פרשת וארא - `ואני אקשה את לב פרעה`

  • הרב יעקב מדן

פרשת וארא - "ואני אקשה את לב פרעה" / הרב יעקב מדן

דברי התורה לפרשת וארא נכתבו לעילוי נשמתו של
רועי ארבל הי"ד,
בעלה של חגית ובנם של דוד ונחמה ארבל יבל"א,
איש טלמון, חסיד וירא שמים, ממגיני הארץ ומבוניה,
שנפל במלחמה על ההתיישבות והדרכים המובילות אליה.

ארץ אל תכסי דמו, ואל יהי מקום לזעקתו.

 

הקשיית הלב

"ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אֹתֹתַי ואת מופתַי בארץ מצרים: ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאֹתַי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדֹלים". (ז', ג-ד)

המפרשים התחבטו בפשר הבטחה זו של הקב''ה, הן מבחינת הצדק שבה והן מבחינת הבנת מציאותה. מבחינת הצדק - היאך יכול הקב''ה לבוא בטענות אל פרעה ולהענישו, אם הוא עצמו הקשה את לבו; ומבחינת הבנת המציאות - כלום כל המשא ומתן עם משה וכל התוכחות שאמר משה לפרעה לא היו אלא אחיזת עיניים וחסרי ביסוס אמיתי? הרי הקב''ה קבע מראש מה יהיו תשובותיו של פרעה, ולשם מה - אם כן - נועד כל המשא ומתן? זאת ועוד: ודאי לא קצרה ידו של הקב''ה לעשות כל אשר יחפוץ, אך התערבותו של ה' בתחום הפרטי של האדם - ברצונו ובבחירתו החופשיים - מעלה חשד שמא האדם אינו בעל בחירה באמת. ומי ערב לנו, בבואנו להעניש כל חוטא רגיל, שהלה פעל בבחירה חופשית, והקב''ה לא התערב בבחירתו?

ואכן, הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות ובהלכות התשובה, וכן הרמב"ן בפירושו לפרשתנו, אכן טענו ששלילת הבחירה היא מן העונשים שהקב''ה יכול להטיל על האדם. וזו לשונו של הרמב"ם:

"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה... לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחִלה, והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר 'הבה נתחכמה לו' - נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר 'שלח ועשה תשובה', וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר 'ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך'? כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא - אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון - לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר 'כי הקשה ה' א-לוהיך את רוחו ואִמץ את לבבו'. וכן הכנענים - לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר 'כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם'... נמצאת אומר, שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה". (הל' תשובה ו', ג)

הרמב"ן הסכים באופן עקרוני עם הרמב"ם, אך לדעתו מניעת התשובה בכל עשר המכות אינה עונש על השיעבוד. בחמש המכות הראשונות, שנאמר בהן "ויחזק לב פרעה", "ויכבד פרעה את לבו" וכד' - הייתה לפרעה בחירה חופשית, אך משסירב לצו ה' - מנע ה' ממנו דרכי תשובה, ולכן הביטוי השולט במכות האחרונות הוא "ויחזק ה' את לב פרעה".

ועדיין קשה, כלום ייתכן שננעלו שערי תשובה? זאת ועוד: על חטאיו של פרעה שמענו, וכן על חטאיהם של הכנענים. אך על פשעיו הגדולים של סיחון עד למלחמתו עם ישראל - לא שמענו מעולם, ומדוע הקשה ה' את לבו? ואם תאמר: הואיל והקשה ה' את לבו וכיוון שכל משפטיו צדק, ממילא ידענו שסיחון הוא רשע - הרי בטל כל שיפוט שלנו מכל מעשה במקרא, ואין לנו אלא להאמין שה' עושה צדק בלי יכולת להיווכח בכך. ולשם מה בכלל ניתנו לנו סיפורים אלו, אם איננו יכולים ללמוד מהם דבר?!

דרכה של הגאולה

נחזור לעיקרו של סיפור מכות מצרים. משה ואהרן באו אל העם, סיפרו להם על ההתגלות בסנה ועשו לפניהם את האותות. אמונה חדשה ותקווה חדשה על האביב הקרוב החלו לפרוח בלבו של העם.

"וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האֹתֹת לעיני העם: ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, ויקדו וישתחוו". (ד', ל-לא)

אך מהר מאד מתברר שהגאולה הניסית הולכת בדרך עקלקלה. משה ואהרן עם מטותיהם ועם מופתיהם מגורשים מלפני פרעה פעם אחר פעם, ואף השעבוד רק הולך ומתגבר. בפגישתם הראשונה עם פרעה בביתו, הוא מסלק אותם מעל פניו וגוזר את גזירת התבן. לאחר שמטהו של אהרן הפך לתנין - אף שהמטה בלע את מטות החרטומים - חזק לב פרעה, ומשה ואהרן הושבו מעל פניו ריקם. במכת הדם - החרטומים הצליחו להוציא דם (כמעט) כמו משה ואהרן. פרעה שב אל ביתו ולא שת לבו אל המכה, ומסתבר שיושבי מצרים מצאו להם דרך לעקוף את פורענות הדם:

"ויעשו כן חרטֻמי מצרים בלָטיהם, ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה': ויפן פרעה ויבֹא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת: ויחפרו כל מצרים סביבֹת היאֹר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאֹר: וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאֹר". (ז', כב-כה)

גם במכה הבאה, החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים כמו אהרן. רוחו של העם, מן הסתם, פגה.

אך הנה מגיעה השעה הגדולה! החרטומים אינם מצליחים להסיר את הצפרדעים. פרעה נשבר, קורא למשה ולאהרן, מבקש להסיר את המכה ומבטיח לשחרר את העם:

"ויקרא פרעה למשה ולאהרן, ויאמר - העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'". (ח', ד)

אך דווקא כאן הגיע מפח הנפש הגדול! מתברר, שמשה ואהרן - עם כל עוצמת מופתיהם - הם אנשי עסקים ומדינאים גרועים ביותר. בלא לדרוש ערבויות, הם מאמינים להבטחת פרעה ומסירים את הצפרדעים:

"ויאמר משה לפרעה - התפאר עלי, למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאֹר תשארנה: ויאמר למחר, ויאמר - כדברך, למען תדע כי אין כה' א-לוהינו". (ח', ה-ו)

פרעה הפר, כמובן, את הבטחתו, אך למרות זאת - משה ואהרן שוב התפתו להאמין לו במכת ערוב, והסירו את המכה תמורת הבטחה על-פה של המלך הרמאי. המחזה התמים והמביש שב על עצמו גם במכות ברד וארבה. התברר לכולם, שיד חזקה בלא מדיניות תקיפה, חכמה וחשדנית שתלווה אותה - אין בה כדי להצעיד את העם אל חרותו, ושמשה ואהרן הם מדינאים טירונים חסרי תוחלת.

גם פרעה 'מבין' זאת, וזוהי הקשיית לבו. הקב''ה מוותר לו פעם אחר פעם, ונותן לו הזדמנות לשוב. אילו היה מצפון בלבו של אותו רשע - היה מכבד את העובדה שהקב''ה סומך על הבטחתו, אך כאדם חסר כבוד וחסר מצפון - פרעה הסיק את המסקנה שלקב''ה ניתן להבטיח ואין צורך לקיים. הקב''ה ניצל זאת כדי להתעלל בפרעה ולהראותו את כוחו פעם אחר פעם, אך מידת צדקו וטובו של הקב"ה לא נפגמה כלל, ואף לא עקרון ההזדמנות שהוא נותן לרשע לשוב מרשעתו.

כיוצא בו סיחון מלך האמורי. הקשיית ליבו לא הייתה באמצעות אלקטרודה שהכניס הקב"ה אל מוחו או אל לבו בעל כורחו. חלילה לו לקב"ה מלפעול כך כלפי יציר כפיו! בני ישראל בקשו ממלך אדום לתת להם לעבור דרכו לארץ כנען. מלך אדום סירב, ויצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה. ישראל יכלו להילחם נגדו, אך הקב"ה אסר זאת עליהם בשל הבטחת את הארץ לבני עשו. ישראל נטו מעליו, וסבבו את ארץ אדום. כך נהגו כלפי ישראל גם בני מואב (על פי דברי יפתח אל מלך בני עמון (שופטים י"א)), וגם מעליהם נטו ישראל מסיבה דומה.

סיחון לא העריך זאת נכונה. הוא לא העריך את מידת טובו של הקב"ה כלפי בני לוט וכלפי עשו בן יצחק, ופירש את מעשיהם של ישראל כנובעים מחולשה ומפחד מפני המלחמה נגד עמי מזרח הירדן. סיחון נשא קל-וחומר בעצמו: אם מואב, שאני ניצחתי אותם, אזרו אומץ לסרב לישראל וישראל פחדו מהם - אני אירא מהם ואתנם לעבור?! סיחון אסף את צבאו למלחמה בישראל, והוכה לפניהם. על כך נאמר:

"ולא אבה סיחֹן מלך חשבון העבִרֵנו בו, כי הקשה ה' א-לוהיך את רוחו ואִמץ את לבבו למען תִתו בידך כיום הזה". (דברים ב', ל)

כיוצא בו המלחמה נגד עמי כנען. הפחד ששידרה רחב הזונה בדבריה מעיד על תחושתם של עמי כנען ערב בואם של ישראל:

"כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים, ואשר עשיתם לשני מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן, לסיחֹן ולעוג, אשר החרמתם אותם: ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". (יהושע ב', י-יא)

מדוע, אם כן, לא נכנעו הכנענים מפני ישראל ולא השלימו איתם? והרי לדעת רוב הפוסקים, אילו השלימו - היו נותרים במקומם? המקרא עונה על שאלה זו בפסוק מפורש:

"כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל, למען החרימם לבלתי היות להם תחִנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה". (יהושע י"א, כ)

לענ"ד, פשר הפסוק הזה טמון בסיפור מלחמת העי. שם למדו הכנענים שניתן לנצח את ישראל. ואף שהעי נהרסה ביום המלחמה השני - לא פג טעמו המתוק של נצחונם מן היום הראשון, והם הבינו שיוכלו לנצח את ישראל אם רק ישקיעו בכך מאמץ. בכך חיזק ה' את לבם.

לא אוכל לפסוח לפחות על אחד מן התיאורים בני דורנו הדומים לתיאורים המקראיים.

הצורר הפלסטיני כמעט קיבל את כל מבוקשו בשלב זה מידי ממשלת ברק לפני כשלוש וחצי שנים. כמעט נחתם הסכם שהיה מפרק את רוב ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה. לגמרי באקראי, באותו זמן ממש התרחשה יציאתו הבהולה והמבישה של צה"ל מלבנון, כשהוא מותיר אחריו בבריחתו מחשבים, כלי נשק יקרים וזוגות תפילין של חיילים. הצורר הפלסטיני שראה זאת, הסיק מה שהסיק על כוח העמידה של ישראל של ארבע האימהות, והודיע לראש ממשלת ישראל שאין לו עניין בהסכם עמה, ושהוא ישחרר את הארץ כצאלח א-דין בזמנו. כך פרצה המלחמה האחרונה. כעת יושב 'צאלח א-דין' החדש בחורבתו במוקטעה, ורשותו מתפרקת לעיניו.

"כי הקשה ה' א-לוהיך את רוחו ואִמץ את לבבו, למען תִתו בידך כיום הזה!". (דברים ב', ל)

"כי ישרים דרכי ה', וצדִקים ילכו בם ופֹשעים יכשלו בם". (הושע י"ד, י)