דילוג לתוכן העיקרי

האזינו | לעד בבני ישראל

קובץ טקסט

 

א. השירה במקרא

רובה המוחלט של פרשת האזינו נכתב בצורה של שירה. צורה זו נדירה למדי במקרא, ושונה מהמבנה הנפוץ של פרשיות סתומות המתחילות בשורה חדשה, או פרשיות פתוחות המתחילות בדרך כלל באמצע שורה.

בפרשיות רגילות יש כתיבה רצופה של הפרשה כולה. שונה מהן המבנה של שירה, המופיעה באחת משתי צורות, כפי שלמדנו בגמרא:

"דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח (רש"י: הוא הכתב) על גבי לבינה (רש"י: הוא חלק) ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (עשרת בני המן במגילת אסתר) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה"      (מגילה טז, ב)

כלומר, ישנם שני סוגי שירות. יש שירה בצורת "אריח על גבי אריח", הכתב מופיע בתחילת כל שורה ולאחריו בא רווח באמצע ושוב כתב בסוף השורה.

למעשה, צורה זו של שירה דומה לשני עמודים של כתב.

כנגדה, ישנה צורה אחרת של שירה הכתובה בצורה מורכבת יותר, אריח על גבי לבינה. בשורה אחת הכתב מחולק לשלושה חלקים, עם שתי רווחים המפרידים את הכתב, ובשורה מתחתיה הכתב מחולק לשניים עם רווח אחד באמצע. כך ממשיכה השירה, שורה של שלוש ושורה של שנים.

למעשה, צורה זו של שירה נראית כקיר של לבנים בו אין הלבנים העליונות על גבי הלבנים התחתונים, אלא לבנה שלימה על גבי הרווח בין שני הלבנים שבשורה מתחתיו. בקיר לבנים פיזי, הדבר נעשה כדי לחזק את מבנה הקיר.

שירת הים (שמות פרק ט"ו) ושירת האזינו הן הדוגמאות היחידאיות בתורה של שירה הכתובה בצורה של שירה (ישנן הופעות נוספות של שירה בתורה, והבולטת שבהן היא שירת הבאר [במדבר כ"א, י"ז]. אולם, שירות אלו לא כתובות בצורה של שירה). שירת הים כתובה בצורת אריח על גבי לבינה (הסוג השני), ואילו שירת האזינו בצורת אריח על גבי אריח (הסוג הראשון).

בכל התנ"ך כולו, ישנן דוגמאות בודדות של כתיבה במבנה של שירה, כגון שירת הניצחון על מלכי כנען (יהושע י"ב), שירת דבורה (שופטים ה') ושירת דוד (שמואל ב' כ"ב). המסקנה המתבקשת לגבינו היא, שכתיבת האזינו במבנה של שירה, מצביעה על ייחודיותה.  

התורה עצמה ציינה ששירה זו אמורה להיות עדות לבני ישראל:

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט)

זאת ועוד, התורה מוסיפה שהשירה הזו לא תשכח:

"וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם, כ"א) 

מה ייחודי כל כך בשירה הזו? מה יש בה שעוד לא הופיע בתורה?

כמו כן, יש לדון ביחס בין שירת האזינו לשאר הדוגמאות של שירה במקרא. יתר הדוגמאות הן שירות הלל והודאה הבאות כתגובה לגאולה או גילוי השכינה לעם ישראל. שירת האזינו שונה מהן, בכך שהיא המתארת מאורעות קשים ביותר. האם שירה היא המבנה המתאים לנבואה כה טראגית? 

ב. שירה בשתי קולות

ראשית, נפתח ברקע של שירת האזינו. האזכור הראשון של השירה מופיע מיד לאחר שהקדוש ברוך הוא מודיע למשה את מה שעתיד להתרחש לעם ישראל:

"ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו: וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"  (דברים ל"א, ט"ז-י"ט)

כפי שהבהרנו בשיעור לפרשת ניצבים-וילך, משמעות הנבואה הזאת היא, שזו הפעם הראשונה שנאמר למשה באופן מוחלט שבני ישראל עתידים להיכשל. מסתבר, אם כן, ששירת האזינו הכוללת נבואה זו, אמורה להיות צורה כלשהי של תגובה לגילוי הדרמטי והקשה הזה.   

כאשר בוחנים את ההקדמה לשירה, ניתן לזהות כפילות מסוימת. הקדוש ברוך הוא חוזר על הכישלון של ישראל וגם על הצורך בשירה:

"כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי: והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם כ"א-כ"ב) 

בהסתכלות מהירה על הטבלה למטה, ניתן להצביע על הקבלה הבאה לידי ביטוי בחזרה על ביטויים נבחרים:

ל"א, ט"ז-י"ט

ל"א,כ"א-כ"ב

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה

כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו

וזנה  אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו

זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים

ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו:

ועבדום ונאצוני והפר את בריתי

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם

 

והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות

והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות

ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה

 

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים

 

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם

 

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל

וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו

 

נראה שאין כאן סתם כפילות, כי אם תוספת. החזרה מציינת שתי נוסחאות של כישלון ישראל, שכל אחת מהן עלולה – ואולי עתיד - לקרות.

לפי התרחיש הראשון, הכישלון הוא בזנות ישראל אחרי אלהי נכר הארץ. לפי התרחיש השני, לעומת זאת, עם ישראל נופל מתוך ששבע אכל ודשן.

למעשה, שני תרחישים אלו כבר נאמרו בספר דברים:

"והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת: השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם: כי א-ל קנא ה' א-להיך בקרבך פן יחרה אף ה' א-להיך בך והשמידך מעל פני האדמה"      (שם ו', י'-ט"ו)

חשוב לציין את השוני בין שתי התרחישים. סטייה אחרי אלהי נכר הארץ מוגדרת כזנות ובגידה. כך, בשיר השירים הקשר הייחודי בין הקדוש ברוך הוא לישראל נמשל לקשר בין זוג אהובים, כאשר ברית סיני נמשלת לחתונתם. לכן, מתאימה המטפורה של זנות אחרי אלהי כנען, המעוררת קנאת ה' כביכול, וגורמת להסתר פנים.

בחלק המקביל, המתאר את עזיבת ה' כתוצאה מ"שבע ואכל ודשן", חסרים גם המטאפורה של זנות וגם התוצאה של הסתר פנים. 

שני תרחישים אלו באים לידי ביטוי גם בשירה עצמה. השירה פותחת בתיאור של בחירת ישראל מכל העמים המבטאת את קרבת ה':

"בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו: ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמן יסבובנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו: כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (שם ל"ב, ח'-י"ב)

לאחר מכן מופיע תיאור של העושר בו ה' מברך את ישראל:

"ירכבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור: חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר" (שם, י"ג-י"ד)

השירה ממשיכה בכפיות הטובה של ישראל הבועט בעקבות העושר שהקדוש ברוך הוא העניק להם:

"וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש א-לוה עשהו וינבל צור ישעתו" (שם ט"ו)

אחר כך, השירה עוברת לכישלון הזנות אחר אלהי נכר הארץ. בהקשר של הקרבה לישראל המתוארת בתחילת השירה, נחשב הדבר לבגידה:

"יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם: צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחללך" (שם י"ז)

רק בנקודה הזאת, התורה מזכירה את המושג "הסתר פנים":

"וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו: ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" (שם י"ח-י"ט) 

ג. תהיה לי השירה הזאת לעד

לאור הכפילות שראינו, לא מפתיע לגלות שהתורה מספרת פעמיים שמשה לימד את דברי השירה לישראל.

מיד לאחר הציווי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט), נאמר:

"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל" (שם, כ"ב)

אך לאחר מכן, שוב מספרת התורה שמשה אמר לישראל את דברי השירה:

"וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם"  (שם, ל')

האם חזרה זו קשורה לכפילות בעדות השירה?

כאמור, זנות אחרי אלהי נכר הארץ גורמת להסתר פנים. בהמשך לכך, מספרת התורה כיצד יגיבו לכך ישראל:

"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (שם, י"ז)

והקדוש ברוך הוא משיב:

 "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (שם י"ח)

ישנן שתי נקודות שונות בתשובה הזאת.

ראשית, עם ישראל טוען שהרעות הן תוצאה של העובדה שהקדוש ברוך הוא איננו אתם, תוך התעלמות מכך שהם אשמים בגלל מעשיהם. לכן, ה' מדגיש בתשובתו "על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים".

אולם, ישנה עוד נקודה חשובה בתשובה זו. הקדוש ברוך הוא מסביר שהרעות גורמות להסתר פנים, בניגוד לטענת העם "כי אין א-להי בקרבי". כביכול ה' עונה לטענה זו: טעיתם! אני כן נמצא בקרבכם, אני רק מסתיר את הפנים.

נקודה זו, בה הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לישראל, עמו אנוכי בצרה, היא חלק חשוב מעדות השירה העוסקת בהסתרת הפנים בעקבות הזנות אחרי אלהי נכר הארץ.  

ד. דברי השירה עד תמם 

התבוננות נוספת תראה, שהשירה מעידה על נקודה חשובה נוספת, שאינה מצומצמת לזנות אחרי אלהי נכר הארץ המובילה להסתר פנים. זאת, אם נשים לב לעובדה שבפעם השנייה שמשה מלמד את השירה לבני ישראל, כאשר אין הדברים בהקשר של הסתר הפנים, יש הוספה של שתי מילים "עד תומם" (דברים ל"א, ל').

לכן, הבה נבדוק את דברי השירה עד תומם. 

לאחר התיאור של האסונות הנוראיות שיקרו לבני ישראל, כתוב: 

"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם: לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (דברים ל"ב, כ"ו-כ"ז)

השירה מתארת את כישלון ישראל הבלתי נמנע, כפי שהיא מתעדת את הגאולה הבלתי נמנעת. אולם, דברים אלו לכאורה עומדים בניגוד לפרשה המקבילה בנצבים, הבאה בעקבות האסונות המוזכרות בכי תבוא:

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה: ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך: ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה"  (שם ל', א'-ג')

פסוקים אלו מתארים גאולה המבוססת על תשובה. בהלכות תשובה פסק הרמב"ם:

"כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (תשובה ז', ה')

קביעת הרמב"ם, שגאולת ישראל תלויה בתשובה, לכאורה מעמידה בספק את הגאולה. כפי שראינו בשיעור על פרשת ניצבים-וילך, בחירה חופשית היא עיקר חשוב במשנת הרמב"ם, וממילא לא ברור כיצד נוכל להיות בטוחים שכך יבחרו ישראל.

הרמב"ם ענה על כך מהפסוקים הנ"ל בפרשת נצבים:

"וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' א-להיך ושב ה' א-להיך וגו' " (שם)

שירת האזינו, לעומת זאת, עוסקת בגאולה ומתעלמת לגמרי מתשובת ישראל.

בהתאם ל'סתירה' זו, נחלקו חכמי ישראל האם גאולת ישראל תלויה בתשובה:

"אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו ׁ(רש"י: כלומר אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר). כתנאי (הדבר נתון במחלוקת תנאים): רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין?! אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם בעבודת כוכבים ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים"   (סנהדרין צז, ב)

קריאה פשוטה של שירת האזינו, מסייעת לסוברים שאין הגאולה תלויה בתשובת ישראל. אולם, ייתכן שהרמב"ם הכריע כשיטה החולקת משום שהבין שדברי השירה באים רק להסביר מדוע הקדוש ברוך הוא ימנע מלהשבית מאנוש זכרם חס ושלום. הגאולה עצמה, לעומת זאת, תלויה בתשובה.  

על כל פנים, דברי השירה עד תומם מעידים שגאולת ישראל מובטחת, בין לפי הדעות שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה ובין לחולקים. 

ה. ברית עולם

לאור מה שראינו, נוכל לשוב ולדון בהתאמת פרשת האזינו למבנה הייחודי של שירה. העדות של השירה, כאמור, מתמקדת בברית הנצחית בין הקדוש ברוך הוא וישראל. גם כאשר ישראל יבגדו ויזנו אחרי אלהי נכר הארץ, ה' אמנם יביא עליהם רעות רבות וצרות ויסתיר מהם את פניו – אך לעולם לא יטוש את עמו.

גם אם נראה שאין ישראל ראויים, לעולם לא ישבית מאנוש זכרם. הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא היא נצחית, ובסופו של דבר הגאולה תבוא.

מסר זה הוא חשוב ועמוק דווקא בהקשר של כישלון ישראל והאסונות שיבואו בעקבותיו. גם בגיא צלמות של הגלות, כאשר ישנו הסתר פנים מוחלט, ניתן להכריז על בסיס דברי השירה, בקול צלול וברור, "לא אירא רע כי אתה עמדי".

ולבסוף, דברי השירה עד תומם מעידים עדות נאמנה על הגאולה העתידה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)