בשלח | בין מלך לקיסר

במזמור האחרון שאנו נוהגים לומר בקבלת השבת, מתוארים הימים והנהרות המשבחים את ה'. ניתן לראות זאת כביטוי לעוצמת הטבע שברא ה', אך במדרש מצאנו קישור בין המזמור לבין שירתם של בני ישראל על הים:

"'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב [זה שאמר הכתוב]: 'נכון כסאך מאז'. אמר רבי ברכיה בשם ר' אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה. לכך נאמר - 'נכון כסאך מאז'. משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס [קיסר]. אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח [הנישא בידי הלוחמים] ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל: באמת, עד שלא בראת עולמך - היית אתה. משבראת אותו - אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר 'עמד וימודד ארץ'. אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך - באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי 'נכון כסאך מאז' - ב'אז ישיר'."

משורר המזמור בתהילים אומר שכסאו של ה' נכון "מאז". אך מהי אותה נקודת זמן? ר' אבהו עונה על כך על פי מילת הפתיחה של שירת הים: "אז ישיר". בשירת הים הוקם כסאו של ה' בעולם.

תשובה על ציר הזמן קיבלנו, אך מדוע מקושרת שירת הים לישיבתו של הקב"ה על כסאו? ומהי בכלל משמעותו של הביטוי הזה?

ר' אבהו מבאר זאת במשל. מלך היוצא למלחמה - מוערך בידי לוחמיו, אך הוא נישא אל הקרב בעמידה. אין לו אפשרות להתרווח במושבו, שכל למעשה - לא רק המלחמה ניצבת למולו, אלא בעיה נוספת עומדת לפניו: אם הוא יפסיד במלחמה - עתידו כמלך עלול להיות מוטל בספק. רק לאחר המלחמה, לאחר שהוביל את אנשיו אל הנצחון, הוא רשאי לנוח על מושבו, מושב מלכותו האיתן. את עובדת היותו מלך הוא קנה בנצחונו.

כך גם בנמשל: רבונו של עולם היה תמיד מלכו של עולם, אך קיסר - כביכול - הוא עוד לא היה. קיסר הוא מי שזוכה באמון לוחמיו. כך גם רבונו של עולם: עד לשירת הים לא היה אף עם, אף צבא, שהכיר במלכותו יתברך. שירת ישראל לא-לוהיהם על ידו הגדולה - היא ש'הושיבה' את שכינתו של הקב"ה בעולם.