בשלח | ויאמינו בה' ובמשה עבדו
לאחר קריעת ים סוף נאמר:
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
(שמות, י"ד, לא)
הנס המופלא של קריעת הים וההצלה מהמצרים גרם לבני ישראל להאמין בה' ובמשה, והפסוק מציין בנשימה אחת את האמונה בה' ובמשה. ברור ומובן מאליו שהפסוק לא משווה בין האמונה בבורא עולם לבין אמונה במשה רבנו; אך עצם העמדת האמונה בה' לצד האמונה במשה מעוררת את שאלת היחס בין האמונה בה' לבין אמונה בצדיקים. בספרי החסידות אנו מוצאים שני כוונים בהסבר היחס בין אמונת צדיקים לבין אמונה בה'.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מפרש את הדברים כך:
"וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". פירוש, כי מחמת שבאו אז להשגה גדולה, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא, בשלח, ט"ו, ב), והאמינו שיכול אדם לבא למדרגה כמו משה רבנו עליו השלום.
(קדושת לוי, שמות, פרשת בשלח).
ר' לוי יצחק מפרש שמכוח האמונה הבהירה בה' שבני ישראל זכו לה על הים, הם הבינו שאדם יכול להגיע להשגות נבואיות, וממילא הם האמינו שמשה הוא אכן נביא ה'. להבנתו, מכוח האמונה בה' אדם יכול להאמין בסגולת הצדיק.
בתורה של ה"שפת אמת" אנו מוצאים כוון הפוך בהבנת היחס בין האמונה בה' לאמונה בצדיקים:
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וידוע מה שכתוב בספרים, כי על ידי אמונת חכמים יכולים לבוא לאמונת הבורא יתברך. כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים, אבל הוא בחינת "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיה, מ"ד, ו). כי יש אמונה בה' מקודם, וזה מביא לאמונת חכמים, ואחר כך באים לאמונה אמיתית בהשם יתברך. וכן הסדר בכאן: "ויאמינו בה'", אחר כך "ובמשה", ואחר כך "אז ישיר" (שמות ט"ו, א) כו', שבהשירה באו בני ישראל לאמונה אמיתית כנ"ל...
(שפת אמת, ויקרא, פסח, שנת תרל"ט).
ה"שפת אמת" מסביר שעל ידי אמונת חכמים אפשר להגיע לאמונה בה': המפגש עם גדלותם ועוצמתם הרוחנית של הצדיקים, מעוררת באדם את האמונה בה'. הצדיק ממחיש את העובדה שיש אלוקים בישראל, ומי שזוכה להתקרב אליו מתעלה ומתקדש. מצד שני, אומר ה"שפת אמת", כדי לזכות לאמונת חכמים צריך קודם להאמין בה': מי שלא מאמין בה', לא יכול לראות את גדלותו וייחודו של הצדיק. העובדה שלא ניתן להאמין בסגולת הצדיק בלי אמונה בה' רמוזה בכך שקודם נאמר "ויאמינו בה'", ורק לאחר מכן נאמר "ובמשה עבדו". ה"שפת אמת" מוסיף להסביר כיצד יתכן שמצד אחד האמונה בצדיק מעוררת את האמונה בה' ומצד שני האמונה בה' מעוררת את האמונה בצדיק: נקודת הפתיחה היא אמונה בסיסית בה', ומכוחה אפשר להאמין בסגולת הצדיק. מי שזוכה להאמין בסגולת הצדיק מגיע מתוך כך לאמונה עמוקה יותר בה' מהאמונה הראשונית. כך היה אצל בני ישראל: תחילה הם האמינו בה', מתוך כך הם האמינו במשה, ובעקבות כך הם העמיקו את אמונתם, העמקה שהתבטאה בשירת הים.
האמונה בצדיקים היא אחת הנקודות שמאפיינת את עולם החסידות, וישנם אין ספור סיפורים על האמונה הבלתי מעורערת של החסידים ברבם. לפנינו סיפור על דברי ה"מוסר" שאמר אדמו"ר הזקן בעל התניא לנכדו ה"צמח צדק" בנושא האמונה בצדיקים:
דרכו בקדש של אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" הייתה לצמצם בהוצאות הבית, והיה רגיל לזמר: "התורה חסה על ממונן של ישראל, ופרנסתי הלוא היא מהצבור, לכן צריך אני לצמצם בהוצאותי". כשבניו ונכדיו היו לובשים בגד יקר, לא היו מתראים לפניו, שלא יקפיד עליהם.
פעם לבש נכדו רבי מנחם מנדל ז"ל (זה שהיה אחר-כן לרבן של ישראל, וידוע בשם אדמו"ר בעל ה"צמח-צדק"), אבנט יקר, שמחירו היה חמשה-עשר רובל, וכשהיה צריך להיכנס למחיצת קדשו של זקנו היה רגיל להסיר את האבנט. וקרה פעם אחת שזקנו הרב קרא לו פתאום, ונכנס בחפזון, ושכח להסיר את האבנט היקר. זקנו הרגיש תכף באבנט ופנה אליו בשאלה:
אמר נא לי כמה מחירו של אבנט זה?
השיב לו נכדו האמת: חמשה-עשר רובל.
הקפיד עליו הרב, ואמר:
וכי אתה עשיר גדול, שאתה לובש בגדים יקרים כאלה?
שתק נכדו. אמר לו שוב הרב:
כמה הוא הנדוניא שלך?
שני אלפים רו"כ[1] - השיב הנכד.
ומה אתה עושה - שאלו הרב - בשני האלפים הללו?
אתן אותם - השיב הנכד - ליד עשיר נאמן, וארוויח קצת מזה.
ואולי - אמר הרב - לא יחזיר לך לא הקרן ולא הרווח?
האיש - השיבו נכדו - הוא עשיר גדול, ואיש נאמן מאד.
ומה בכך - אמר שוב הרב - שהוא כעת עשיר גדול, אפשר שלאחר זמן יהיה עני גדול.
ומה אפוא - שאלו נכדו - אעשה במעות?
השיבו הרב:
עצתי נאמנה, שתתן את המעות לתיבה זו, וכאן יהיו בודאי בשלמות. והתיבה הייתה תיבה של צדקה. חשב נכדו שזקנו הרב אומר זאת בדרך בדיחה, אבל הוא, הרב, המשיך ואמר לו:
רצוני באמת שתתן את המעות לצדקה, ויהיו בשלמות גם הקרן וגם הרווח, אבל כשתיתן לאיזה עשיר, חוששני שתפסיד גם את הקרן.
כשראה נכדו, שזקנו מתכון באמת שיקדיש את כל הונו לצדקה, השתמט מחדרו. אחרי-כן נתן המעות ליד עשיר גדול ומופלג בתורה ואיש נאמן מאד. כעבור חודשים אחדים נשרף רכושו של אותו עשיר, ונעשה עני גדול ומחזר על הפתחים. מאליו מובן, שכל כספו של בעל ה"צמח צדק" ירד גם-כן לטמיון. ברבות הימים שאל אדמו"ר הזקן את נכדו:
- אמר נא לי: ההרווחת קצת ממעות שלך?
ספר לו האמת, שאותו עשיר שמסר לידו את המעות ירד מנכסיו.
אמר לו זקנו הרב:
ולמה לא שמעת לדברי, שתתן המעות לצדקה, והיו אז גם הקרן וגם הרוח בשלמות? ולמה אין לכם אמונה ברבותיכם, כמו אנשי וולין שהם מאמינים גדולים?
והוסיף הרב לומר לנכדו:
אספר לך מגודל אמונתם של אנשי וולין. פעם נסעתי ממזריטש בימות החורף, והיה אז קור גדול, ונתקררו רגלי, וכשהגענו למלון אחד שעמד בדרך, נשא אותי העגלון בידיו מן העגלה והכניסני אל המלון. בעל המלון היה איש זקן וירא-שמים, ושפשף את רגלי בשלג ויי"ש[2] עד שחזרתי לבריאותי. אז שאלתי את הזקן:
כמה שנים אתה דר במלון?
והשיב לי שיותר מחמשים שנה הוא דר כאן. אמרתי לו:
היש לכם כאן מנין להתפלל? והשיב לי:
לא, רק בימים נוראים אני נוסע מכאן לעיר הסמוכה.
אמרתי לו:
וכי כך נאה שאיש זקן יתפלל כל ימיו שלא בצבור. ולא ישמע מעולם קדושה וברכו? ולמה לא ילך לדור בעיר?
אמר לי הזקן:
ומאין תהיה פרנסתי בעיר?
אמרתי לו:
כמה בעלי-בתים דרים באותה עיר הסמוכה?
ואמר לי, לערך מאה.
ובכן - אמרתי לו - בשביל מאה יהודים יש להקדוש-ברוך-הוא פרנסה, ובשבילך כבר לא יוכל הקדוש-ברוך-הוא להזמין לך פרנסתך בעיר?
אחרי-כן אמרתי לו:
תדע, שאני תלמידו של רבנו המגיד הגדול ממזריטש.
ותכף כשאמרתי לו דבור זה הלך ממני הזקן. וכעבור חצי שעה ראיתי שעומדות ליד המלון עגלות מלאות חפצים וכלים ומיטלטלין. שאלתי:
מה זאת?
ואמר לי הזקן:
אני נוסע תכף לדור בעיר, כאשר ציוה אותי כבודו.
ועתה - סיים הרב את שיחתו לנכדו - בוא וראה חוזק אמונתו של אותו זקן שאף כי הייתי אז צעיר לימים, בכל-זאת תכף כששמע ממני שאני תלמיד רבנו, השליך את נפשו מנגד לעקור את דירתו, שהייתה לו ממנה פרנסה בכבוד חמישים שנה; ואתה שמעת ממני פעמיים, שיש חשש שיפסדו גם הקרן וגם הרוח, ולא האמנת לדברי!
(סיפורי חסידים על התורה, הרב זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק ב', עמודים 262 - 259, סיפור מספר 486).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)