בראשית | הבריאה, ראשית הזמן ומפץ האור - יחסי אמונה ומדע

[1] מעין מה שאמר מלכיצדק מלך שלם לאברהם "ברוך אברם לא-ל עליון קֹנה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט). כמו שאומרים רבים גם היום 'כוח עליון'.

[2] ראו בספרו של אבי מורי ז"ל, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמודים 48-43.

[3] כך הסיום על פי המסורת היהודית, ולא כחלוקת הפרקים הנוצרית שניסתה להתרחק מן השבת.

[4] כך נפתרת השאלה על קדימת היום השלישי ליום הרביעי, שהרי בלי אור שמש לא תיתכן צמיחה.

[5] כדור הארץ נראה מהחלל בצבע תכלת, וזה ייחודו. האטמוספרה היא האוקיינוס העליון, "רקיע השמים".

[6] האדם לבדו, אין לו מקבילה! קל לראות במבנה את 'עשרת המאמרות', הם פסוקי "ויאמר א-להים", בהם נברא העולם (בלשון חז"ל, אבות פרק ה'), כי המאמר הראשון פותח בבראשית, וסוגר בשבת, ובימי שלישי וששי, יש שניים שניים, והאדם לבדו.

[7] ההבדל העיקרי בין תפיסת המדע המודרני לבין תפיסת התורה הוא בתהליך המתמשך של היווצרות היקום ובתוכו גם מערכת השמש וכדור הארץ, במשך מיליארדי שנים, ובתוך זה כ-165 מיליוני שנים של חיי דינוזאורים, עד שנכחדו באפלה ממושכת לפני כ-66 מיליוני שנים. אם מקבלים עקרונית את ההסבר לפיו ימי הבריאה שבתורה הם כינוי לעידנים ארוכים, ואת דעת חז"ל לפיה "הקב"ה בורא עולמות ומחריבם" (בראשית רבה פרשה ג', ט) לא נשאר כמעט שום הבדל עקרוני בין התורה והמדע, במיוחד בפרשת הבריאה והיצירה.

בדפוס ראשון של משניות עם פירושו של ר' ישראל ליפשיץ, 'תפארת ישראל' (למסכת סנהדרין), בדרשת 'אור החיים', תוכלו לגלות התפעלות גדולה מן הממצאים המדעיים החדשים שמוכיח את צדקת חז"ל על "בורא עולמות ומחריבם". אך בדפוסים הבאים כבר צנזרו והעלימו (למרבה הצער) חלק זה מפירוש 'תפארת ישראל'. בהוצאות חדשות חזרו והדפיסו ביאור זה בסוף כרך א' של משניות נזיקין, ואף חזרו לדון במשמעות דבריו (חברנו מ' וינשטוק כתב על כך עבודת ד"ר באוניברסיטה העברית, בתשס"ח).

לפני שנים, התקשר אלי תלמיד צעיר ששאל (לפי בקשת המורה לתורה) מדוע לא נזכרו דינוזאורים בתורה? אמרתי לו, שבהחלט נזכרו, וביקשתי שיפתח ספר בראשית ויקרא לאט את פסוקי היום החמישי . הילד נדהם, והגיב בזעקת מחאה: 'אז למה אף אחד לא אמר לנו כלום על זה'? 'באמת שאלה טובה', עניתי לו, והוא רץ לספר למורה!

[8] במעשה בראשית שבתורה לא נזכרו מלאכים כלל (כנראה מאותה סיבה), אבל במזמור תהילים ק"ד המסודר לפי ימי הבריאה, נזכרים מלאכים ביום השני (אחרי "עָבים" ו"רוח") – "עֹשֶׂה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהֵט", ומשם למד ר' יוחנן (כמפורש במדרש דלעיל).

[9] עיינו במאמר על פעלי ההוי"ה בתוך 'מגדים' ה'.

[10] התרחקות הגלקסות והתפשטות היקום הוכחה באמצעות תצפיות שהראו הטיית האור בספקטרום לכיוון האדום, כמו בגל מתרחק, וככל שמקור האור רחוק יותר כך הוא מתרחק במהירות רבה יותר (חוק א' האבל).

[11] קרינת הרקע הקוסמית, שאין לה שום מקור אור, והיא נמדדת (כמעט) בשווה מכל מרחבי 'השמים', היא השריד 'הגנוז' ממפץ האור הבראשיתי (כהשערת ג' גאמוב, ר' אלפר ור' הרמן, שנמדדה והוכחה על ידי א' פנזיאס ור' וילסון במעבדות 'בל' ב-1964).

[12] גם אם היו כבר שמש וירח (כדעה השנייה בגמרא חגיגה שם), אך עוד לא נקבעו במקומם המוכר לנו עד יום הרביעי (כדברי רש"י), הם לא יכלו לקבוע את מידות היום והלילה לפני היום הרביעי.

[13] באותה שיטה עקרונית סופרת התורה גם את החודשים במספרים בלבד, ורק שם אחד קובע את הלוח, "חודש האביב" של יציאת מצרים. כל שאר החודשים נספרים לפיו, מאחריו; "האתנים" (=השביעי), "בול" (=השמיני), "זיו" (=השני) נזכרו אצל שלמה (מלכים א' ו', א', ל"ז-ל"ח; ח', 'ב) היו חלק מלוח ישראלי ממלכתי, אך רוב השמות אינם ידועים, כי בתורה אין שמות לחודשים! שמות החודשים שבלוח המאוחר אכן "עלו מבבל" (ירושלמי ראש-השנה פרק א', ב'), והם שמות בבליים במקורם. גלות בבל פגמה בעקרונות של גלות מצרים; קשה עוד יותר מצבנו כיום, כי מהגלות הארוכה חזרנו עם הלוח הנכרי הבינלאומי, שמקורו ברומא (עוד לפני הנצרות).