון פגע בעיקר בשלושת שבטי רחל. העיר שילה הייתה בנחלת אפרים (או בנימין), וחורבנה ושריפתה, הריגת אנשיה וחילול כבודן של נשיה[35] היו בראש ובראשונה אסונם של בני רחל. יש להניח, שגם מותם של כחמישים אלף איש במלחמות באבן העזר, בחורבן שילה ובערים שנלקחו במלחמה בידי פלישתים[36] היו בעיקר פורענותם של שבטים אלו.

ניתן לשער, שמספר מזמורי תהילים נכתבו סביב פורענות זו. ייתכן שאחד מהם הוא מזמור פ':     

"למנצח אל שֹשנים, עדות לאסף מזמור: רֹעה ישראל האזינה, נֹהג כצאן יוסף, יֹשב הכרובים הופיעה: לפני אפרים ובנימן ומנשה - עוררה את גבורתך ולכה לישֻעתה לנו: א-לוהים השיבנו, והאר פניך ונושעה:       
ה' א-לוהים צבאו'! עד מתי עשנת בתפלת עמך: האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש: תשימנו מדון לשכנינו ואֹיבינו ילעגו למו: א-לוהים צבאו', השיבנו והאר פניך ונושעה". (תהילים פ', א-ח)

המזמור מזכיר דווקא את בני רחל - אפרים, בנימין ומנשה. הוא מתאר תבוסה לפני האויב, ובקשת ישועת "ה' צבאו' יושב הכרובים". יש בכך כדי להזכיר את המלחמה ששילה חרבה בה, ואת תקוות הניצחון מחמת הארון שנכזבה:

"ויבֹא העם אל המחנה, ויאמרו זקני ישראל - למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים? נקחה אלינו משִלֹה את ארון ברית ה' ויבֹא בקרבנו ויֹשענו מכף אֹיבינו: וישלח העם שִלֹה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יֹשב הכרֻבים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית הא-לוהים, חפני ופינחס".   (שמואל א' ד', ג-ד)

אך טבעי הוא, שמי שמבקש רחמים דווקא על שלושת שבטים אלו הוא אמם רחל. אפשר שקולה של רחל המבקשת על בניה בחורבן שילה נרמז במקראות החותמים את חורבנה:

"וכלתו אשת פינחס הרה ללת, ותשמע את השמֻעה אל הלקח ארון הא-לוהים ומֹת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צִריה: וכעת מותה, ותדברנה הנצבות עליה - אל תיראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה: ותקרא לנער אי כבוד, לאמֹר גלה כבוד מישראל אל הִלקח ארון הא-לוהים ואל חמיה ואישה".  (שמואל א' ד', יט-כא)

ובהקבלה ברורה למותה של רחל אמנו:

"ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה, ותלד רחל ותקש בלדתה: ויהי בהקשֹתה בלדתה - ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן: ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין".    (ל"ה, טז-יח)

ושמא צפתה רחל בעת מותה, ברוח הקודש ובדרך של 'מעשה אבות סימן לבנים', שאסונם של בניה, המתייתמים מאמם בילדותם, עתיד לשוב ברבות הימים בעת שיתייתמו בניה מן השכינה. שמא ראתה בחזונה את גלות הארון, את חורבן המשכן ואת כל הסבל הצפוי לבניה מידי אויביהם כדרך שסבל בנה מתגרת ידם של אחיו החורגים. בשני המקרים - קצרה ידה של האם המתה מלהושיעם, ואין היא יכולה אלא להתפלל אל ה' מתוך קברה, וה' מנחם אותה "כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך".

*     *     *

הפירוש שהצענו מסביר את זיקתה של רחל לחורבן שילה, שבשלו היא בוכה. עדיין נותר לנו להסביר את זיקתו של ירמיהו בנבואתו לבכי זה, שהרי חורבן שילה היה למעלה מארבע מאות שנה לפניו. ואכן, ירמיהו מזכיר בהרחבה את חורבן שילה (בפרקים ז' וכ"ו), כאזהרה מפני חורבן המקדש. יתר על כן: נראה שהקב''ה בחר בירמיהו כנביא החורבן עוד בטרם יצא מרחם (ירמיהו א', ה) בשל היותו כהן מענתות. אפשר, שהיה ירמיהו נצר לזרעו של אביתר, שהיה כהן בענתות, ונשא על גבו את קללת בית עלי, שהוא היה מזרעו (מלכים א' ב', כו-כז). אם כנים הדברים - ירמיהו, הנושא בדלותו את קללת בית עלי על גבו, נבחר כדי להמחיש לעם ערב חורבן המקדש את משמעות חורבן שילה. עם זאת, נראה שזו אינה סיבה מספקת כדי להביא כאן נבואת נחמה על חורבן שילה, ולכן נראה שפירוש זה אינו יכול לעמוד בפני עצמו והוא זקוק להשלמה. נעסוק בכך בפרקים הבאים.

ה. גלות שומרון

נראה, שהדרך הקרובה ביותר לפשטי המקראות בביאור בכייה של רחל ברמה עוברת דרך ניתוח כלל נבואת הנחמה שבכייה של רחל נזכר בה, בפרק ל'"א בירמיהו.     

"עוד תטעי כרמים בהרי שֹמרון, נטעו נֹטעים וחִללו: כי יש יום קראו נֹצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' א-לוהינו:...       
הנני מביא אותם מארץ צפון וקִבצתים מירכתי ארץ, בם עִוֵר ופסח הרה וילדת יחדו, קהל גדול ישובו הנה: בבכי יבֹאו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכֹרי הוא:
שמוע שמעתי אפרים מתנודד, יסרתני ואִוָסר כעגל לא לֻמד, השיבני ואשובה כי אתה ה' א-לוהי: כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוָדעי ספקתי על ירך, בֹּשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאֻם ה'".  
(ירמיהו ל"א)

נבואה זו עוסקת בגאולת שומרון ובהעלאת שבט אפרים מארץ הצפון. כאן - ניתן להניח שהשם אפרים הוא שם כללי למלכות ישראל של עשרת השבטים שפרשו מממלכת יהודה, וכולם טפלים אצל שבט יוסף (ואצל אמו רחל). הם נקראים בכל מקום בנבואה בשם 'אפרים', ובירתם היא שומרון שבנחלת מנשה. הנבואה הנזכרת עוסקת בשיבתם של אפרים ואחיו מגלות אשור לנחלתם. ירמיהו הנביא עסק בכך גם בנבואות  אחרות שלו:     

"ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך... צדקה נפשה מְשֻבה ישראל מבֹּגֵדה יהודה: הלֹך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת - שובה מְשֻבה ישראל נאֻם ה', לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאֻם ה', לא אטור לעולם... שובו בנים שובבים נאֻם ה', כי אנֹכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון:...     
בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבֹאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם:  
קול על שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל, כי העוו את דרכם שכחו את ה' א-לוהיהם: שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם; הננו אתנו לך כי אתה ה' א-לוהינו".  
(ירמיהו ג')

הגמרא דנה בפרק זה[37], ואומרת על עשרת השבטים: 

"כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם".   (ערכין לג ע"א)

משמע, ירמיהו עצמו הלך בשליחותו של יאשיהו כדי להשיב את עשרת השבטים מגלותם כאשר מלכות אשור נחלשה מאוד, ולא היה בה עוד כוח להפר את עצתו של יאשיהו[38]. הנבואה בפרק ג' עוסקת בכך, והיא נכתבה במקומה, במסגרת הנבואות שנאמרו בימי יאשיהו המלך. גם הנבואה שאנו עוסקים בה - בפרק ל"א - עוסקת בחזרתם של עשרת השבטים, אלא שהיא נבואת נחמה ולא נבואת תוכחה, ולכן שובצה במגילת נבואות הנחמה (פרקים כ"ט-ל"ג). ירמיהו מבשר לעם על שוב אפרים ואחיו לנחלתם מקץ מאה שנות גלותם, בזכות רחל - אמו זקנתו של אפרים - שהותירה את בניה הקטנים יתומים והלכה לעולמה בדאבון לב על כך שאין מי שידאג להם. הקב"ה מבטיח לה, שהוא זה שידאג להם.

ו. מלחמת ישראל ובנימין בגבעה

הפירוש שהצענו בפרק הקודם לבכייה של רחל - הוא המחוור ביותר מבחינת פשטי המקראות. הוא מתאים לתיאורי שיבת ציון שבנבואה, ומשבץ אותה היטב במסגרתה ההיסטורית המתאימה לירמיהו ולזמנו. ועדיין לא נחה דעתנו, משום שחלק מתיאורי הגאולה בפרק נראים כמתקשרים דווקא לאירוע אחר.

"עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תֻּפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שֹמרון, נטעו נֹטעים וחללו:...
אז תשמח בתולה במחול ובחֻרים וזקנים יחדו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם: 
כה אמר ה' - קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו: כה אמר ה' - מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך נאֻם ה' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאֻם ה', ושבו בנים לגבולם".   
(ירמיהו ל"א)

תאור הגאולה על ידי מחולות הבתולות בכרמי שומרון מוביל אותנו, כמעט על כורחנו, אל הפיוס שהיה בין שבט בנימין לבין שבטי ישראל לאחר מלחמתם העקובה מדם בפרשת פילגש בגבעה:

"ואיש ישראל נשבע במצפה לאמֹר - איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה: ויבֹא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני הא-לוהים, וישאו קולם ויבכו בכי גדול: ויאמרו - למה ה' א-לוהי ישראל היתה זאת בישראל, להִפקד היום מישראל שבט אחד:...      
והעם נִחם לבנימן, כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל: ויאמרו זקני העדה - מה נעשה לנותרים לנשים, כי נשמדה מבנימן אשה: ויאמרו - ירֻשת פליטה לבנימן, ולא ימחה שבט מישראל: ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו, כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נֹתן אשה לבנימן: ויאמרו - הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסִלה העֹלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה: ויצוו את בני בנימן לאמר - לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן".  
(שופטים כ"א)

אם נתעלם לרגע ממרחק הזמן המפריד בין ירמיהו לבין פרשת פילגש בגבעה - נוכל לראות את נבואת הנחמה כחלק מן השיח בין הקב"ה לבין רחל, המתרעמת "למה ה'... היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד", והאחד - הוא בנימין בנה, שנולד לה ביום מותה. כאשר אנו קוראים "מאנה להִנחם על בניה כי איננו" - האוזן שומעת, ולא במקרה: "ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני".

סדר האירועים המתבקש מן הפסוקים - כך הוא: השבועה הייתה כבר בעת שבני ישראל דרשו מבני בנימין להסגיר את בעלי הגבעה שפשעו בפילגש ולהעמידם למשפט. בני בנימין סירבו לכך, ואז הוכרז עליהם חרם הנישואין. חרם זה לא נועד למנוע משבט בנימין להתקיים, שהרי בנותיו יכולות להינשא לבניו. האירועים התגלגלו למלחמה לאחר השמדת בני יבש גלעד, שלא השתתפו בחרם, ובמלחמה הקשה "נשמדה מבנימין אשה". הצירוף הבלתי-צפוי והבלתי-מתוכנן של השמדת נשות בנימין וכמעט כל בניו ביחד עם החרם, הביא את שבט בנימין אל דרך הכיליון ללא מוצא. כאן התערבה רחל, אמו של בנימין, וטענה כלפי הקב"ה על מה שצפוי לקרות. הקב"ה ניחם אותה בשכר לפעולתה ובתקווה לאחריתה, והנביא המשיך ופירט את פשר התקווה במחול הבתולות בכרמים ובפתרון הצפון בו.

הכתובים סתמו ולא פרשו מה טענה הייתה בפיה של רחל לריבונו של עולם. אם נתעלם לרגע מן המדרש על מסירת הסימנים ללאה, שכאמור - קשה למצוא לו סימוכין בפסוקים, נוכל לשער, שטענתה הייתה קשורה לצער לידת בנימין, ההולך וכלה כאן לעיניה. לצורך פירוט טענה זו, נשוב לרגע לספר בראשית ונבחן מחדש את סגולתה של רחל.

דומה שאין צורך לתאר לפני הקורא את כמיהתה של רחל לבנים. משנענה ה' לתפילתה של העקרה ופקד אותה בבן - ביוסף, היא שואלת מיד בן נוסף:     

"ותקרא את שמו יוסף לאמר - יֹסף ה' לי בן אחר".   (ל', כד)

המשך הפרשה שם תמוה: מה ראה יעקב, לאחר שנשלמו ארבע עשרה שנות עבדותו אצל לבן הרמאי, להמשיך ולשבת אצלו בשל הסכם על רכוש וממון? מדוע לא שב לבית אביו, לארץ החמדה שהובטחה לו מפי ה', ולקיים את נדרו בבית-אל?

שמא טמונה התשובה ברצונה של רחל להמתין לבן הנוסף שכה השתוקקה לו. שהרי אין לך אירועים המשבשים הריון אפשרי כנדודים לארץ אחרת, על התלאות הצפויות בארץ כנען מידי עשיו ומידי הכנענים. יעקב ממתין שש שנים, אך ההריון המבוקש מתעכב. אז מתגלה מלאך ה' אל יעקב, וקורא לו לשוב אל ארץ אבותיו ולשלם את נדרו. יעקב אינו נענה מיד לצו מלאך ה', אלא קורא לנשותיו ונמלך בהן. מדבריו נראה, שעיקר הימלכותו היא ברחל. על פי פשטי המקראות (שלא כדעתם של בעל סדר עולם ושל רש"י), אפשר שרחל כבר הייתה בהריון בעת הזאת, ויש בכוחה לעכב את יציאת המשפחה עד שתלד את בנה האחר. אך תשובתן של רחל ולאה נחרצת:

"ועתה כל אשר אמר א-לוהים אליך עשה".  (ל"א, טז)

קשיי הדרך, תלאות רדיפתו של לבן, הפחד בפרשת התרפים, הבריחה בלילה מפני עשיו ומלחמת שכם ו"הערים אשר סביבותיהם" - כל אלו לא יכלו להיטיב עם יכולתה של רחל להתעבר או עם ההריון עצמו. מעיה וציריה של רחל, שנהפכו עליה פעמים רבות בתלאות הדרך, תבעו עתה את שלהם (כפי שעשו זאת גם לאשת פינחס בבוא אליה הבשורה על חורבן שילה ומת חמיה ואישה) - "ותלד רחל ותקש בלדתה" (ל"ה, טז).

במבט שלאחר מעשה, ניתן לומר שבפני רחל עמדו שלושה ערכים חשובים, והיא יכלה לבחור בשניים מהם בלבד: החיים עצמם, העלייה מן הנכר לארץ ישראל ולידת הבן ה'אחר'. היא יכלה להישאר בבית אביה עד לידת בנה; היא גם יכלה לעלות ארצה ולוותר על רצונה בבן הנוסף; אך רחל בחרה באפשרות השלישית. היא עמדה בתלאות הדרך בימי הריונה, ושילמה על כך בהיפוך ציריה, בהקשותה בלדתה ובמותה בייסורי הלידה.

רחל הקריבה את חייה, אך בנימין נולד והיה לבנה השני. עתה, בפרשת פילגש בגבעה, כשבנה - שעליו מסרה את נפשה - עמד לפני כיליון, באה רחל לפני הקב"ה והזכירה לפניו את דבריה בימי לבטיה הקשים, בעת שיעקב נמלך בה. אז, כאשר נשאלה האם לשמוע לציוויו של מלאך ה', לעזוב את בית לבן ולשוב אל ארץ אבותיו - תשובתה הייתה נחרצת:

"ועתה כל אשר אמר א-לוהים אליך עשה". (ל"א, טז)

האמנם לא תעמוד לה זכות הסכמתה לעלות ארצה? האם לא תעמוד לה מסירת נפשה על לידתו של בנימין, כדי להצילו מכיליון בחרם אחיו כדרך שהחרימו את יוסף?!

ז. סיכום

בראשית הפרק הקודם, הבהרנו כיצד נבואת הנחמה על בכייה של רחל מתקשר לפרשת פילגש בגבעה. לאמיתו של דבר, אי אפשר להסביר שהנבואה מתייחסת לפרשת פילגש בגבעה, וזאת משלושה טעמים: ראשית - טענה כזו מתעלמת מזכותה של רחל על פי דברי חז"ל במסירת הסימנים; שנית - היא מדלגת על הפרש זמנים של מאות שנים, בין פרשת פילגש בגבעה לבין נבואת ירמיהו, ואינה מבארת מה לירמיהו ולפרשה ישנה זו; ושלישית - היא מתעלמת מהתקווה שנותן הקב"ה לאחריתה של רחל - "ושבו מארץ אויב" ו"ושבו בנים לגבולם". תיאורים אלו מתאימים לשיבה מגלות, ולא לשיקומו של שבט בנימין בנישואיו עם המחוללות משילה.

אפשר, שהנבואה בבסיסה - ולאו דווקא בגיבושה הסופי כפי שהיא מופיעה בירמיהו - נאמרה יותר מפעם אחת[39]. בימי פילגש בגבעה, בעת החרם על שבט בנימין ובעת הכעס הגדול עליו ועל כך שהביא את המלחמה העקובה מדם על שבטי ישראל, ראה נביא שאינו ידוע לנו בשמו את טענותיה של רחל המתקבלות לפני ה', וניבא בשם ה' גם את נחמתה ואת רמזי הפתרון במחולות הכרמים. אולי גם למדו זקני ישראל מנבואתו את צו הפיוס ואת אפשרות הפתרון, והציעו אותם לעם הניחם על מה שאירע לבנימין.

ירמיהו בנבואתו השתמש על פי דבר ה' בשיח העתיק שבין רחל אמנו לבין הקב"ה, והעתיקו לבעיית זמנו - לפיוס המחודש בין שבט יהודה לשבט אפרים בעת חזרת עשרת השבטים: "בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבֹאו יחדו מארץ צפון" (ג', יח). ירמיהו הבין ששיח זה לא היה חד פעמי ומיוחד לימי פילגש בגבעה, ואף אינו מיוחד דווקא לבנימין. זהו שיח מתמשך ותמידי, ורחל - שהפקירה במותה את בניה לשרירות ליבם של אחיהם החורגים[40] - שומרת עליהם אחרי מותה בתפילתה מכל צרה שלא תבוא עליהם. בזמנו של ירמיהו, זהו בכייתה על אפרים, שגלה בגלות שומרון ועדיין לא שב.

אם כנים דברינו על תירוץ הזיקה הכפולה - בין נבואת ירמיהו ל"א לבין הפיוס עם בנימין מחד גיסא, ובין שיבת אפרים לנחלתו אחרי גלות שומרון מאידך גיסא - אפשר ששיחתה של רחל לפני הקב"ה עלתה פעמים נוספות. ייתכן שרחל שבה והתפללה בעת חורבן שילה, לאור סבלם הרב של בניה בחורבן זה, וכפי שאולי נרמז בסגנון מותה של אשת פינחס המזכיר את מותה של רחל. וייתכן ששיחתה של רחל עלתה לפני הקב"ה גם פעמים נוספות.

אך אם בנבואה הראשונה, אחרי פרשת פילגש בגבעה, יכלה רחל להביא לפני ה' את זכותה במסירות נפשה בעת הלידה הקשה של בנימין - הרי שכאשר עיקר בקשתה הייתה על יוסף ועל אפרים, החל מן האגדה על תפילתה בעת מכירת יוסף וכלה בגלות אפרים לאשור, היה עליה לגייס לעזרתה טיעון אחר, טיעון הקשור ביוסף.

כפי שהזכרנו בעבר, קשה למצוא רמז במקראות לסיפור מסירת הסימנים. שמא עמד לפני בעל המדרש פירושו הנועז של הרמב"ן לחתימת סיפור יוסף ואחיו:     

"יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם... ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך  נאמר 'ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר' וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה - היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים".   (רמב"ן מ"ה, כז)

מדברי הרמב"ן עולה, שיוסף תיקן את חטא הדיבה הרעה שהביא לאביו על אחיו בימי נערותו. הוא שתק, ולא מסר לאביו מלשינות של אמת שהייתה בידו על אחיו ועל העוול שגרמו לו. אילו סיפר זאת לאביו - אפשר שהיה אביו מקלל את כל אחיו בני לאה, דוחה אותם מן הקדושה ומנחלתם בארץ, ורואה את יוסף יחד עם בנימין כסגולתו וכממשיך היחיד של מורשתו. אך כל זה לא קרה. יוסף שתק בעת שאחיו בני לאה רימו את אביהם במשך שנים כה רבות, ולא בייש אותם אצל אביו.

את תורתו - למד יוסף מאביו; אך אפשר שאת יכולת השתיקה למד מאמו. לאה רימתה את יעקב בליל הכלולות, כשם שבניה רימו אותו במשך שארית שנות חייו. רחל ידעה ושתקה כדי שלא תבוש אחותה, כשם שיוסף שתק כדי שלא ייבושו אחיו. בעת מריבת האחים עמו - עמדה ליוסף זכות שתיקתה של אמו. על פי האגדה, עמדה לו זכות תפילתה גם בעת שנמכר לעבד. היא שבה ועמדה לו בעת שיבת אפרים מגלות שומרון, וכפי שניבא ירמיהו בפרקנו. ואפשר, שזכותה של רחל עמדה ליוסף ולכל ישראל אתו בעת ריב האחים ברצח גדליה בן אחיקם, בעת ששארית הפליטה ישבה בבית לחם יהודה בדרך לגלות מצרים בידי יוחנן בן קרח; בימי חורבן הבית השני על מריבת אחים, כאשר עם ישראל נתבע לשלם בעשרת גדולי חכמיו על מכירת יוסף; בעת ריב האחים בתוככי בית המדרש עם רבי אליעזר בן הורקנוס, כאשר נתבעו לשלם על כך בכישלון מרד בר כוכבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, בעוברם בדרכם לשוק העבדים שבבוטנה ליד קברה של רחל מצפון לבית לחם.

תפילתה של רחל על בנימין בזכות מסירות נפשה עליו, ותפילתה על יוסף ועל כל ישראל בזכות יכולתה לכבוש את קנאת האחיות - תפילות אלו עמדו לישראל בכל הדורות, ויעמדו להם עד קץ הימין. עד שתתקיים נבואת "ושבו בנים לגבולם" בכל נידחי ישראל, במהרה בימינו אמן!

 


[1]   הרמב''ן העלה  שלוש אפשרויות אחרות לבאר מדוע נקברה רחל בדרך, ולא במערת המכפלה. שני הפירושים הראשונים מופיעים בפירושו למ"ח, ז, והפירוש השלישי מופיע בפירושו לפרק ל"ה: א. בשל הקושי המעשי להוליך את גופתה עד למערת המכפלה כשהיה מטופל במשפחתו בדרך. ב. יעקב בוש מאבותיו לקבור אצלם שתי אחיות, ולאה נישאה לו ראשונה (לדעתו, דווקא נישואי יעקב לרחל היו בדיעבד בלבד). ג. בשל רצונו שתקבר בנחלת בנימין או בסמוך לה, ולדעתו קבר רחל ליד בית לחם יהודה נמצא סמוך לנחלת בנימין, וצ"ע.

[2]   והביאו רש''י מ''ח, ז.

[3]   פרק ב', מהדורת ד"ב רטנר, ניו יורק תשכ"ו, דף ו ע"א. ועיין שם הערה כא-כג ובמ' כשר, 'תורה שלמה' לבראשית ל"ה, יט בהערה פב.

[4]   האוונגליון, מתי ב', יח מן המאה הראשונה לסה"נ; אובסביוס והנוסע מבורדו מן המאה הרביעית לסה"נ; הירונימוס באונומסטיקון 82 במאה החמישית; מפת מידבא מן המאה הששית. עיין בכל זה בא' דמסקי, האנציקלופדיה המקראית כרך ז', בערך רחל; קבורת רחל (עמ' 300-303).

[5]   כך הניח י' אליצור במאמרו 'פשר האותות' (המוזכר להלן). דבר זה אינו ברור, משום שהמקור הראשון באוונגליון כורך מעשייה נוצרית שאירעה בבית לחם ביחד עם האגדה על בכייה של רחל. ועיין באמציקלופדיה המקראית שם.

[6]   מהדורת ש' בובער, קראקא תרנ"ג, פרשה י"ד, דף מ"ה ע"א.

[7]   אמנם פירושו תמוה, שראה את המקום כסמוך לנחלת בנימין.

[8]   'קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל' בתוך: שמעתין, ת"א תש"מ, שנה י"ז גליון 59 עמ' 16-21; ובעיקר - 'פשר האותות ושאלת קבורת רחל', בתוך: 'לפני אפרים ובנימין ומנשה', עורך: ז"ח ארליך, ירושלים תשמ"ה, עמ' 55-64.

[9]   י' אליצור במאמרו הנ"ל 'פשר האותות' דחה את הראיה מן הספרי, אך דחייתו נראית לי דחוקה מעט. זאת ועוד, גם המדרש בסדר אליהו רבה תומך בשיטה ה'צפונית', וטוען שאפרת היא העיר רמה (ראה מ' כשר, תורה שלמה לבראשית מ"ח, ז, אות נז*).

[10] 'אור חדש על ספר ירמיהו', תל אביב תשט"ו, עמ' 143-151. קדמוהו בכך קלרמון-גאנו ומקאליסטר, עיין באנציקלופדיה מקראית שם.

[11] נמסרו בידי בנו יבל"א ד"ר יואל אליצור, במאמרו הנ"ל עמ' 64.

[12]על פי עדותו של הירונימוס בפירושו לירמיהו ל"א. אילנין מזוהה באלוני ממרא שבשכונת נימרא, כ300- מטרים ממזרח ל'צומת הזכוכית' שבין חלחול לחברון.

[13]עיין גם בל' גינזבורג, 'אגדות היהודים', רמת גן תשכ"ח, כרך ג' עמ' 9-10. ועיין שם במקורות בהערה 59.

[14]עיין רש"י ורד"ק על ירמיהו מ"א.

[15]חז"ל מייחסים רצון זה בעיקר לשמעון וללוי - עיין בתנחומא ישן וישב י"ג, וראה גם ברש"י מ"ב, כד.

[16]לעיל הבאנו לכך את תירוציהם של הרמב"ן ושל י' אליצור, ועדיין לא נחה דעתנו.

[17]  חז"ל רמזו לכך בעיניה הרכות מבכי של לאה, כשהבינה שלא תזכה להנשא ליעקב. עיין ב"ב קכג ע"א וברש"י כ"ט, יז.

[18]ראה ל"א, יד-טז. באמתחתו של מו"ר הרב יואל בן נון מצוי מאמר (שעד לכתיבת שורות אלו טרם ראה אור), הטוען ומוכיח היטב שרחל גנבה את התרפים לא מסיבות 'דתיות' או משיקולי 'מודיעין', אלא בשל המאבק הכלכלי נגד אביה שמכר אותה כשפחה. על פי הפסוקים הנ"ל, לאה  הייתה עמה בעצה אחת בעניין זה, וייתכן, אפוא, שידעה גם על גניבת התרפים. 

[19]  מדרש  שוחר טוב לתהילים ט', יג, בדרך שונה - איכה רבה ב' על הפסוק ''בלע ה' ולא חמל", ובדרך נוספת - זוהר שמות פרשת פקודי רנה ע"א ובתיקוני זוהר תיקון ששים ותשע, קי ע"א-ע"ב. המדרש ידוע בעיקר בשם 'מדרש אלה אזכרה', א' ילינק, 'בית המדרש' ח"ב עמ' 64. עיין גם ד' גולדשמידט, מחזור לימים נוראים ח"ב, ירושלים תש"ל, עמ' 568, ובכל מחזורי אשכנז בסליחות שבסוף סדר העבודה בתפילת מוסף ליום הכיפורים.

[20]עיין למשל תוספתא מנחות פי''ג הכ"ב, בבלי יומא ט ע"ב ועוד.

[21]עיין יוספוס פלאוויוס, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', ספר א', פרק ו' סעיף ד ואילך.

[22]  סנהדרין כז ע"ב: "והכתיב 'פוקד עון אבות על בנים'? התם - כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: 'ואף בעונות אבותם אתם ימקו' - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". ועיין גם מכילתא יתרו פרשה ו' ומכילתא דרשב"י שמות כ'.

[23]שהוזכרו לעיל, עיין בהערה 19.

[24]קולמוסים רבים מספור כבר נשתברו על השאלה - איך ייתכן שעשרת החכמים ישבו יחד בבית הסוהר הרומאי לפני הוצאתם להורג ודנו את דינו של גונב נפשות, והרי חלקם נהרגו במרד הגדול, כר' ישמעאל כהן גדול ורשב"ג נשיא ישראל שנהרגו יחד (ולדעת רוב המפרשים ורוב החוקרים הכוונה לרשב"ג הזקן, שנהרג במרד הגדול, לחכם אחר בן אותה תקופה - ראה ר"ש ליברמן, 'תוספתא כפשוטה' סוטה עמ' 737-738 - או לר"ש בהס"ג - ר' שמעון בן הסגן, אף הוא בן אותה תקופה), חלקם נהרגו בגזירות אדריינוס, כר' עקיבא, ר' חנינא בן תרדיון ור' יהודה בן בבא, וחלקם אף נהרגו מאוחר יותר, כר' אלעזר בן שמוע. גם הסיפור שבפיוט עצמו מתאר חכמים הנהרגים בנסיבות שונות, ולא עשרה חכמים היושבים בחדר אחד במעצר. ועיין בכל אלו ובסתירות במקורותינו ברי"א הלוי, 'דורות ראשונים', כרך ג' עמ' 200-202, ובעוד מקומות רבים בו. וראה גם ש' קרויס, 'עשרה הרוגי מלכות', השלח מ"ד תרפ"ה, נדפס גם ב'מרד בר כוכבא', ירושלים תש"ם, עורך: אהרן אופנהיימר, עמ' 239-276.

     נראה בפשטות, שהפייטן חיבר במודע שני סיפורים שונים. האחד - על עשרה חכמים, ור' ישמעאל (ורשב"ג) ביניהם, שנתבעו יחדיו על מכירת יוסף, אם מפי הקיסר ואם מפי הגבורה; והשני - סיפורים מלוקטים על גדולי חכמי ישראל שנהרגו על קידוש השם. ובחר הפייטן עשרה מהם (ור' ישמעאל ורשב"ג ביניהם) כדי להדגיש את הזיקה המתמשכת לשנאת חינם ולמכירת יוסף. הפייטן עשה זאת ברוח דברי ר' אבין במדרש משלי הנ"ל: "אמר ר' יהושע בן לוי - לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של  יוסף. א"ר אבין - הוי אומר, נפרעו עשרה מכל דור ודור, ועדיין אותו החטא קיים".

[25]  ראה יומא ט ע"ב וגיטין נו ע"א.

[26]  "נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא (על דודו ר' אלעזר המודעי). בעטו והרגו... אמר הקב"ה: שברת זרוען של ישראל וסימית עין ימינן - לפיכך האיש ההוא, זרועו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן  כוזיבא". (איכה רבה, פרשה ב' ד"ה בלע ה').

[27]  עיין בעיקר 'בעלי התוספות על התורה' על המילים "דותיינה" ו"ויראו אותו מרחוק" (בראשית ל"ז).

[28] מעין הצדקתו של דוד לבוא על בת שבע כיוון שאוריה כתב לה גט כריתות בעת שיצא למלחמה. גט כזה שנכתב מאהבת האישה ומדאגה לה (כדי לפוטרה מעגינות אם לא ישוב), ולא נכתב מרצון להיפרד ממנה - ודאי אינו מקל את החטא מבחינה מוסרית. כבשת הרש נגזלה מבעלה גם אם היה לכך היתר הלכתי פורמלי. ועיין בספרנו 'דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון', אלון שבות תשס"ב, בעיקר בחלק הראשון (עמ' 37-44) ובעמ' 115-116.

[29]עיין בהרחבה במאמרנו 'מעמק חברון לעמק דותן, בעקבות יוסף ובעקבות המדרש', בתוך 'על אתר' א', אלון שבות תשנ"ו (או בשיעור לפרשת וישב).

[30] על סגולותיו אלו של רבי אליעזר כבר נכתב הרבה. עיין בעיקר הרב ר' מרגליות, 'יסוד המשנה והתפתחותה', ירושלים תש"ן; וכן י"ד גילת, 'משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס'.

[31]ראה בראשית רבה פ"ד, ח וברש"י ל"ז, ג.

[32]עיין בכל זה בהרחבה בב"מ נט ע"ב בסוגייה המספרת על נידויו של רבי אליעזר.

[33] אמנם, ניתן להביא סיוע לשיטתם של חז"ל מן הפסוק "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום" (ל"ה, כ). משמע, יש חשיבות למקום שנקברה ולציון קברה לדורות.

[34]א. החשבתי לצורך העניין את אפרים ומנשה כשני שבטים, ומניתי גם את לוי. בכל מניין מקובל נמנים שנים עשר שבטים בלבד, ובהם יוסף ולוי או אפרים ומנשה בלא לוי.

     ב. הראב"ע בתהילים פ', ב התחבט בשאלה זו. תירוצו הראשון הוא על פי הדרך המקובלת: "וכל ישראל נקראו בשם אפרים, וזה הוא 'ויקרא בהם שמי'". דברינו להלן הם דווקא ברוח תירוצו השני, אלא שהוא סתם ולא פירש: "או המשורר הזכיר מלחמה שהיתה  לבני רחל עם גוים".

[35]עיין תהילים ע"ח, סב-סד. שרידי חורבנה של העיר מוכרים לנו עד היום. עיין למשל א' קמפינסקי, שִׁלֹה, בתוך: 'אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל', עורך ראשי: בנימין מזר.

[36]בשמואל א' נמנו שלושים וארבעה אלף הרוגים בשתי המלחמות, אך בפרק ו' פס' יט נמנו חמישים אלף הרוגי סך כל הפורענות. ועיין מ' אסקין, 'שבעים איש חמישים אלף איש', מגדים כ"ג, עמ' 109-114, ותגובתי - מגדים כ"ד עמ' 103-104.

[37] הדיון נעשה בעקבות שאלה על שילוח העבדים בימי צדקיהו. שהרי דין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, והיובל נוהג רק כשכל השבטים יושבים בנחלתם.

[38] אפשר שהשליחות הייתה עם תום המהפכה הדתית של יאשיהו בשנת שמונה עשרה, ובמלאות מאה שנה לגלות עשרת השבטים.

[39] יש לכך דוגמאות רבות במקרא, ונזכיר שלוש מהן.

     א. נבואת 'אחרית הימים' שבישעיהו ב', שנאמרה כנראה בימי עוזיהו, חוזרת על עצמה בשינויים קלים במיכה ד' בימי חזקיהו. היא חוזרת במיכה בתקופה שונה, על רקע רוחני ומדיני שונה לחלוטין ועם מסקנה שונה מאוד מזו שבנבואה בישעיהו.

     ב. נראה, שיש יחס דומה בין הנבואה על אדום בעובדיה א' לבין הנבואה הנאמרת עליו בירמיהו מ"ט.

     ג. רעיון הנבואה הכפולה מפורש בנבואה על מואב בישעיהו: "זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז: ועתה דבר ה' לאמר - בשלֹש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב" (ישעיהו ט"ז, יג-יד). משמע, כל מה שנאמר עד עתה הוא נבואה שנאמרה 'מאז' (אולי בימי מישע מלך מואב, במלחמתו עם יהורם בן אחאב ויהושפט), ועתה נוקב הנביא בזמן חורבנו המדויק.

[40]גם בנימין סבל מתגרת ידם. עיין תנחומא מקץ י"ג ד"ה 'וישא עיניו'.