האזינו | תורה, שירה וגאולתם של ישראל

להאזנה

בשיעור הקודם (לפרשת וילך) הראינו את מבנהו של פרק ל"א, הבנוי באופן כיאסטי. אחת המסקנות שעלו מתוך מבנה הפרק הייתה העמדת כתיבת התורה על ידי משה, כדי שתהיה לעד בברית בין ה' וישראל, מול כתיבת השירה, שאף תפקידה הוא להיות עד לברית ערבות מואב. הביטויים המרכזיים שעמדו אלו מול אלו היו: "ויכתב משה את התורה הזאת" (ל"א, ט) מול "ויכתב משה את השירה הזאת" (ל"א, כב); "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם, והיה שם בך לעד" (ל"א, כו) מול "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (ל"א, יט).

בהעמדת שני העדים לברית זה מול זה מבקשת התורה לערוך השוואה ביניהם. אמנם, בסיום פרשת נצבים קראנו על אודות עד נוסף: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה" (ל', יט). אולם זוהי עדות בעלת אופי שונה לגמרי. השמים והארץ מעידים על הברית מפני שהם נוטלים חלק מכריע בקיומה - בשכר ובעונש הנלווים לברית.

כך מתבטא החזקוני: "את השמים ואת הארץ - הן לטובה והן לחילוף: אם תשמרו מצוות - ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ פריה, ואם תעברו מצוותי - יד העדים תהיה בכם בראשונה, כדכתיב: ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (והשווה פירוש הבכור שור). השמים והארץ אינם תוכן הברית, כי אם המקל והגזר הניצבים מעל לראשם ומתחת לרגלם של אלו השרויים בברית. בניגוד לכך, התורה והשירה קשורים מהותית לעצם הברית. התוכן שבהם הוא פרטי הברית עצמה.

מדוע, אם כן, יש צורך בשני עדים האומרים ומזכירים כל העת את הברית ואת תוצאותיה - הן לשומרים אותה והן, חלילה, למפרים אותה?

כדי להתייחס לסוגיה זו נעיין תחילה בשירת האזינו ובמסריה.

לשם דיון בשירה נחלק את השירה לקטעים קטנים. פרשנים שונים, ישנים חדשים, הציעו הצעות שונות לחלוקת השירה, אולם כולם שמו את מעייניהם בתוכן השירה והתעלמו מרמזים ספרותיים המצויים בשירה עצמה. אנו נחלק את השירה על פי הרמז הספרותי הברור שישנו לאורך השירה, וכוונתי למעבר מדיבור בגוף שלישי על עם ישראל לדיבור בגוף שני עליהם. בכל עת שמסתיים פרק בשירה ישנה אמירה בגוף שני, ועל פי זה נחלקת השירה לתכני משנה באופן הבא:

1. א' - ו': פתיחה כללית לשירה האומרת כי ה' הוא שופט צדק. פתיחה זו מכנה את ישראל בגוף שני ("הבו גדל... הלה' תגמלו זאת... אביך קנך הוא עשך ויכננך").

2. ז' - י"ד: תיאור הטובות שעשה ה' לעמו, מאז בריאת העולם, ביציאת מצרים, ועד לכניסה לארץ הטובה. חלק זה פותח בפנייה לעם ישראל בגוף שני: "זכר ימות עולם, בינו שנות דר ודר...", ועובר בהמשך לגוף שלישי: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו, ימצאהו בארץ מדבר..." וכך כל הקטע. בפעם הבאה שאנו פוגשים שוב דיבור בגוף שני מתחיל הבית הבא:

3. ט"ו - י"ח: תיאור כפיות הטובה של העם, שלמרות הטובה שה' גמלם, הם עזבוהו ועבדו אלוהים אחרים. הפסוק הפותח בית זה מדגיש את המעבר מגוף שלישי לגוף שני: "וישמן ישרון ויבעט (גוף שלישי), שמנת עבית כשית (גוף שני)". הבית ממשיך ומתאר את כפיות הטובה בגוף שלישי וחותם מעין הפתיחה בגוף שני: "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחללך" (י"ח). פסוק זה, הסוגר את הבית השלישי, מזכיר מאוד את פסוק הסיום של הבית הראשון: "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך".

4. י"ט - ל"ח: הבית הרביעי מתאר את כעסו של ה', ואת העונש שהוא מביא על "בניו ובנותיו" שעזבוהו. וללא הפסקה, כלומר ללא מעבר לגוף שני, מתוארת אף הגאולה העתידית, והנקמה שעתיד ה' להביא על אויבי ישראל. בית זה, כשאר בתי השיר, נאמר בגוף שלישי, ובסופו הפנייה לעם ישראל היא שוב בגוף שני: "יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה" (ל"ח).

5. ל"ט - מ"ג: סיכום וחתימה לשירה, המהללים את ה' השולט בסדרי עולם, ומבטיחים שוב כי יגיע יום הנקם מאויבי עם ה'. חלק זה פותח בגוף שני: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין א-להים עמדי", וממשיך, כשאר השירה, בדיבור על עם ישראל בגוף שלישי.

כך, אם כן, נחלקת השירה לתכני משנה, ולמעשה, שירה זו באה לתאר את העתיד לקרות לעם ישראל לאחר כניסתו לארץ: תחילה ייהנו מטוב ה' בנחלתו, לאחר מכן יחטאו ויימסרו ביד אויב, ולבסוף יגיע יום הגאולה וה' ייפרע מאויבי ישראל.

אולם ישנם, כמובן, מסרים הרמוזים מעבר לתוכן הברור. מבנה השירה עצמו נושא בחובו מסר רמוז נוסף, שהזכרנו אותו קודם לכן. עונשם של ישראל וגאולתם אינם נאמרים בשני בתים שונים, כפי שניתן היה לצפות מתוך כך שכל שלב בשירה מצוי בבית בפני עצמו (הישיבה בארץ, החטא והעונש נאמרים בשלושה בתים שונים). נראה כי הכתוב מבקש להסמיך ככל שניתן את הגאולה לפורענות. השירה אינה מאפשרת למסך להיסגר (בסיום בית) עת ישראל מצויים עדיין בצרתם. בהימנעות זו רומזת התורה לרצונו של ה', המבקש לראות את ישראל בארצם ואינו "נהנה" כלל ועיקר משלב העונש.

לאחר שראינו את עיקר המסר הכללי של השירה רשאים אנו לחזור לשאלתנו, ואף לשאול אותה במשנה תוקף. מדוע יש צורך בעד הנוסף הזה, המתאר את השתלשלות המאורעות בשעה שעם ישראל חוטא, בנוסף לתיאור העד הקודם - התורה? כעת השאלה קשה יותר, משום שלכאורה איננו רואים שום דבר חידוש בשירה שלא הופיע כבר ב"תורה". כל התהליך הזה מתואר באופן מפורט בפרשת נצבים - הן העונש והן הגאולה העתידה - וממילא איננו מבינים מה צורך יש גם בשירה?

לכאורה, תשובה לדבר מופיעה באופן מפורש בפסוקים (ל"א, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו... ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל".

הדגש החוזר ונשנה בפסוקים אלו הוא ידיעת העם את השירה: המילים "שימה בפיהם" מורות כי על העם לדעת שירה זו על פה ולשלוט בה כל העת, ואכן משה כותב את השירה ומלמד אותה מיד את בני ישראל. בניגוד לכך, התורה מורכבת יותר, מסובכת יותר, וקשה לזכרה על פה. יש להשקיע מאמץ ולמידה אינטנסיביים על מנת לשלוט בה היטב, ולא כל אדם מוכשר לכך. אין זה מקרה שעל התורה נאמר: "ויכתב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל", בעוד שהפסוק המקביל לגבי השירה אומר: "ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל". התורה ניתנת תחילה ללוויים, נושאי ארון ברית ה'. חלק מתפקידם הוא להיות מורי הוראה בישראל (הרחבנו בדבר בתחילת השנה, בשיעורנו לפרשת ויגש), ועליהם לדעת ולשמור על התורה.

אמנם, אין התורה בישראל דבר הנכון חלילה, ליחידי סגולה בלבד, ואין היא מושא לאליטיזם דתי, ועל כן מצווה משה לתת את התורה גם לשאר זקני ישראל. אך עדיין הם נמצאים ברשימה לאחר הלוויים, ועדיין מדובר בזקני ישראל ולא בעם כולו. גם לבעיה זו מבקשת התורה לתת פתרון, והוא מעמד הקהל הנזכר מיד לאחר מכן. התורה, הנמצאת בתוך הארון לצד לוחות הברית, יוצאת משם פעם בשבע שנים ונקראת באוזני העם כולו. שוב, הכתוב מבקש להדגיש כי התורה איננה שמורה ליחידי סגולה, וכל העם צריך להכירה ולנהוג על פיה. ואולם, חובת הקהל מהווה פתרון לבעיה אמיתית שעלולה להיגרם. אדרבא, מתוך הקפדת הכתוב על כך שהתורה לא תהפוך לרכוש תרבותי של אליטה דתית אנו מבינים שקיים חשש כזה.

בניגוד לכך, מיד לאחר כתיבת השירה מלמד אותה משה לכל ישראל. השירה נטועה בפיהם ובלבם של העם כולו. על כן נכתב עד זה בצורת שירה, מפני שקל לזכרה, וממילא הוא מהווה השלמה הכרחית לעד הקודם, לתורה (ייתכן כי ראוי להלחין את שירת האזינו וללמד אותה בבתי הספר, ובכך להתקרב לכוונה המקורית של התורה בזכירת שירה זו). על פי זה, התורה והשירה אמנם אומרים את אותם התכנים, את תכני הברית, אך הם משלימים זה את זה. התורה מפורטת יותר, והשירה קלה יותר לזיכרון על ידי העם כולו.

על פי הסבר זה, לא ייתכן שנמצא הבדלים בין התורה לשירה, שהרי שני עדים אלו מעידים על אותו הדבר, על אותה הברית. אלא שלהפתעתנו דווקא ישנם תכנים שונים ב"תורה" וב"שירה", וכוונתי לסוגיית סיבת הגאולה. כיצד עם ישראל נגאל, או, ליתר דיוק, מדוע הוא נגאל? בפרשות שלפנינו שתי תשובות שונות לדבר. האחת - בפרשת נצבים, והשנייה בפרשתנו, פרשת האזינו.

בפרשת נצבים אנו קוראים (דברים ל', א-ג): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה. ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו, ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה". על פי פסוקים אלו, כלומר על פי "התורה", הגאולה תלויה בתשובה. רק לאחר ש"ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו" יזכה עם ישראל לגאולה: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך".

בניגוד לכך, בפרשת האזינו אנו שומעים על טעם אחר לגאולת ישראל (ל"ב, כו-כז): "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת". הסיבה המופיעה בשירה היא חילול ה'. בין אם ישראל עושים תשובה ובין אם לאו, עתיד ה' לגאלם בשל חילול ה' שנגרם בשעה שאויבי ישראל חושבים שבכוחם שלהם הם הביסו את ישראל, עם ה', בקרב, וממילא הם סבורים שגם הביסו, חלילה, את א-להי ישראל. מסקנה שכזו יש למנוע, ועל כן עתיד ה' לגאול את ישראל ולהינקם מאויביו.

אם אמנם שני העדים המלווים את הברית - התורה והשירה- מעידים על אותה הברית, כיצד זה ישנו מצב שבו יש פער בין שני העדים? כיצד זה טוענת "התורה" כי הגאולה תלויה בתשובה, ואילו השירה טוענת כי הגאולה נובעת מחילול ה' ואינה קשורה במעשיהם של ישראל?

דומה כי יש לשים לב להבדל משמעותי, בנוסף לשאלת סיבת הגאולה, הקיים בין התורה לשירה. ספר דברים כולו, ובעיקר פרשות הברית (כי תבוא ונצבים), מציב כל העת שתי אפשרויות - "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע" (ל', טו), והתורה דורשת מן האדם ומעודדת אותו לבחור נכונה: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (ל',יט). כך מתוארת הברית על פי "התורה". לעומת זאת, שירת האזינו אינה מותירה מרווח בחירי לאדם. את החטא היא מתארת כדבר צפוי מראש, ואף הגאולה מופקעת מרשותו של האדם ומתנהלת כמעט באופן דטרמניסטי. אם 'נצבים' הציבה בפנינו את החטא כאפשרות שיש להימנע ממנה ואת התשובה (וממילא הגאולה) כדבר שיש לבחור בו, הרי ששירת האזינו מתארת את העם כחוטא (ואינה מציגה זאת כאפשרות גרידא), ואת הגאולה כאינטרס א-להי, שהאדם אינו משפיע עליו.

כיצד ניתן לכלכל את שני התיאורים הללו? או, במילים אחרות, מה היחס בין התורה לשירה? דומני, כי על שאלה זו אנו נדרשים לענות בשתי רמות שונות.

ברובד הבסיסי יש לומר כי אכן קיימות שתי אפשרויות לגאולה. האחת נובעת מתשובת ישראל, והשנייה, במקרה שישראל אינם עושים תשובה, נסמכת על חילול ה' ומכוננת גאולה אחרת (הגאולה המתבצעת בשל חילול ה' שנגרם בגויים ואינה נובעת מתשובת ישראל היא גאולה של דין, והיא שונה בתכלית מגאולה של רחמים במקרה של תשובה. דוגמא מובהקת לגאולה כזו ותוצאותיה אנו פוגשים אצל יחזקאל, בעיקר בפרק ל"ו). בתורה, המפורטת יותר, ישנו תיאור של הבחירה שבפניה ניצב האדם, ואילו בשירה הלירית, הקצרה והישירה, ישנו תיאור המשלים את תיאור הגאולה הראשון, ומצביע על האפשרות השנייה לגאולה.

אולם כאמור, תשובה זו כשהיא לעצמה אינה מספקת, מפני שלא רק תיאור הגאולה שונה בין שני העדים אלא אף תיאור הבחירה והחטא. ועל כן, ייתכן שעלינו לומר כי זהו רובד שני של דיון, וכאן, בשירת העתיד האחרונה, המסיימת את התורה, מבליט הכתוב שני מעגלי הנהגה א-להית: מעגל אחד, הקשור והנשען על בחירת האדם, נובע ממנו ומגיב לו (והוא המתואר ב"תורה"); והנהגה שנייה, שהיא מעגל כללי יותר, הקשורה לתכנון הסטורי רחב שנים של הקב"ה, שבו תכניתו עתידה לצאת לפועל ללא קשר למעשי האדם (והיא המתוארת ב"שירה").

אמנם, נראה כי שני מעגלים אלו סותרים זה את זה. בחשיבה רציונלית פשוטה אכן קשה לשלב את שני מעגלי ההנהגה האלו, אך אצל תמים דעות ושופט צדק, מה שנראה כשני הפכים מתארגן לצדק א-להי כולל ומתאחד. אם אמנם שירת האזינו מהווה עדות על צורת הנהגה אחרת של הקב"ה, אזי אין מדובר כלל בשני עדים זהים המעידים על הברית. התורה הכתובה אמנם מתפקדת כברית על התכנים המופיעים בה, אך השירה מהווה עדות על כך שהקב"ה מנהיג את עולמו על פי סדר מתוכנן מראש ועל פי תכנית א-להית שעתידה לצאת לפועל.

[לכל משתתפי השיעור שלוחות ברכות גמר חתימה טובה ושנת בריאות ושמחה].