דילוג לתוכן העיקרי

ואתחנן | עשרת הדיברות

קובץ טקסט

להאזנה

שיעורנו השבוע מבקש להמשיך את הדרך הלימודית שבה פתחנו בשיעור בשבוע שעבר (פרשת דברים). שם השווינו בין סיפור שני מאורעות היסטוריים על ידי משה לדרך תיאור המאורעות של הכתוב קודם לכן. ראינו שני עקרונות שבגללם משנה משה את פרטי הסיפור:

א. לגבי תיאור מינוי השופטים בעם ישראל אמרנו, כי השתנו בפועל פרטים מסוימים מזמן ההתרחשות, ומשה מתייחס גם אליהם, ועל כן תיאורו את מינוי השופטים שונה במעט מהתיאור המקראי של הסיפור.

ב. בתיאור חטא המרגלים העלינו את האפשרות כי יש למשה מגמה מסוימת באזכור המאורעות, ובשל מגמה זו הוא מדגיש פרטים מסוימים ומשמיט אחרים.

בשיעור השבוע נתמקד באחת הכפילויות הידועות והמדוברות - עשרת הדברים. דומני שכאן נצטרך לסלול עיקרון נוסף שעל פיו מחליט משה להדגיש פן מסוים ולהתעלם מאחר.

בשלושת הדיברות הראשונות (אנכי ה' א-להיך; לא תעשה לך פסל; לא תשא את שם ה') איננו מוצאים הבדלים כלל בין הנוסח הכתוב בפרשת יתרו לבין הנוסח שאותו מצטט משה בפרשתנו. בדיברות אלו משה מצטט באופן מדויק את דברי ה'.

הבדלים קטנים מאוד, שאינם בעלי משמעות מיוחדת, מופיעים בדיברה החמישית - כבד את אביך ואת אמך. משה מוסיף: "כאשר צוך ה' א-להיך" וכמו כן מוסיף: "ולמען ייטב לך" (ולא רק "למען יאריכון ימיך"). כאמור, שני הבדלים אלו אינם משמעותיים. התוספת הראשונה באה להזכיר כי משה אינו אלא מצטט את דברי ה' שנאמרו זה מכבר וכי אין כאן דיבור חדש. ממש כשם שלפני שני משפטים בשיעור זה כתבתי: 'כאמור'.

גם להבדל השני אין לייחס משמעות מיוחדת ברובד הפשט. זוהי תקבולת נפוצה, שבאמצעותה מבקש משה לחדד את השכר הטוב הטמון למי שיכבד את הוריו. אין כאן שינוי בתפיסה או בדין, אלא רק המשך הכיוון שהופיע כבר ביתרו - לא רק שהאדם יחיה חיים ארוכים, יהיו אלה גם חיים טובים.

כך גם אין לתמוה על תוספת ו' החיבור בדיברות השביעית והשמינית (ולא תנאף, ולא תגנב). יש לזכור שמשה מבקש לומר לעם את התכנים שאותם אמר ה' לעם בהר סיני. הוא אינו מחויב לציטוט מדויק של המילים, אלא לרעיונות ולדינים. תוספת ו' החיבור אינה אלא שגרת לשון, וגם אם ה' לא התבטא בצורה זו, יש לו למשה הזכות לומר זאת כך (ברצוני להדגיש כי אני מדבר ברובד לימוד פשט הכתוב. גישתו של ר' עקיבא במדרשי ההלכה היא כי ניתן ללמוד גם מייתור או מתוספת של ו' מעין זו הנידונה).

שינויו של משה בניסוח הדיברה התשיעית יכול להתפרש לכיוונים שונים. במקום: "לא תענה ברעך עד שקר" (המופיע ביתרו) אומר משה: "לא תענה ברעך עד שוא". מה משמעות החילוף בין "עד שקר" ל"עד שוא"? האם שני הביטויים מכוונים לאותה התופעה של עדות שקר בבית משפט או שמא הם מכוונים לשתי תופעות שונות?

רמב"ן במקום (בפירושו לדברים ה', טז) מבין כי ישנה תוספת מיוחדת בדברי משה: "וביאר 'ולא תענה ברעך עד שוא', לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד: אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי שווא - דבר בטל".

על פי דברים אלו, איסור 'לא תענה ברעך עד שקר' אוסר עדות שאינה נכונה המזיקה (גופנית או כלכלית) לאדם שעליו מעידים, ואילו איסור 'לא תענה ברעך עד שוא' אוסר כל עדות שאינה נכונה, בין אם עדות זו מזיקה ופוגעת באדם הנידון ובין אם לאו.

ניתן כמובן גם לטעון כי משמעות המילה "שוא" אינה רק 'לחינם', אלא היא יכולה לשמש גם כמקבילה ל"שקר", ואז משה אינו משנה מאומה אלא רק מגוון את דיבורו. כך נראה ממקומות אחרים שבהם ברור כי פירוש 'שווא' הנו 'שקר'. כך למשל מתבטא יחזקאל: "חזו שוא וקסם כזב" (י"ג, ו); "יען דברכם שוא וחזיתם כזב" (י"ג, ח). גם בתהילים מצאנו תקבולות דומות המרמזות לפירוש המוצע למילה 'שווא': "כי פסו אמונים (-דוברי אמת) מבני אדם, שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות" (י"ב, ב-ג); "אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר" (קמ"ד, ח).

בין כך ובין כך, איננו עומדים בפני שינוי משמעותי היכול לרמוז על כיוון אחר שאותו מבקש משה להדגיש.

בניגוד לכל הדוגמאות הללו, כשאנו באים לבחון את מצוות השבת אנו נתקלים בשני ציוויים שונים לחלוטין, או ליתר דיוק, בשני טעמים שונים, הבונים ממילא שבת אחרת.

בפרשת יתרו קראנו (שמות כ', ז-י):

"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".

הטעם המופיע בפרשת יתרו לקיומה של השבת ולשמירתה הוא בריאת שמים וארץ על ידי ה' בשישה ימים. מכיוון שה' שבת ממלאכתו ביום השביעי ובכך קידש אותו, אל לו לאדם לעבוד ביום קדוש ומבורך זה.

בניגוד גמור לכך אנו קוראים בפרשה שלנו (דברים ה', יא-יד):

"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' א-להיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת."

על פי נאום משה מטרת השבת הנה מטרה סוציאלית. פעם בשבוע יש לאפשר מנוחה לפועלים העובדים קשה במשך כל השבוע. וזאת לא רק לפועלים בני האדם, אלא אף לבהמות העובדות בשדה (ועל כן בואתחנן מורחב 'ובהמתך' של יתרו לחיות העבודה: "ושורך וחמרך וכל בהמתך"). לא בריאת העולם ניצבת ברקע השבת, אלא דווקא יציאת מצרים ("וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך").

שני אזכורי שבתות אלו נותנים טעמים שונים לקיום השבת, וממילא גם מתארים שבתות בעלות אופי שונה: ביתרו ה' אקטיבי- הוא מקדש השבת, והוא עשה זאת, למעשה, כבר מימות בריאת העולם - "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על האדם להיעתר לקדושה זו ולשבות ממלאכתו. לעומת זאת, בפרשתנו שמירת קדושת השבת מוטלת על האדם - "על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". האדם מחויב לאפשר חופש לפועליו. אם נדייק יותר נשים לב כי בואתחנן כמעט ואין קדושתה של השבת מורגשת, אלא רק יתרונה החברתי, ואילו ביתרו ישנו מעמד מיוחד דווקא למושג הקדושה בהקשר של השבת.

כיצד ניתן להבין שינוי קריטי זה? לכאורה, כאשר משנה משה את טעם השבת הוא ממציא מדעתו "שבת חדשה", המשקפת עולם אידאי אחר, הקשור לעולם מוסרי, ולא לעולם דתי כפי שציווה ה' ביתרו?!

לפני שניגש לליבון הבעיה יש לציין, כי משה אינו ממציא דבר מדעתו חלילה. ה' עצמו ביטא את הפן הסוציאלי של השבת במקום אחר, בפרשת משפטים: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג, יב). לא רק התוכן הסוציאלי של השבת עולה בפסוק זה, גם הניסוח ("למען ינוח") מזכיר מאוד את הניסוח אצלנו("למען ינוח"), ולכן נראה כי משה אמנם מצטט מקור זה בדברו על השבת.

חז"ל רומזים לכך באמרם כי "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". הציווי על השבת בפרשת יתרו פותח ב-"זכור את יום השבת", ואילו בואתחנן הוא פותח ב-"שמור את יום השבת". אין כוונת חז"ל כי ה' הצליח לומר את שתי המילים ביחד, אלא כי "זכור וכו' ו"שמור וכו' נאמרו שניהם על ידי ה'; כלומר: משמעות השבת הנסמכת ל'זכור' (טעם השבת הדתי, המושתת על בריאת העולם) ומשמעות השבת הנסמכת ל'שמור' (טעם השבת הסוציאלי, המושתת על יציאת מצרים) נאמרו שניהם על ידי ה'.

גם ראב"ע בפירושו לעשרת הדברים שבפרשת יתרו מאריך בדבר, וטוען כי משה ביקש להדגיש את הפן האחר, שעליו לא שמעו ישראל במעמד הר סיני.

ואולם, עיקרה של השאלה נותר בעינו. גם אם ה' יצק בשבת את שני המוטיבים הללו, את שתי הסיבות למנוחת השבת ולחוסר העשייה בה, עדיין עלינו להבין מדוע במעמד הר סיני החליט ה' להדגיש את הפן הדתי, ומדוע החליט משה, בעמדו בערבות מואב, להדגיש את הפן הסוציאלי.

דומני כי הדבר קשור למצב ההיסטורי שבו נתון היה העם כשעמד למרגלות הר סיני ולמצבו כעת, ערב הכניסה לארץ. לעם שחווה את מעמד הר סיני קשה היה להפנים מושגים של חקלאי העובד את אדמתו ולהזדהות עמם. הם היו שבטים נודדים במדבר צחיח, שכל מעיינם התמקד במעט מים ואוכל. לאיש מהם לא הייתה שדה שפועלים עובדים בה, ואיש מהם לא עבד בשורו ובחמורו לשם חרישת השדה וזריעתה. במצב שכזה, קשה לעם להפנים ולהבין את המשמעות הגדולה והנשגבה שבשביתה סוציאלית, ואת הניסיון הקשה שבו עומד חקלאי שצריך להפסיד יום עבודה רק כדי שפועליו ינוחו. במצב כזה, מתאים לעם להזדהות עם הפן הדתי שבשבת, להבין את קדושתה הדתית הנעוצה בשביתת ה' ממלאכה ביום זה.

אולם כעת, ערב הכניסה לארץ, כשעיניהם של ישראל נשואות לנחלתם ולירושתם, כעת יש צורך להדגיש את עמידתו המוסרית של בעל שדה המעסיק פועלים. מיד לאחר אזכור עשרת הדברים אומר משה את עיקר המסר שאותו הוא מבקש להעביר לאורך כל נאומו: "בכל הדרך אשר צוה ה' א-להיכם אתכם תלכו, למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. וזאת המצוה... לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (ה', ל; ו', א). לאורך כל נאומו מדגיש משה כי פניו מופנות אל עבר תקופת הישיבה בארץ. אי לכך, רואה משה לנכון להדגיש את הפן של השבת שלא נאמר בעשרת הדברים בהר סיני, אך נהיה כעת לרלוונטי יותר ויותר.

דבר זה יכול להסביר הבדל קטן נוסף שקיים באזכור עשרת הדברים על ידי משה, בדיברה העשירית (לא תחמוד). ביתרו נזכרים שבעה דברים שאותם אסור לחמוד - בית, אישה, עבד, אמה, שור, חמור וכל דבר. בנאום משה בפרשתנו הוא מוסיף דבר (בנוסף לשינוי של הקדמת האישה לבית). לאחר האיסור לחמוד את ביתו של האחר מוסיף משה: "בית רעך, שדהו ועבדו...". השדה אינה נזכרת באיסור ביתרו ומופיעה רק בנאום משה.

דומני כי הדבר נובע מאותה הסיבה הנזכרת. כעת רואה משה לנגד עיניו את העם העומד לנחול קרקעות ובתים, ושדות שבהם תהיה תלויה מחייתו. כעת ראוי להדגיש כי גם את שדה הזולת אסור לחמוד. גם אם בשעה שעמד העם למרגלות הר סיני היה דבר זה רחוק מהם, ועל כן לא נאמר, כעת, כשהדבר רלוונטי, מוסיפו משה.

בשבוע שעבר דיברנו על השתנות המצב והעם ועל מגמה חינוכית של משה שהובילו לשינויים בין נאום משה לבין תיאורי הכתוב את המאורעות. בשיעור היום ביקשתי להוסיף סיבה נוספת הגוררת שינויים - הפער ההיסטורי בין עם נודד לבין עם שעומד לנחול אדמה, שעומד להקים מדינה בארץ שהובטחה לאבותיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)