פרשת בשלח - המן

  • הרב עזרא ביק

פרשת בשלח - המן / הרב עזרא ביק

א. פרשת המן

בשיעורנו השבוע נשאל אנחנו את השאלה אותה שאלו בני ישראל במדבר, כשנפגשו לראשונה עם המן:

"ויראו בני-ישראל ויאמרו איש אל-אחיו מן הוא כי לא ידעו מה-הוא. ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (טז,טו)

נראה לי שבני ישראל מכוונים בדבריהם לשאלה רחבה יותר: מה משמעותה של ירידת המן מן השמים? מדוע אסור לאגור אותו לזמן ממושך? מה מקומו של המן בתוך רצף הארועים המתואר בפרשת בשלח?

בעיונינו ננסה להבין את התשובה לשאלות אלו, ובכך לעמוד על אופיו ומיוחדותו של המן.

פרשת המן מופיעה בשמות פרק ט"ז. קיימים כמה קשיים וחריגות בפרשה זו:

א. "ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" (ט"ז, א).

התורה פותחת את פרשת המן בתיאורי מקום וזמן. בשתי החניות הקודמות של בני ישראל אין אנו מוצאים תיאורים מפורטים כאלו: "ויבואו מרתה" (ט"ו, כג) ו"ויבאו אלימה" (ט"ו, כז). מה השתנתה פרשיה זו שראתה התורה ללמדנו מתי והיכן בדיוק היא נאמרה?

ב. "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר" (ט"ז, ב).

יש כאן תיאור של תלונה. באופן מוזר, לא מתוארת הסיבה לתלונה. היינו מצפים לפסוק מקדים שיאמר כי אין אוכל במדבר סין, או שתם מלאי המזון שהביאו אתם. גם במסעות הקודמים התלוננו בני ישראל, אך בהם, מוסברת הסיבה לתלונה קודם שמובאת התלונה:

במרה: "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (ט"ו, כג) וברפידים: " ויחנו ברפידים ואין מים לשתֹת העם". מדוע אצילנו מעלימה התורה את הסיבה לתלונה?

ג. "וילונו... על-משה ועל-אהרן במדבר".

בתחילת הפרשה הזכירה התורה שבני ישראל חנו במדבר סין. מדוע חזרה התורה והזכירה שגם התלונה ממוקמת במדבר?

ד. "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה" (ט"ז, יב-יג).

התורה מעמידה במרכז הסיפור את ירידת המן, מעמדו המיוחד והתייחסות העם כלפיו וכו'. מול זה, בולט חוסר ההתייחסות לירידת השלו, למרות שגם אותו הבטיח הקב"ה לישראל מראש, והוא אכן הגיע בערב.

ה. סדר הדברים שלאחר תלונת בני ישראל נראה לא ברור. קיים רצף של דיבורים של ה' ושל משה, אך היחס ביניהם לא מובן. נסכם בקצרה את מהלך הדברים, וננסה לעמוד על משמעותו בהמשך:

* הקב"ה מגיב לתלונת ישראל ואומר למשה שהוא יוריד מנת לחם מן השמים בכל יום, מלבד ביום שישי בו יוריד מנה כפולה (ד-ה).

* משה ואהרן מכינים את העם לכך שהם עתידים לראות כי שמע ה' את תלונותיהם, "...ונחנו מה כי תלינו עלינו" (ו-ז).

* נדמה כי משה חוזר שוב על תמצית דבריו. (ח).

* משה מצווה על אהרן לאסוף את בני ישראל לפני ה' (ט).

* הקב"ה אומר למשה שהוא יוריד לישראל בשר בערב ולחם בבוקר (יא-יב).

* ירידת השליו והמן (יג-יד).

* משה מסביר לישראל את אופן האיסוף של המן, מבלי להזכיר את הדין המיוחד לשבת (טו-טז).

קיימים בקטע קשיים נוספים, אך לעת עתה נסתפק בקשיים שהעלנו[1].

ב. חוסר ביטחון

נתחיל בהתמודדות עם השאלה השניה והשלישית. לא ברור על מה באה התלונה, ולא ברור מדוע מדגישה התורה שוב את 'המדבר'.

הרמב"ן מציע שהתשובות לשתי השאלות תלויות אחת בשניה. כלומר, הסיבה לכך שני ישראל התלוננו היא עצם העובדה שהיו במדבר. המדבר הוא מקום הידוע בכך שאין בו מזון ושתייה, ואנו אמורים להבין שעל זה נסבה תלונתם.

נראה לי שהצעתו של הרמב"ן איננה פשוטה. גם ברפידים ובמרה טרחה התורה להזכיר במפורש שלא היה שם מים, למרות שגם שם יכולים היינו להבין זאת בעצמנו.

נראה שלפחות בזמן המדובר, דווקא היה לישראל מזון רב. מדבר הוא לא בהכרח מקום שאין בו מזון. מעבר לכך, בני ישראל נמצאים במרחק של כמה שבועות הליכה ממצרים, והם ודאי באו מצוידים למסע באורך כזה. אפילו הדרך הקצרה ביותר לארץ כנען ("דרך ארץ פלשתים") אמורה לעבור דרך מדבר סין. אם אנו מניחים שבכל אופן בני ישראל מתוכננים היו ללכת לקראת הר סיני, אמורים הם ללכת עוד זמן מה, וסביר שיש עימהם עדיין אספקת מזון. גם מים לשתיה לא נראה שחסרו לבני ישראל, ואין ספק שהם יצאו לדרך עם צאן ובקר לרב. מדוע, אם כן, מתלוננים בני ישראל?

נראה לדעתי, שצדק הרמב"ן ש"המדבר" הוא סבת התלונה, אך אין פורושו של "מדבר" בהכרח רעב, אלא חוסר וודאות ביחס לעתיד. במדבר קשה להעריך מה יילד יום, מאין יגיע האוכל בהמשך. הפחד מיום המחר הוא המכה בעם וגורם להם להתלונן. בני ישראל כבר לא מכירים את הדרך שעומדת לפניהם (היות שהם כבר לא ב'דרך ארץ פלשתים'), ומשתלטת עליהם תחושה שהם מצויים ב'אמצע שום מקום' ("בין אילם ובין סיני"). בקיצור, החוסר שלהם אינו באוכל, אלא בבטחון. הם אינם עומדים מול רעב אלא מול ספק.

סימן לתחושה זו אנו יכולים למצוא בלשון הציורית בה מתוארת מצרים - "סיר הבשר". בני ישראל לא זוכרים ממצרים את בטנם המלאה, אלא את סיר הבשר. כלומר, הם מתרפקים על הביטחון שהיה להם בכך שגם ביום המחרת, לא יחסר להם מזון. זה מה שכל כך מציק להם בשעה שהם הולכים במדבר - המחסור בסיר המלא בשר, המבטיח שקיים מזון בכמות גדולה יותר מהכמות לה הם נזקקים. תחושה קשה זו היא המביאה את בני ישראל להתלונן על מצבם.

כשנתבונן יותר בדברים, לא סביר שבני ישראל אכן אכלו כל כך טוב במצרים. כעבדים, סביר שהם נוצלו על ידי אדוניהם. אלא, שברור שהיה להם מספיק מזון כדי שיוכלו לשרוד ולהמשיך לעבוד. מאחר שכל שהיה להם במצרים הוא עבודה ומזון, לא היתה להם סיבה לפחד מהעתיד.

מציאות בה אדם אוכל את המינימום האפשרי, אך בטוח שתהיה לו ארוחה גם למחרת, היא המאפיינת את מהותו של העבד.

לעבד אין כל רכוש משלו, אך הוא סמוך ובטוח על שולחנו של אדונו. תלונתם של היהודים בתחילת דרכם במדבר היא תוצאה ישירה של המנטליות של העבד שמאפיין אותם, וזיכרונותיהם ממצרים הם נוסטלגיה לביטחון שבעבדות. עבור עבד, שמקבל בכל יום בשעה קבועה את ארוחתו ישירות מידי אדונו, המדבר הוא בהחלט מקום מפחיד, אפילו אם כרגע עדיין יש לו ממה לאכול.

כעת מבינים אנו גם את התשובה לשאלה הראשונה.

התורה מציינת את מיקומם הגיאוגרפי של ישראל ואת הזמן המדויק כיוון שעובדות אלו חיוניות להבנת אופי התלונה של העם. בני ישראל מצויים במדבר סין, בין אילים ובין סיני.

אילים הוא המקום האחרון בו מצאו ישראל מזון מסודר ומובטח (שבעים תמרים ושתים עשרה עינות מים), וסיני הוא היעד לקראתו הם הולכים. כלומר, מדבר סין מצוי בדיוק באמצע הדרך, בין נקודת המוצא לבין נקודת היעד. מסגרת הזמן של פרשיה זו הוא "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים". כלומר, בני ישראל נמצאים בדיוק באמצע התקופה שבין חציית ים סוף לבין מתן תורה (למעשה, לא מדובר בדיוק באמצע הדרך - חלפו 24 ימים מקריעת ים סוף, ונותרו 21 ימים למתן תורה, אך נראה לי שזה קרוב מספיק. אולי העובדה שמדובר כאן באמצע התקופה מבחינת החודשים כבר מספיקה. הם עזבו בחודש הראשון, והתורה תינתן בחודש השלישי, וכעת הם נמצאים בדיוק באמצע החודש השני.)

באמצעות תיאורי הזמן והמקום, מעבירה לנו התורה את תחושה של 'אמצע הדרך' - להיות כבר רחוק ממצרים, אך עוד לא להתקרב לייעד המסע. העתיד הלא ברור, כאשר הם כבר לא רואים את המקום ממנו יצאו, ועוד לא רואים את היעד, בין העולמות - הוא כנראה הרקע למצבם. המרחק הגיאוגרפי ממצרים לא גדול כל כך, ואף לא עבר זמן רב מאז שיצאו משם על מנת שהאוכל שלהם יתחיל להיגמר, אך מנטלית, פסיכולוגית, הם נמצאים בחצי הדרך - וזהו הרקע לתלונתם.

ג. מן הוא?

כמענה לתלונתם של ישראל, נותן להם הקב"ה את המן. למן ישנם חוקים מיוחדים: הוא יורד בכל יום, כולם מקבלים את אותה הכמות, ואי אפשר לשומרו ליום המחרת. הניסיון לשמור את המן בניגוד לציווי לא יעלה יפה, והמן יתמלא בתולעים ויבאש. הקב"ה אומר בפורש שלא מדובר כאן רק בברכה, אלא בניסיון: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (ט"ז, ד). רש"י מפרש שהניסיון הוא האם ישמרו ישראל על הציוויים המיוחדים בנוגע לאיסוף המן. לעומתו, האבן עזרא מסביר: "וטעם אנסנו - שיצטרך אלי בכל יום". אנסה ללכת בעקבות דבריו של ראב"ע.

ברצוני להציע שהניסיון אינו נוגע לשמירת הלכות מסוימות כלשהן, אלא לעצם הקשר שבין הקב"ה וישראל במדבר. תפקידו של המן הוא לחדש, במובן מסויים, את בטחונו של העבד על אדונו, אלא, שהקב"ה מחליף מבחינת עם ישראל את האדון המצרי. ברור, שמאחר והקב"ה אינו גורם טבעי, נדיבותו אינה ניכרת באופן טבעי, והביטחון בו דורש משהו מעבר לביטחון שמשרה הנילוס על אוכלוסיית מצרים. לכן, יש כאן בעצם מבחן של אמונה. המן עתיד לרדת בכל יום, מבטיח הקב"ה, ועם ישראל תלוי לגמרי בהבטחה זו, שהרי אין אפשרות לשמור את המן למחרת. ירידת המן, אם כן, היא חוייה חינוכית, המכשירה את בני ישראל לבטוח בה' וגומלת אותם מתלות באגירה, שהיתה ודאי התגובה הטבעית לניתוקם מסיר הבשר המצרי.

בדרך זו ניתן גם להבין את הקשר העמוק שבין המן לבין השבת. אחד מהרעיונות הטמונים בשבת הוא שכל צרכיו של האדם מוכנים לו מראש. בשבת אדם לא צובר לעצמו שום דבר, אלא סומך רק על מה שטרח והכין מראש. מסר זה מודגש בפרשתנו - "והיה ביום הששי והכינו את אשר-יביאו" (טז,ה). השבת היא, לאורך כל הדורות, ניסיון קטן של תלות ואמונה בה', כאשר האדם נהנה ממה שיש לו כעת, מבלי לאסוף לקראת המחר. ננסה לדמיין את ההרגשה של עבד משוחרר טרי, כאשר סוף סוף, ביום השישי, הוא הצליח לחסוך לעצמו מנה כפולה, אותה הוא שומר ליום גשום שהוא מאמין בכל לבו שודאי יגיע. ואז, למחרת, ביום השבת, הוא חייב לאכול את מה ששמר, וצריך לחזור שוב ולחיות מהיד אל הפה. באופן טבעי, הוא יוצא החוצה ומנסה ללקוט בשבת, על מנת שיוכל לשמור על חסכונותיו: "ויהי ביום השביעי יצאו מן-העם ללקט ולא מצאו" (כז).

רעיון זה עומד גם בבסיס טבעו המסתורי והבלתי מוכר של המן. לו היה המן סוג כלשהו של אוכל מוכר, לא משנה עד כמה הוא היה לא צפוי, היו בני ישראל מסתכלים עליו, בסופו של דבר, כאוכל הטבעי הנמצא במדבר הזה. זה היה הופך למקור קיום טבעי, דרך מסוימת המאפשרת ביטחון לתושבי המדבר. הקב"ה מעוניין שבני ישראל יישארו כל הזמן על הגבול הדק של חוסר הביטחון, ולכן המדבר צריך להיות חבל ארץ שלא מספק אוכל מובטח. לפיכך, המן איננו האוכל האופייני למדבר, אלא "לחם מן השמים" (ד). ממילא, הדבר הראשון שיכולים בני ישראל לומר כאשר הם נתקלים בו לראשונה הוא "מן הוא?". השם שלו הוא עצמו שאלה. לכן: "ויקראו בית ישראל את שמו מן" (לא).

ד. מן ושלו

בנאומו הראשון של משה לבני ישראל, הוא אומר להם שהקב"ה יתן להם בשר בערב ולחם בבוקר. ואכן, בערב מכסה השלו את המחנה ובבקר יורד המן. מלבד כמה התייחסויות מיוחדות (קברות התאווה, במדבר י"א), אין אנו מוצאים בתורה אזכורים נוספים של השלו. פרשתינו מסתיימת בכעין סיכום: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען". מהפסוקים שעברו נראה כי השלו המשיך לרדת גם כן (הרמב"ן בפס' י"ב מסביר שהשלו ירד ארבעים שנה), אך מהסיכום משתמע שלא אכלו דבר נוסף למן כל תקופת היותם במדבר. אם כן, מה היתה מטרת ירידתו של השלו ומה משמעותו?

כדי להבין את משמעותו של השלו עלינו לעקוב אחר נאומיהם של משה וה' בתחילת הפרשה (השאלה החמישית שהעלנו בתחילת השיעור). כאשר הקב"ה מתיחס לראשונה לתלונת העם הוא כלל אינו מזכיר את השלו:

"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. והיה ביום השישי... והיה משנה על אשר ילקטו יום יום". (ד-ה)

מיד לאחר מכן פונים משה ואהרן אל העם ולראשונה אנו שומעים על הבטחת השלו:

"ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'"." (ו,ז)

בדבריו של משה עולה שיש למן ולשלו משמעות מיוחדת מבחינת בקר וערב.

רק לאחר שאהרן מכנס את כל העם, אנו מוצאים את השלו בדברי ה':

"שמעתי את תלונת בני ישראל, דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' א-לקיכם"(יב).

סדר הדברים דורש בירור.

נראה שיש כאן שני עניינים נפרדים. הנושא הראשון העולה בפרשה הוא האמונה, בה עסקנו קודם לכן. כלפי חוסר הביטחון שמגלים ישראל הקב"ה ממציא להם את המן, ובמסגרת זו מקבלת השבת משמעות מיוחדת. אך משה ואהרן מוטרדים מעניין נוסף. בני ישראל התלוננו על משה ואהרן באופן אישי והטילו עליהם את האחריות למצבם: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים... להמית את כל הקהל הזה ברעב" (ג).

יש כאן פגם בסיסי בתפיסה הדתית. עם ישראל מסרב להכיר ביד הא-לוקים המדריכה אותו ביציאת מצרים ובהליכה במדבר, ומטיל את האחריות על משה ואהרן עצמם. כתגובה לדבריהם, מוכיח אותם משה ואומר שלא עליהם התלונה, כי אם על ה'. משה מדגיש שכשעם ישראל יראה את הנס הגדול של ירידת המן והשלו, יכיר בטעותו ""וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים" (ו).

נראה לי שיש פער בין מטרותיהם של המן והשלו. המן הוא התשובה הבסיסית למנטליות של העבד בה היו שבויים בני ישראל. תופעה זו לא מהווה חטא נורא, ובעקבותיו בני ישראל נדרשים רק לעבור תהליך חינוכי של אמונה בקב"ה. הקב"ה לא נותן את המן כעונש או כתוכחה, אלא כמתנה. השלו, לעומת זאת, גם הוא סוג של מזון, אך הוא טומן בחובו ביקורת נוקבת מצד הקב"ה. מהלך דומה אנו רואים גם בפרשת בהעלותך, שם בני ישראל מתקוממים כנגד ירידת המן, והקב"ה, כעונש, "מפגיז" אותם בכמות בלתי אפשרית של שלו (במדבר י"א). מטרתו של השלו היא לתקן ישירות את חטאם הדתי, ולהראות להם שהקב"ה הוא זה שאחראי על ייעודם. השלו הוא פתרון אכילה טבעי (אמנם נסי בהופעתו במקום זה ובזמן זה), ובכך הוא מדגיש את אדנותו של הקב"ה על הטבע, וממילא את אחריותו לגורלו של עם ישראל.

המן, לעומתו, מגלה שעבדי ה' כלל אינם נתונים למרותם של חוקי הטבע, הם אוכלים ישירות משולחנו של הקב"ה.

ה. מרכזיותו של המן בפרשה

ועדיין יש להקשות, כיצד הבטיחו משה ואהרן את ירידת השלו קודם שנצטוו על הדבר? התשובה, מן הסתם, היא שהקב"ה אכן מסר להם את הנבואה, שהרי לא ייתכן שהם בדו דבר כזה מלבם. אף על פי כן, הדרך בה מוצגים הדברים התורה היא משמעותית כשלעצמה. התורה נותנת את הרושם שבתחילה הקב"ה דאג רק למן ולמסר הטמון בו של תלות ואמונה בה', בעוד שמשה ואהרן מתייחסים דווקא לבעיה הנוגעת אליהם ישירות, הם מתעוררים לפתור את הבעיה שנוגעת להם, האשמה הבלתי מוצדקת שהטילו בני ישראל על כתפיהם.

ההבדל בין התכנים השונים של השלו ושל המן מרומז בלשונו של משה, כאשר הוא מציג בפניהם את הנס הכפול:

"ויאמר משה ואהרן אל-כל-בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את-כבוד ה' בשמעו את-תלנתיכם על ה'.." (ו,ז).

כפי שמציין רש"י (בצטטו את חז"ל), הפסוק הראשון מכיל סממן של אי שביעות רצון, בייחוד ביחס לפסוק השני. הערב מיועד לתקן את חטאם התיאולוגי. הבוקר, מאידך, מכיל מרכיב של התלהבות דתית והתעלות - אתם תחזו בכבוד ה'. חז"ל אומרים ש'לערב אין פנים זוהרות, לבקר יש פנים זוהרות'. החסרון האמיתי נענה בחסדו של הקב"ה בבקר. הערב לא נועד להיות תשובה על תלונתם, אלא מוסר השכל בשאלה מיהו האחראי על גורלם והתנהלותם של בני ישראל.

מאחר ויש הבדל בין המסר המרכזי אותו רוצה להעביר הקב"ה, לבין עיקר דאגתו האישית של משה, השתלשלות השיחות השונות בפרשיה מוצג באופן מפותל. בתחילה, הקב"ה מדבר אל משה על המן (והשבת), לאחר מכן מדברים משה ואהרן אל העם, ומדגישים את הכתובת הנכונה לתלונות, שמתבטא בשלו. אחר כך הם אוספים אותם לשמוע את דבר ה', והקב"ה מופיע ומאמץ את התכנית הכפול. כשמגיע הבוקר והיהודים חווים את המן, עליונותו של תכניתו של הקב"ה נראית בבירור, ולכן המשך הפרשה עוסק במן ובהסתעפויותיו.

נראה לי שאפשר להעלות שתי סיבות לעליונות שנותנת התורה למן ומשמעותו על פני השלו. ראשית, נראה שרעיון זה הוא באמת מרכזי יותר. במשמעותו של המן גלומה המטרה המרכזית שביציאת מצרים - להפוך אומה של עבדים למשרתיו של הקב"ה. לפחות בעתיד המיידי, נקודה זו קריטית, מאחר וזה תנאי הכרחי לקבלת התורה. ההכרה בהנהגת הקב"ה את הייעוד הישראלי שמתבטאת בשלו יכולה להמתין - אולי עד שהם יבואו בשערי הארץ ממש, ויתחילו בחייהם הפוליטיים כאומה.

הסיבה השניה, שבמדה מסוימת אולי סותרת את הראשונה, היא שנראה שהמסר של השלו לא נקלט בעם ישראל במשך כל שהותם במדבר. לאורך כל שנות המדבר ממשיכים בני ישראל להפנות אצבע מאשימה כלפי משה על כל מה שמתרחש עליהם. הדברים עולים באופן מיוחד בפרשת עגל הזהב:

"וירא העם כי-בשש משה לרדת מן-ההר ויקהל העם על-אהרן ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (לב,א).

"...ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם ד).

תפיסה זו של משה בתור המנהיג המעשי המקבל את ההחלטות ממשיכה להתבטא לאורך כל אירועי המדבר, ולאורך כל התלונות בספר במדבר, עד שכל דור יוצאי ממצרים נעלם. אכן, צדקה תוכניתו של הקב"ה - על ישראל קודם לעקור את היסוד המצרי מנשמתם, ורק אחר כך יוכלו להגיע לרמה של הכרה מלאה באדנותו של הקב"ה בעולם ובייעודו של העם,.

נקודות נוספות לעיון:

היה זה שיעור ארוך, ויכול שלא שמתם לב לזה שלא התייחסתי בו באופן מפורט לסדר הפסוקים התמוה שהעלנו בתחילתו (שאלה ה). מדוע לדעתכם חוזר משה (פסוק ח) על מה שכבר נאמר פסוק אחד קודם לכן, ע"י משה ואהרן (ו,ז)?

מהו ההבדל בין שני הפסוקים ומה הסיבה לחזרה השניה?



[1] עיין ברמב"ן שדן בחלק משאלות אלו.