פרשת וארא - האותות והחרטומים

  • הרבנית שרון רימון

פרשת וארא - האותות והחרטומים / שרון רימון

א. האותות כמחזקי אמונה בעם

בפרשתנו משה ואהרן מתעמתים עם החרטומים בהפיכת המטה לתנין (פרק ו', פסוקים ח' - י"ג), ואנו נעסוק במטרת ומשמעות העניין. לשם הבנת דברים אלו נעבור בקצרה על הציוויים השונים ביחס לאותות, הן ביחס לבני ישראל והן ביחס למצרים.

משה הצטווה בפרשת הקודמת, פרשת שמות, לעשות אותות לעם ישראל: אות המטה ההופך לנחש, אות היד המצורעת ואות הדם (פרק ד', פסוקים א' - ט'). מטרת האותות מבוארת בכתוב:

לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אלוקי אֲבֹתָם אלוקי אַבְרָהָם אלוקי יִצְחָק וֵאלוקי יַעֲקֹב: (פרק ד', פסוק ה').

האותות אמורים להביא את העם לאמונה בהתגלות ה' למשה. אולם, האם אותות הינם ראייה לנבואה? לדעת הרמב"ם, אמונה הבאה על ידי אותות איננה אמונה מלאה אלא היא אמונה שיש בה דופי, כיוון שייתכן שהאות נעשה על ידי כישוף. יסוד אמונתו של עם ישראל במשה הוא מעמד הר סיני:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים... וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר... (הלכות יסודי התורה, פרק ח' הלכה א').

מדוע, אם כן, ביקש משה את האותות?

וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך. (שם).

כלומר, גם משה ידע שאמונה על פי אותות איננה אמונה שלמה, והקב"ה הודיעו שהאמונה באותות היא רק אמונה זמנית.

את חולשתה של אמונה זו, שבאה על ידי אותות, אנו מוצאים בהמשך: אמנם בתחילה העם מאמין באותות (וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... [פרק ד', פסוק ל"א]), אך אמונת בני ישראל לא מחזיקה מעמד זמן רב, ובפרשת וארא בני ישראל "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (פרק ו', פסוק ט').

ב. האותות כמחזקי אמונה בפרעה ובחרטומים

האם המצרים יאמינו בה' בעקבות האותות?

גם אם נניח שהאותות אמורים לתת חיזוק אמונה ראשוני בעם, עדיין צריך להבין את מטרתם אצל פרעה והחרטומים: האם המטרה זהה? האם האותות הביאו לחיזוק אמונה בה' או במשה כנביא בעיני פרעה והחרטומים? לשם הבנת הדברים נעיין בפסוקים בתורה העוסקים באותות לפרעה.

בציווי הראשוני על האותות, משה מצטווה על האותות ביחס לעם ישראל, אך לא ביחס לפרעה; רק לאחר מכן, בדרכו של משה למצרים, מתגלה אליו הקב"ה ואומר לו לעשות את המופתים לפרעה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: (שם, פסוק כ"א).

מטרת האותות לא מבוארת, וגם נאמר שפרעה לא ישנה את עמדתו בעקבותם.

בהמשך, במפגש הראשון עם פרעה, משה ואהרן אומרים לו לשלח את בני ישראל, אולם הם אינם עושים את האותות לפרעה (פרק ה', פסוקים א' - ג'); מדוע?

נניח כעת לשאלה זו, ונעסוק בהופעה הבאה של האותות, בשליחות השנייה לפרעה:

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרק ז', פסוק ג').

בפסוק זה נאמר שיש חשיבות לאותות ולמופתים, ובהמשך דברי ה' מבואר שהמצרים יכירו בה': "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים..." (פסוק ה'). אולם, האם דבר זה יתרחש בעקבות האותות? לכאורה, מבואר בפסוק שידיעת ה' תתרחש בעקבות המכות "בנטותי את ידי על מצרים" ולא בעקבות האותות.

את משמעותם של האותות נמצא בהמשך השליחות השנייה.

אהרן כחרטום טוב יותר

(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:
(יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
(יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:
(יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (פרק ז').

כאן אנו פוגשים לראשונה בציווי מפורש על עשיית מופת לפרעה - הפיכת המטה לתנין. אולם, עשיית האותות לא אמורה לבוא ביוזמה של משה ואהרן, אלא ביוזמה של פרעה : "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן..." (פסוק ט'). מדוע פרעה יוזם בקשה למופת? מה משמעות האותות שניתנים כתגובה? האם מטרתם לגרום למצרים אמונה בנביא או בה'?

קשה לומר כך, שהרי האותות אינם מצליחים לשכנע את פרעה, מכיוון שגם החרטומים מצליחים 'לעשות בלהטיהם כן'. אמנם אהרן הצליח לעשות דברים שהם לא הצליחו לעשות - מטהו בולע את מטותם (פסוק י"ב), ועוד לאחר שחזר להיות מטה (רש"י שם) כ"נס בתוך נס" (שבת צז.), אולם האם יש בכך בכדי לבסס אמונה? האם העובדה שאהרן הוא "חרטום" קצת יותר מוצלח ויותר מוכשר דיה בשביל לבסס את האמונה בה' ובמשה עבדו ?

ייתכן שהאותות לא היו מרשימים באופן מכוון. התורה אומרת בסוף הפרשייה זו כי "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם". מהי משמעות חיזוק הלב? ייתכן שהיה זה נס שבו הקב"ה חיזק את לבו בצורה ישירה. אולם, ייתכן שהקב"ה גרם לחיזוק הלב דווקא על ידי כך שהאותות הראשונים היו דומים לאלו שגם החרטומים יכולים לבצע. דבר זה נתן תחושה לפרעה שניתן להתמודד עם משה ואהרן ואף כביכול עם ה', ואולי בשל כך גם במכות הבאות הוא לא נרתע מה'.

בהתאם לכך ניתן להסביר מדוע פרעה ביקש אותות. מסתבר שפרעה איננו מנסה לחפש חיזוק באמונה, אלא הוא מנסה למצוא עילה לדחות את משה ואהרון: הוא סבור שעל ידי האותות יוכח כי משה ואהרון פחותים מן החרטומים. כדי למנוע זאת די במה שמשה ואהרון עשו - השוואת משה ואהרן לחרטומים, ביתרון קל למשה ואהרן.

אולם, ייתכן להבין את כל המהלך בצורה שונה. לשם כך, ניזכר בפגישות נוספות עם החרטומים.

ג. האותות כסמלים

ג. חרטומי חלומות וחרטומי תנין

היכן נפגשנו לראשונה בחרטומי מצרים? אנו זוכרים אותם כמובן מסיפור יוסף וחלומות פרעה, ואם ננסה להשוות בין הסיפורים, נגלה דמיון מפתיע: בשניהם החרטומים מתמודדים מול העברים (יוסף או אהרן); בשניהם יש יתרון לעברי על פני החרטומים המצריים, ובשניהם גוף אחד בולע גוף אחר (שיבולים ופרות בחלומות פרעה, ומטה אצל אהרן); בשני המקרים הסיפור מתחיל מחשש של פרעה - בפעם הראשונה פרעה חושש מן החלומות "ויהי בבוקר ותיפעם רוחו" (בראשית, פרק מ"א, פסוק ח'), ובפעם השנייה פרעה חושש מעם ישראל - "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו... ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות, פרק א', פסוקים ט' - י'). אולם, למרות הדמיון, הסיום שונה, לכאורה: אצל יוסף מובילה ההתמודדות להכרה בה' - "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו... ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת..." (שם, פסוקים ל"ח - ל"ט). אצלנו, לעומת זאת, פרעה איננו מאמין, וכך גם החרוטמים - "ולא שמע אלהם" (פרק ז', פסוק י"ג). למרות זאת, כשנעיין בהמשך הפרקים אצלנו, ניווכח שגם הסיום של האותות זהה: אמנם פרעה לא מאמין, אבל החרטומים מגיעים בסופו של דבר, במכת הכינים, להכרה כי "אצבע אלוקים היא" והם אף אומרים את הדברים לפרעה (פרק ח', פסוק ט"ו).

הבה ונראה את ההשוואה בטבלה:

 

בראשית מ"א

שמות ז'

חשש פרעה

"ויהי בבוקר ותיפעם רוחו" (פסוק ח') - חשש מהחלומות.

"...עם בני ישראל רב ועצום ממנו... ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (פרק א', פסוקים ט'-י') - חשש מעם ישראל.

נושא ההתמודדות

חלומות פרעה.

המטה והתנין.

האישים המתמודדים

החרטומים ויוסף (עיינו פסוקים ח' וְט"ו).

החרטומים ואהרון. (עיינו פסוקים י'-י"א).

יתרון העברים על פני החרטומים

החרטומים אינן מצליחים לפתור את החלום, ויוסף מצליח (עיינו פסוקים ח', כ"ד, וְל"ז-ל"ח).

"ויבלע מטה אהרן את מטותם" (פסוק י"ב).

בליעה

"ותבלענה השיבולים הדקות את שבע השיבולים הבריאות" (פסוק ז').

"ויבלע מטה אהרן את מטותם" (י"ב).

הכרה בה'

"ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת..." (פסוקים ל"ח-ל"ט).

"ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא" (פרק ח', פסוק ט"ו).

מה משמעות הדברים? מה משמעות ההקבלה בין הסיפורים השונים?

האותות כמסר

מן ההשוואה עולה כי החלומות מקבילים לאותות, ואולי נקודה זו מלמדת אותנו כי האותות לא באו בכדי לבסס אמונה, אלא מטרתם זהה לחלומות: כמו שהחלומות הם העברת מסר והצגת חזון, כך גם האותות. האותות ילמדו את המצרים על משמעות המאבק עִם עַם ישראל.

אם כן, כעת מוטל עלינו להראות כיצד האותות מתפקדים כמעבירי מסר: מהי משמעות המטה שנהפך לתנין ובליעת מטות החרטומים?

הנביא יחזקאל (פרקים כ"ט-ל"ב) מנבא שבע נבואות על חורבן מצרים. את נבואתו הראשונה, הנקראת גם כהפטרת 'וארא', הוא פותח בתיאור גאוות פרעה, ובעונשו על גאווה זו:

(א) בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ:
(ג) דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
(ד) וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק:
(ה) וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:
(ו) וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:

הנביא מכנה את פרעה "התנים הגדול". פרעה מציג עצמו כתנין גדול, כמושל בכל וכמי שעשה גם את היאור עצמו - "לי יאורי ואני עשיתיני". הנביא מודיע ל'תנין הגדול' על נפילתו ועל נפילת היאור, כדי ש "ידעו כל יושבי מצרים כי אני ה'". גם במקורות היסטוריים פרעה מוצג כתנין: במטבעות הזיכרון של אוגוסטוס מצויר קרוקודיל, שהוא כנראה התנין, כסמל למצרים[1], וגם ההיסטוריון היווני פלוטארך כותב על ההערצה המיוחדת שהייתה למצרים לתנין ועל הסגולות המיוחדות שראו בו[2].

התנין הגדול הוא פרעה. רצונו של התנין לבלוע את עם ישראל, החלש והמושפל - וכעת מגיע תפקידם של האותות: הם יבררו ויבהירו מהו כוחו האמיתי של התנין. תחילה מתברר שעם ישראל, הנראה כעץ יבש ומסכן, עתיד להפוך לחי, ואף לחי המסוגל להתמודד עם פרעה - התנין. כשם שהמטה מסוגל להפוך לתנין, כך עם ישראל עתיד לקום לתחייה.

בשלב הבא מטה אהרן עתיד לבלוע את מטות מצרים. גאוותו של התנין תישבר, ועם ישראל הוא העתיד לשוברו:

'קח את מטך והשלך לפני פרעה' - אמר הקב"ה: רשע זה מתגאה וקרא עצמו תנין, דכתיב 'התנים הגדול'; לך ואמור לו: ראה מטה זה הוא עץ יבש ונעשה תנין ויש בו רוח ונשמה והוא בולע כל המטות וסופו לחזור עץ יבש, אף אתה בראתי אותך מטפה סרוחה ונתתי לך מלוכה ונתגאה אתה ואמרת 'לי יאורי ואני עשיתני', הריני מחזירך לתהו ובהו! אתה בלעת כל מטות שבטי ישראל הריני מוציא בלעך מפיך! (ילקוט שמעוני, תורה, פרשת וארא, רמז קפא).

עם ישראל יקום לתחיה, ואילו התנין הגדול יהפוך לתוהו ובוהו. ההקבלה לסיפור חלומות פרעה יכולה להוסיף ולחדד זאת - לא מדובר רק בעץ יבש ההופך לחי, ולא רק בניצחון של עם על עם אחר: בחלום פרעה ראינו שהשיבולים הדקות בלעו את השיבולים הבריאות, והפרות רקות הבשר בלעו את הפרות המלאות. כך גם כאן: מטה אהרן, מטה אחד כנגד מטות רבים של החרטומים, מייצג את עם ישראל, עם חלש כנגד העם החזק של המצרים. הנמשל הוא כי עתיד המטה של עם ישראל לבלוע את המצרים. נקודה נוספת בהקשר זה העולה מן ההשוואה היא כי תחושת הבטחון הברורה והחזקה בהווה (שובע, שליטה, כבוד, כח וכדומה), יכולה ברגע להתהפך, להיבלע ולהעלם.

כאשר פרעה רואה את בליעת מטות החרטומים על ידי מטה אהרון הוא אמור להיזכר בחלום פרעה הקודם, בו התברר כי מצב השובע הנכחי יכול להעלם, והוא אמור להבין שמצב ה"שובע" של מצרים כרגע, השלטון העצמתי שלהם, יכול אף הוא להעלם.

לאור המהלך שלנו נוכל לומר שלא היה ניסיון להוכיח אמונה באמצעות האותות, אלא שהתפקיד המרכזי של האותות הוא המסר שלהם. העימות עם החרטומים לא היה כדי לבדוק האם אהרן והחרטומים יכולים לבצע את אותם מופתים, ואין צורך להוכיח שאהרן הוא 'חרטום' טוב יותר. העימות עם החרטומים היה בכדי להוכיח דבר אחר לגמרי.

גם אצל דניאל - המקום השלישי התנ"ך בו נזכרים חרטומים - מתרחש דבר דומה למה שהתרחש אצל שני הפרעונים:

(א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם: (דניאל, פרק ב').

נבוכדנצר חולם חלום ואיננו יודע את פשרו, וכמו אצל פרעה "ותתפעם רוחו". החרטומים מנסים לפתור את החלום ואינם מצליחים, עד שמגיע דניאל ומצליח לפתור את החלום. גם כאן מדובר בצורה מפורשת על מאבק עם החרטומים ועל עליונותו של נציג עם ישראל:

(יט) וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(כ) וְכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּתוֹ: (שם, פרק א').

פתרון החלום הוא על ארבע מלכויות, כשהאחרונה שבהן היא מלכות שמים, שתקום לעולם (פרק ב', פסוק מ"ד), ופשר החלום מסתיים בהנהגה אלוקית על העולם. כלומר - גם אצל דניאל, כמו אצל יוסף ואצל אהרון, בסוף המאבק עם החרטומים מוכח שאין לבטוח בעוצמה ובכח אנושיים.

ד. ראייה מציאותיות וראייה אלוקית

אותות מצרים נעשים אמנם ליד פרעה, אך עיקר העימות הוא עם החרטומים. דבר זה מראה לנו שעיקר הדיון במאבק זה הוא מאבק דתי - מאבק עם דרכם של החרטומים המייצגים את הדת המצרית.

על מה המאבק? חלום פרעה העביר מסר חשוב. במבט פשוט על המציאות, נראה היה שמבחינת המצרים הכל טוב - שנים טובות ומלאות. אולם, במבט אלוקי ואמוני מתברר שישנה ראייה אחרת: השנים הטובות הן מבוא לשנים רעות וקשות, ומי שמצליח לקרוא את המציאות בראייה אלוקית ידע להתמודד איתה בצורה נכונה יותר.

גם במקרה של דניאל פתרון החלום על ידי דניאל הביא את נבוכדנצר לכך שהוא הבין שיש גילוי אלוקי מתחת לפני המציאות:

עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אלוקין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה:
תרגום: ענה דניאל ואמר באמת אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, שהרי יכולתם לגלות את הסוד הזה. (דניאל, פרק ב', פסוק מ"ז).

החלומות מבארים שישנה ראייה אלוקית שונה מן הראיה האנושית הפשוטה - ישנה קריאה אחרת של המציאות.

ומכאן - לחרטומים ומשה ואהרן. במבט מציאותי, עם ישראל הולך להיכחד ח"ו - האימפריה המצרית שולטת בכל, ופרעה הוא ה'תנין' של העולם. עם ישראל הוא עם של עבדים, בזוי ומסכן. אולם, במבט אלוקי-אמוני מתברר אחרת: מעבר לכוחות הטבע הרגילים יש שליטה אלוקית גם בדברים הנראים ככל יכולים; גם התנין הגדול הוא בר חלוף, וגם הוא עתיד להיבלע.

דברינו מתאימים לדברי הר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי, ד"ה "והתשובה על זה"):

לפי שהיא ארץ החרטומים והמכשפים, ומה שייבחן שם הוא סעיף מסעיפים החכמה הטבעית, ראוי שייאמן שהוא נעשה בכוח אלוקי בלי ספק, ושהנמנע אצל הטבע אינו נמנע בחוק ה' יתברך.

החרטומים ניסו להגיע למופתים באמצעים "מדעיים" (לפי הבנתם) על ידי "החכמה הטבעית", שהייתה, לדעתם, מיוחדת להם ומעבר לידע הרגיל של כל העם. אולם, הם לא הבינו שיש כוחות מעבר לכוחות הטבעיים - הם לא הבינו שיש גם ראייה אלוקית למציאות.

אמנם החרטומים הם מכשפים טובים - הם יודעים לחזות את העתידות, על פי המציאות הנתונה ברגע זה; אולם, יש דברים שהם לא יכולים לחזות: הם אינם יכולים לחזות את המהפכים שה' עומד לחולל במציאות, ולכן הם נכשלים בפתרון חלומות פרעה - רק יד ה' היא זו שיכולה להפוך את השנים הטובות לרעות, בניגוד לכל התחזיות. בדומה לכך, רק יד ה' היא היכולה להפוך את המציאות של שלטון פרעה ומצרים על העולם, להחליש את פרעה ולשחרר את ישראל ממצרים.

כאמור, הדיון הוא דיון דתי, ולכן הוא נעשה בין החרטומים לבין משה ואהרן. בסופו של דבר, דווקא החרטומים הם אלו שהבינו והכריזו "אצבע אלוקים היא" - החרטומים ולא פרעה. ייתכן שהדבר נבע מן ההקשיה המיוחדת של לב פרעה, אך ייתכן שהיה כאן גורם נוסף. פרעה ידע שהחרטומים מסוגלים לבצע דברים מיוחדים בכוחותיהם המדעיים, ולכן הוא יכול היה לייחס גם למשה ולאהרן כוחות "חרטומיים". אולם, החרטומים ידעו את גבול הכוחות המדעיים, וגם הם נאלצו בשלב כלשהו לומר "אצבע אלוקים היא".

ייתכן שגם עבור עם ישראל האותות לא היו מבחן אמונה, ולא היה כאן נסיון להוכיח את אמיתות משה כנביא ה'. היה כאן אמנם חיזוק אמוני מסוים, אבל לא זו הייתה מטרת האותות. גם עבור עם ישראל האותות היו סמלים לחיזוק ולעידוד - סמל המראה שהמטה הדומם עתיד להיות חי, סמל המראה שגם יד מצורעת יכולה להחלים, סמל המראה שהמצרים עשויים ללקות במעבר המים לדם. סמלים אלו, בצירוף ההבטחה המרעננת של ה' "פקוד פקדתי אתכם" (פרק ג', פסוק ט"ז), הם שחיזקו את עם ישראל והביאו אותם לאמונה בכך שה' עתיד לפקוד אותם ולהצילם.

האותות לא היו מבססי אמונה, אך הם נתנו לעם שיעור באמונה: הם חיזקו בקרב העם את החזון הנפלא שבוקע ועולה מן המציאות הקודרת ואת ההבנה שיש לקרוא את המציאות בדרך אחרת, וגרמו לו להבין שיד ה' היא הקובעת, ולא כוחו של התנין. ראייה כזו מחזקת את האמונה בפקידה שעתיד ה' לפקוד את עמו, ונותנת כוחות גם בעיתות צרה וצוקה; בעקבותיה ניתן לחוש את "פקוד פקדתי" אפילו בתוך "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (פרק ב', פסוק כ"ג), והיא נותנת לעם אמונה ותקווה:

וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (פרק ד', פסוק ל"א).



[1] עיינו י"צ מובשוביץ, דעת מקרא, יחזקאל כ"ט, הערה 12.

[2] עיינו ש"ח בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך א', עמ' 102.