וארא | למען תדע כי אני ה'

 

                                 יחזקאל כ"ח, כה-כ"ט, כא

שתי הפרשיות הקרובות, וארא ובא, עוסקות במאבק של ישראל לצאת ממצרים ובהתיצבותו של משה לפני פרעה. מובן מאליו, שאף שתי ההפטרות שלהן עוסקות בכך. על מנת להבין את ההפטרות ונקודת הראיה שלהן, עלינו לפתוח בדיון בפרשיות, ובשאלת הזיקה שביניהן.

שאלה פשוטה מתבקשת למקרא הפרשיות הללו והיא מדוע היה צריך עשר מכות בכדי לגאול את ישראל ממצרים, וכי לא יכול היה מלך מלכי המלכים להשיג את מטרתו בפחות מכות ומבלי כל משחקי החתול והעכבר עם פרעה וחרטומיו? לאמיתו של דבר, די היה במכה אחת חזקה שתכניע את פרעה, כפי שמשמע מן הפסוקים הפותחים את המערכה כנגד פרעה:

"ואמרת אל פרעה כה אמר ד' בני בכורי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלח,ו הנה אנכי הורג את בנך בכורך".[1]

האמירה כלפי פרעה היא פשוטה, והיא מתמצית באיום במכה חזקה וניצחת שתכניע אותו. לא מדובר בעשר מכות אלא במכה אחת שתפתור את הבעיה. מדוע, אם כן, נמשך העניין במשך עשר מכות?

להבנת העניין, עלינו לעמוד על ההבחנה שבין פרשיות וארא ובא, ותפקיד המכות שבכל אחת מהן. שבע מכות נמצאות בפרשת וארא ושלשה בפרשת בא (כמנין "בא" בגימטריא). נראה שאין זו חלוקה מקרית אלא מדובר בשתי קבוצות שונות של מכות, וכפי שנפרט.

תגובתו הראשונה של פרעה כלפי דרישתו של משה לשלח את ישראל איננה סירוב לשלחם בלבד אלא הכחשה כלפי שמיא: "לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח"[2]. כפי שניתן לראות, יש בדבריו שתי קביעות:

א. כפירה בקב"ה

ב. סירוב לשלח את ישראל.

מאותו רגע שפרעה כחש בקב"ה וע"י כך העביר את הדיון מן המישור ההיסטורי-לאומי למישור התיאולוגי, לא ניתן עוד להסתפק במכה חזקה שתכניע אותו במגרש ההיסטורי, אלא יש צורך להביא אותו לידי הכרה תיאולוגית בקב"ה.

מגמה זו מפורשת בכתובים - "כה אמר ד' בזאת תדע כי אני ד' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם"[3] - והיא העומדת בבסיס התופעות המלוות את המכות. ראשית, הדרישה החוזרת לאורך הפרשיות לתת לעם לחוג שלשה ימים במדבר ולחזור מצרימה אינה מובנת אלא לאור תובנה זו. וכי יעלה על דעת מאן דהו שהקב"ה זקוק לתחבולה מעין זו על מנת להוציאם, או שכבודו בכך?! ואולם, אם נבין שהמכות פועלות על ציר כפול ושתחילתן נועד להביא את פרעה להכרה בקב"ה בלבד, רעיון היציאה למדבר לשם חגיגה לקב"ה וחזרה למצרים הינו הגיוני לחלוטין. בדרך זה, פרעה אמור להכיר בקב"ה אף במנותק מן המאבק על יציאת העם מארצו, ובזה יהיה ההישג של חגיגת שלשת הימים. כמובן, שלאחר מכן, בשלב השני תבוא אף הדרישה לשלחם לצמיתות, כפי שאכן קורה בתחילת פרשת בא.

כמו כן, תפקיד החרטומים מקבל את מלוא משמעותו לאור זה. המאבק בשלב הופעתם בויכוח שבין משה לפרעה איננו על יציאת ישראל מבית עבדים אלא בשאלה מיהו הגורם השולט בטבע - ד' אלוקי ישראל או המאגיה. לו היו המכות סובבות מסביב לשאלת היציאה ממצרים, היו "עבדי פרעה" שהם יועציו לניהול ענייני המדינה מלווים את העלילה, ואילו החרטומים שמעמדם נובע מעצמתם הדתית-מאגית לא היו במרכז ההתמודדות. ואולם, היות והמכות הראשונות נועדו להביא לידי ידיעת ד', המאבק כלפי החרטומים הוא החשוב ובהם נעזר פרעה.

נקודה שלישית הקשורה בכך היא עוצמת המכות. לאמיתו של דבר, המכות הראשונות אינם מסוכנות אלא מטרידות. הפיכת המים לדם איננה מסכנת את הציבור שהרי ניתן לשתות את הדם, אך היא מעיקה עליהם וטעונה משמעות סמלית מרובה. כמו כן, הצפרדעים מהווים מטרד נוראי אך אין הם מסכנים את המצרים או מביאים לידי שבר כלכלי[4]. והוא הדין והוא הטעם ביחס לכנים. אף דבר זה מפורש בכתובים בפרשתנו:

כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ

הנאמר לפרעה בפסוק הזה הוא שבכוח הדבר היה לפגוע פגיעה אנושה במערכות החיים במצרים, אך הקב"ה וויתר על כך "למען ספר שמי בכל הארץ". הרי לנו שהמכות לא הביאו, ולא היו אמורות להביא, לידי התמוטטות מערכות אלא חשיבותן היה בהפרעת מערכות חיים ובהדגמת השליטה האלוקית בטבע. לו תפקיד המכות היה לגרום לשחרור ישראל מעבדות מצרים, מכות חזקות יותר היו משיגות את המטרה באופן הרבה יותר יעיל, אך להעברת המסר על ההשגחה האלקית, הועדפו מכות מטרידות.

זו גם הסיבה שאין בהילות כה רבה לסלקם. גם כשמשה מבטיח לפרעה להפסיק את המכה, אין זה נעשה מיד אלא למחר. העקרון שמשה רוצה להראות לפרעה היא השליטה בטבע ואת זה הוא משיג ע"י הדגמת יכלתו לכוין את השעה כפי רצונו. מאידך, המשך המכה לעוד יממה איננה כה בעייתית כי אין היא גורמת נזק כה קשה שאין המצרים יכולים לעמוד בכך.

לאור האמור, ניתן להבין מדוע לא נחתה על המצרים מכה אחת ניצחת שהיתה מכניעה אותם מיידית. גישה כזאת היתה משיגה את המטרה של הוצאת ישראל ממצרים אך לא היתה מצליחה להביא את המצרים להכרה בקב"ה. לשם כך, היו זקוקים לסדרת מכות שתשכנע אותם באופן הדרגתי ולא מכוח כפייה של מכה חזקה. האמור בפסוק שצוטט לעיל על הריגת הבכורות בלבד מתייחס לתביעה שהוצגה שם על שלוחם בלבד והיא נאמרה קודם להכרזתו של פרעה "לא ידעתי את ד' ". עד להכרזה זו, המאבק היה על יציאתם ומכה קשה היתה מספקת למטרה המוצהרת של הוצאתם ממצרים. ואולם, ברגע שפרעה הכניס למאבק את הגורם התיאולוגי, הוזזקה ההשגחה למערכת שלמה של מכות בכדי להתמודד עם הנושא הדתי.

לאמיתו של דבר, מדובר בשתי מערכות כלפי פרעה. הראשונה, מכות דצ"ך, נועדה לבסס את עצם ההכרה בקב"ה ועל כן מטרתה מוגדרת כ"בזאת תדע כי אני ד' ", והיא הסתיימה ברגע שהשיגה את יעדה ופרעה וחרטומיו אמרו אמרו "אצבע אלקים היא". המערכה השניה, מכות עד"ש וברד" באו לקבוע את העקרון של ההשגחה האלוקית כפועלת בהיסטוריה ותכליתה היא "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ". המכות הללו מאופיינות ע"י ההבחנה שהן מבדילות בין ישראל למצרים, כסימן היכר מובהק של ההשגחה האלוקית. לעומת המכות הקודמות, יש בכוחן להביא להרס והשחתה אך הם אינן עושות כן אלא משמשות כאיום, וכפי שנאמר מפורשות בפסוק על הדבר. מערכה זו מסתיימת במכת ברד כשפרעה אומר "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים". בכך מושגת אף המטרה השניה של ההודאה בהשגחה האלקית.

בנקודה זו, גם מסתיימת פרשת וארא. המכות שלה השיגו את המטרה הראשונה של הכנעת פרעה מצד הכרזתו "לא ידעתי את ד' " אך לא טיפלו כלל ביעד השני של התגברות על האמירה הנוספת של "וגם את ישראל לא אשלח". תפקיד זה מיועד לקבוצה השלישית של המכות, אלו המופיעות בפרשת בא, ובזה הגענו לאבחנה שבין פרשת וארא לפרשת בא[5]. המכות שבראשונה הם לקדוש שמו הגדול כנגד מחרפיו; אין מטרתם הכנעתו של פרעה והכרחתו להוציא את ישראל אלא הבאתו להכרה בקב"ה ואילו המכות שבפרשת בא הם כלי בידי ההשגחה להביא את ישראל לתעודתם ההיסטורית-לאומית ושונות הן מאד באופיין מן המכות הקודמות להן.

מעתה, ניגש להפטרה. כשם שפרשת וארא מתמקדת במלחמתו של הקב"ה בפרעה מן הזוית התיאולוגית, כך גם ההפטרה עוסקת בפן הזה[6]. ענינו של יחזקאל הוא לבסס את עקרון "למען תדע כי אני ד' " ונבואתו מכוונת למטרה זו. לכן, הנבואה פותחת בפנייה לפרעה במעמדו של מלך-אל ולא לעם כעם. התביעה כנגד פרעה איננה באה להתמודד עם תחושות עצמה צבאית ומדינית המביאה לידי הגאווה האנושית של כוחי ועוצם ידי אלא היא מתייחסת לתביעה מרחיקת לכת של פרעה, המכריז "לי יארי ואני עשיתני"! מרכזיות היאור בחיי מצרים מביאה את פרעה להצגת מיתוס בריאה המציבה אותו כבורא ומנהיג. סמל התנין בהקשר הזה הוא משמעותי; הן מבחינת קמאיותו, עצמתו והסימביוזה שבינו לבין הנהר, התנין הוא סמל שפרעה יוצר זהות אתה על מנת לעשות עצמו כבעל היאור. אם התנין הוא מלך היאור וחי שם מקדמת דנא, הרי שהוא הסמל המתאים ביותר עבור פרעה להמחשה אלילית של "לי יאורי ואני עשיתני". בהקשר זה, מן הראוי לציין שהתורה הדגישה בפרשת בראשית את בריאת התנינים ע"י הקב"ה ("ויברא אלקים את התנינם הגדלים"), ומלבד האדם, היא היצור היחידי שהכתוב משתמש בפעל ב'ר'א' לגביו. לאור הפטרתנו וטענת פרעה המובאת בה, יש להניח שהכתוב נקט לשון זה בדוקא, וזאת על מנת להוציא מלבם של תועים ולהבהיר שהקב"ה הוא הבורא היחידי.

מפאת השימוש שפרעה עושה בתנין כסמל, הנבואה כנגדו נוקטת באותה גישה ומדברת על ערעור מעמדו של התנין, כשהדברים מכוונים כלפי פרעה. המטאפורות שהנביא משתמש בהם באות לערער את כוחו של התנין כשליט ("ונתתי חחים בלחייך" שפירושו שימת טבעת באף החיה לשם רסן ושליטה) ונתוק הקשר שבינו לבין היאור: "והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאריך בקשקשתיך תדבק. ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאריך על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה". הוצאת התנין מתוך הנהר והעברתו למדבר איננה רק פגיעה בעוצמתו וסבוב מיתתו אלא זהו ניתוק הזיקה ליאור שעליו התבססה מיתוס הבריאה. התנין הרובץ בתוך היאור ומקומו כחלק מן הנהר הקמאי הוא הסמל של הבריאה, והעברתו למדבר מוכיחה שאין הנהר עבורו אלא בית גידול מתאים ותו לא ואין התנין והנהר ישות אחת.

מסקנת המהלך, המופיעה בפסוק הבא, הוא "וידעו כל ישבי מצרים כי אני ד' ". זהו, כמובן, אותה מסקנה המוכרת לנו מפרשת וארא כמטרת המכות. אמור מעתה, הן פרשת וארא והן נבואת יחזקאל מתארות את מכות ד' במצרים, כשבשני המקרים עיקר מגמתן איננה הכנעה צבאית אלא הבאת מצרים להכרה בקב"ה.

אף בהמשך ההפטרה, הנביא חוזר ומדגיש נקודה זו:

לכן כה אמר א' ד' הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה. והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה וידעו כי אני ד' יען אמר יאר לי ואני עשיתי

כפי שניתן לראות, יחזקאל מדבר על מכה קשה כנגד המצרים, אך מוקדה איננה הכנעת מצרים במישור הפוליטי כגוי רשע כשלעצמו אלא בהצבת העקרון של "אני ד' " וזאת "יען אמר יאר לי ואני עשיתי". במונחים של פרשת וארא, מדובר החרבן המדובר עליו הוא ביטוי הפוטנציאל שבקבוצת המכות השניה ובהוצאתם מן הכוח אל הפעל אך למטרה הזהה של "למען תדע כי אני ד' ". וייתכן, שכשם שבפרשה ישנו מהלך כפול של עצם ההכרה בראשונה ולאחר מכן בהשגחה, שאף כאן הכפילות נועדה למטרה דומה, אך אין לכך ביטוי ממשי בפסוקים מלבד עצם עובדת הכפילות.

סוף ההפטרה ממשיך את הקו הזה. גלות מצרים, קבוץ גלויותיהם והשבתם לאדמתם מזכירים לשונות דומים האמורים בישראל, ומקבילים להם. דבר זה מפתיע מאד, כמובן, וכי מה ענין מצרים אצל ישראל? דאגתו של הקב"ה לישראל, מחוייבותו לאבות ורצונו בהשבתם לארץ אינם שיקולים הרלבנטיים למצרים. וכי מדוע לא יתן להיסטוריה לפעול את פעולתה מבלי התערבות אלוקית מיוחדת, כפי שכך הם פני הדברים בנוגע לשאר האומות? יתר מכן; אף כשהם שבים אינם חוזרים לגדולתם אלא נשארים ממלכה שפלה, כך שאין מדובר בדאגה לגורל העם המצרי כגוי גדול כשלעצמו.

התשובה לתמיהה הזאת טמונה במה שראינו. הגליית מצרים והשבתם לארצם נועדו להדגים את ההשגחה האלקית בעולם ולשם כך חשוב לקב"ה להראות את שליטתו בגורלם. במלים אחרות, אין מדובר בצורך הדיוט אלא בצורך גבוה. המשותף לקבוץ גלויות ישראל ומצרים הוא בנקודה זו של התערבות ההשגחה, ומשום כך השימוש בלשונות משותפים של הנבואה לשני התהליכים. שפלות מצרים משתלבת בכך כי היא מדגימה את רצון ד' כלפיהם שהיא המטרה של השבתם לארצם, ואין היא מפאת הדאגה לגורל ההיסטוריה המצרית.

כל זה מפורש בהפטרה עצמה, בפסוק המסיים את הקטע הזה:

ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וידעו כי אני א' ד'

בהקשר זה כדאי להוסיף, שבדומה לפרשה שבה יש התקדמות מעצם ההכרה בקב"ה להשגחתו, אף כאן הנבואה על קבוץ הגלויות בודאי ממלאת אותה תפקיד, כי מוקדה איננה עצם שאלת הבריאה אלא השליטה וההשגחה בהיסטוריה.

בעקבות כל האמור, לא נופתע לגלות שאף פסוק הסיום של ההפטרה חוזר למוטיב הזה:

ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ד'

לא פחות מארבע פעמים חוזר הנביא במשך ההפטרה על משפט המפתח "וידעו כי אני ד' " ואין ספק שזהו עיקרה של ההפטרה מפני שנבואתו של יחזקאל על מצרים מכוונת כלפי הענין התיאולוגי שבהתמודדות עם מצרים ובזה היא מהווה הפטרה מצויינת לפרשת וארא.

 

 

---