בראשית | מדוע נמנעה מאדם אכילת עץ הדעת?

 

בתחילת הספר מורה נבוכים מצטט הרמב"ם קושיה בשם "איש חכם":

"הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה... אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים..."  (מורה נבוכים חלק א', ב')

הרמב"ם כמובן הציע בהמשך תירוץ לקושיה. אנו נבקש לדלות מהמקרא עצמו תשובה לתמיהה, העולה מפשט הכתובים.

 

מספר רמזים לשוניים, מצביעים כי התורה מבקשת לקשר בין פרשת אכילת המן לפרשת אכילת עץ הדעת. בפרשת עץ הדעת אנו קוראים:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב... וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה"   (בראשית א', כ"ט)

"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"    (שם ב', ט"ז)

ובפרשת המן, אנו מוצאים:

"וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ"  (שמות ט"ז, ט"ו-ט"ז)

לעומת רמזים אלו, עיון מקביל בשתי הסוגיות מעלה תמונה הפוכה לגמרי. המן היה המאכל היחיד הזמין לעם במהלך נדודיו במדבר, אותו ייצר ה' במיוחד למטרה זו, תוך שהוא מצווה על אופן וגדרי אכילתו. כפי שנאמר בדברים:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ... וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ... לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"  (דברים ח', ב'-ג')

התמונה העולה ביחס לעץ הדעת, מנגד, היא הפוכה בתכלית. האדם דווקא נצטווה ליהנות מכל הטוב הפרוש לפניו, אלא שנמנע ממנו מאכל בודד:

"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"  (בראשית ב', ט"ז-י"ז)

את המשמעות להנגדה זו, נשכיל להבין עם הצגתה של השוואה נוספת.

 

עם הופעתו הראשונה של המן, מתאר הכתוב כי העם עמד משתומם למולו, ולא ידע מה מוצג בפניו:

"וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה"  (שמות ט"ז, י"ד-ט"ו)

מוטיב חוסר הידיעה בהקשר של המן מובא שוב במקרא:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"       (דברים ח', ג')

מבחינה זו, אנו שוב עומדים בפני השוואה ניגודית למצבו של אדם הראשון בגן עדן:

"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', ט"ז-י"ז)

את התוצאה לאכילת פרי עץ הדעת, מבאר הנחש בהמשך:

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם ג', ד'-ה')

הרי ששוב אנו עומדים בפני מצבים מנוגדים. האדם ניצב אל מול המן, כשהמקרא מבליט את חוסר ידיעתו את מהותו, ובמצב זה מצטווה האדם לאוכלו. בגן עדן מתהלך האדם בקרבת עץ הדעת, אך הפעם נאסרה עליו אכילתו כך שדרכו אל הדעת נחסמת.

את ההשוואה בין שני הסיפורים נחתום בהיבט נוסף. בשני הסיפורים האדם נכשל בגלל סקרנותו. הוא לא התאפק עד שטעם מהפרי האסור בגן עדן:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"   (שם ו')

כמו כן, עם ישראל ננזף עת ביקש להעמיק דעת בטיבו של המן, ולבחון את עמידותו למחרת יום אסיפתו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה"  (שמות ט"ז, י"ט-כ')

 

אם כן, בין המן לפרי עץ הדעת מתקיימים שני ניגודים:

כעת ננסה לנסוך תוכן להשוואות ניגודיות אלו.

 

בטרם נענה על שאלתנו, נבקש להצביע על מספר מאפיינים פנימיים בפרשת המן.

ראשית, עם נתינתו, ה' מבהיר כי אכילתו כרוכה בשמירת ציוויי ה' ותורתו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"  (שמות ט"ז, ד')

בהתאם לכך, כאשר העם כשל בכך, הוא מתרעם עליהם באותו מטבע:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כ"ח)

 

מאפיין נוסף בו ניתן להבחין בנקל הוא, שמטבעות הלשון בפרשיית המן הרומזים לפסוקים המתארים את אכילת 'פסח מצרים'. באכילת המן נאמר:

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.... אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר... וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שם ט"ז-כ"א)

וביחס לאכילת פסח מצרים אנו מוצאים:

"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: ...אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה.... ולֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ... וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַ-ה' "  (שם י"ב, ג'-י"א)

נראה, כי התורה מנסה להטמיע בעם את ממד הארעיות באכילת המן, תוך שמירה על אותם כללים הזכורים לו מאכילת קרבן הפסח במצרים.

השהות במדבר אמנם הייתה אמורה להיות קצרה וארעית - לאחר קבלת התורה היו הם אמורים להיכנס לארץ כנען. אולם, רק בסוף הפרשה התורה חושפת בפנינו את האמת המרה על משך המסע:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן"  (שם ט"ז-ל"ה)

מסתבר, שהתורה שומרת עובדה זו לסוף הסיפור כדי לא להאפיל על אופיו. בצורה זו היא מבקשת לומר כי אופי הארעיות והמסר הטמון בכך אכן התקיימו אף לאחר שהמסלול התארך. כך הדברים נשמרו אף במשך ארבעים שנה.

נמצא שבכל משך זמן זה העם טועם את לחם המדבר תוך שהוא נמצא במבחן מתמיד האם ישמור את חוקיו המדגישים את ארעיותו, והאם אכן ישכיל להפנים את המסר המיועד אליו.

 

בסיומם של ארבעים השנים, התורה שוב מתייחסת לעניין. בהתייחסות זו התורה מדגישה שהמשימה אכן הושלמה, תוך ציון העובדה שאכן נדרשו להשלמתה כל השנים שחלפו:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים כ"ט, א'-ה')

לאורך המסלול מתברר, כי מתקיים יחס ישיר בין הגורמים. ככל שהעם ממשיך לצרוך את הלחם שהמטיר ה', כך הוא מתקדם בהכרתו וידיעתו את ה'[2].

כעת, ננסה לשוב ולהבין את ההקבלה הניגודית בין אכילת המן לאכילת פרי עץ הדעת.

 

ברצוננו לטעון, כי התורה מציעה חלופה לפרי עץ הדעת, בדמות המן. העם הנבחר מצטווה בציווי מפורש לצרוך לחם משמיים, כזה המסייע לו להרחיב את ידיעותיו באופן הנהגת העולם והכרת מנהיגו.

כך, מבקשת התורה לשדר קבל עם ועדה את המסר הבא – מעולם לא התעקש הקב"ה למנוע טוב מבעליו, ולא חפץ לו באדם נבער מדעת. מאז ומתמיד ביקש ה' לטעת דעת באדם, אלא שהאדם לא המתין לקבלתה, אלא העז לחטוף אותה בעצמו, ולכן נענש.

שנים לאחר מכן, יתברר לעין כל כי ה' בעצמו מתעסק בהנחלתה של הדעת לאדם כאות לקרבתו ואהבתו. זאת לא כתוצאה של 'תקלה', אלא בכוונה תחילה.

ה' זן את האדם בטובו, בלחם מיוחד במינו המצליח הן להזין את גופו. במקביל, מלמד אותו פרק בידיעת הטוב והרע, באופן אכילתו והלכותיו, המקנים לו לדעת את קונו ולהבחין בהנהגתו את עולמו.

 

כעת, עלינו להבין מדוע לא אבה הקדוש ברוך הוא להעניק את הדעת לאדם באמצעות אכילת פרי העץ וביכר על פניה את אכילת המן?

בטרם נרד לעומקם של הדברים, יש לציין הבדל בולט בין אופן רכישת הדעת על ידי אכילת פרי העץ, לאופן רכישתה במהלך אכילת המן. קניית דעת על ידי אכילת פרי העץ מתבצעת באופן פיזי, בעצם אכילת הפרי נפקחות עיניו של אוכלו. לעומת זאת, אכילת המן לכשעצמה אינה מקנה את הדעת המיוחלת אלא מהווה בסיס לאורח חיים שאימוצו מקנה דעת.

כעת, נבקש לעמוד על ההשלכות להבדל זה.

 

בהמשך סיפור תולדות האדם אנו נתקלים בתיאור הבא:

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"   (בראשית ו', א'-ו')

פרשייה זו, מתארת את התגבשותה של החלטת הבורא להחריב את בריאתו. במהלך התיאור נמצאים ביטויים המקשרים אותנו לפרשיית עץ הדעת. האדם מתואר כ'בן אלוקים' ומושגי טוב ורע משמשים בה לחילופין. נראה, שהיא רומזת לאכילת עץ הדעת, כפי שתוארה בפי הנחש, בעת ששכנע את האישה לטעום ממנו:

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"  (שם ג', ד'-ה')

נראה, כי התורה מנסה לחבר בין הפרשיות ביחס של סיבה ותוצאה. באופן פרדוכסלי אנו מגלים כי דווקא היות האדם 'בן אלוקים, היודע טוב ורע', גרמה לו להתדרדר, עד שבוראו ניחם על עצם בריאתו.

לאור זאת, נוכל לעמוד על פשר הדברים.

 

מסתבר, שהתורה מבקשת ליצור עימות בין שתי חלופות של היחס בין האדם להשכלתו, וממילא בין שני סוגים של 'דעת'.

תיתכן קניית דעת כ'מוצר צריכה' ניטראלי. קניית הדעת באופן זה מתבצעת לפי נוסחה 'מתמטית' של יחס 'סיבה-תוצאה'. אדם המשקיע ברכישת הדעת יזכה בה באופן אוטומטי, כתוצאה ממאמציו. בדיוק כשם שהאדם הניזון ממאכל לפי צרכו, ישבע ממנו כתוצאה של מהלכים פיזיולוגיים אוטומטיים.

קניית דעת באופן זה אינה טומנת בחובה שום דרישה נוספת מהצרכן, כי אם ריכוז בפרטיה תוך למידתה והעמקה בה. מאחר שזו נרכשה לו, הוא זכאי לעשות בה שימוש כראות עיניו.

לעומתה, ישנה דרך אחרת ברכישת הדעת, אותה מסמלת אכילת המן. אין זו פעולת צריכה מנותקת, העומדת בפני עצמה. זוהי אכילה ממושמעת ומשמעותית, המאזנת בין כוחות החיים במידה ומשקל הראויים להם. בדרך זו הדעת אינה מוענקת לאדם כתוצאה מכנית בלבד, כ'מוצר' בפני עצמו, אלא מהווה חלק מפסיפס של דרך חיים ותוכחות מוסר.

פער גדול ישנו בין אכילות אלו. פער זה בא ללמדך, כי הדעת אינה רק מצרך ניטרלי המשמש כסיפוק לתאוות ידע. הידע צריך להיקנות על מצע של מוסר, תוך הבנת מקומה של הדעת בחיי המין האנושי על שלל סיכוייה וסיכוניה.

 

כעת, נוכל לנסות לענות על השאלה בה פתחנו. האדם לא יצא נשכר מאכילת הפרי האסור, משום שהדעת שזכה בה לא שירתה אותו בפיתוח עולמו. הדעת רק הביאה אותו לבלבל בין המושגים של 'טוב ו'רע' עד שסיכן את המשך קיומו.

ה'דעת' כשלעצמה גדושה בנוסחאות וחוקי טבע, ללא מגבלות של אתיקה ומוסר. באופן סמלי, אף עצם רכישתה לוותה בפעולה הנוגדת את האתיקה, שהפרה את צו הבורא, למען סיפוק תאוות הידע בלבד. דעת שכזו עלולה להביא שואה על המין האנושי, כל זמן שאיננה מתובלת באתיקה השוקלת את השלכותיה.

לא בלעם הוא הדמות אליה מבקש הבורא להפנות את בריותיו, היודע דעת עליון ויועץ עצות של זימה. הבורא מבקש להקנות דעת לאדם כשהציווי המוסרי טבוע בתוכה. הדעת היא אינה חסרת צבע, אלא על ה'טוב' מתנוסס ציווי העשה, ועל ה'רע' מתנוסס ציווי הלא תעשה.

כך שנים לאחר מכן, יבהיר הבורא את גרסתו שלו לדעת האדם, ואף יתן לו ממנה ביד רחבה.

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים ואֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', ט"ו-י"ט)