דילוג לתוכן העיקרי

בלק | ויוותר בלעם לבדו

קובץ טקסט

פתיחה[1]

תופעת אתונו של בלעם היא יחידאית במקרא. בעל חיים המנהל דו שיח עם בן אנוש אינו חזיון נפרץ. התופעה עצמה מוכיחה (שוב), נקודתית, את כוחו של הבורא לשנות סדרי בראשית. אמנם, בקריאה מלאה של עלילת בלעם, יתכן שנמצא שהאריכות בסיפור אתונו של בלעם יש לה תפקיד משמעותי הרבה יותר בעלילה.

א. מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם

מלאכת שכנוע בלעם למשימה לא הייתה פשוטה. למרות הפצרות בלק, בלעם התעקש לקבל רשות מ-ה', וזו לא ניתנה לו בקלות. אך אחרי ככלות הכל, הבקשה אושרה, בתנאי שבלעם ישמור על מחויבותו לדבר ה'. כך, לבסוף, בלעם מתלווה לשרי בלק:

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה... לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא... וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה... וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה... וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב"    (במדבר כ"ב, ה'-כ"א)

למרות האישור, עם יציאתו לדרכו נשלח מלאך ליירט את דרכו:

"וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ"       (שם, כ"ב-כ"ה)

בפעם השלישית, האתון אינה מסוגלת להתחמק מהמלאך, והיא רובצת במקומה. בלעם שוב מכה בה, ומתפתח דו שיח מפתיע ביניהם, כשבסופו מלאך ה' נחשף לפניו:

"וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו"   (שם, כ"ו-ל"א)

בלעם מתנצל, ושואל האם במצב שנוצר עליו להמשיך בדרכו. בלעם מקבל שוב את אותו האישור, באותם תנאים:

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק"   (שם, ל"ד-ל"ה)

ב. וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים

עם בואו של בלעם הוא נלקח על ידי בלק לקלל את עם ישראל פעם אחר פעם, ונכשל שוב ושוב:

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵֽךְ: וַיַּעַן וַיּאמַר הֲלֹ֗א אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּֽר"     (שם כ"ג, י"א-י"ב)

בראותו כך, ניסה בלעם לתמרן כך שיצליח במשימתו:

"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (שם כ"ד, א')

לאחר שנכשל בשלישית, התייאש ממנו בלק ופטר אותו ממשימתו:

"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר"    (שם י'-י"ג)

ג. הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹֽנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעֽוֹדְךָ

בנקל ניתן להבחין, כי סיפורו של בלעם עם אתונו מקדים בדיוק את אשר עתיד לקרות בין בלעם לבלק, כפי שתראה ההשוואה הבאה:

  1. האתון מנסה לפלס את דרכה שלוש פעמים ללא הצלחה, כשם שבלעם מנסה את כוחו למלא את רצון בלק שלוש פעמים ללא הצלחה
  2. האתון צודקת בניסיונותיה להתחמק מן המלאך אל למרות זאת לא זוכה להבנה מצד הסובבים אותה הבזים לה. אף בלעם צודק בחוסר יכולתו לקלל את ישראל אך לרוע מזלו לא זוכה להבנה מצד בלק והסובבים אותו.
  3. לאחר הניסיון השלישי סבלנותו של בלעם כלפי אתונו פוקעת. כך גם סבלנות בלק ביחס לבלעם.
  4. בלעם מכיר בכישלונו ביחס לראיית המלאך והבנת אתונו ומציע לבטל את התכנית. גם בלק מכיר בכישלון תכניתו והוא זה שמגרש את בלעם לביתו, ומבטל את תכניתו.

נראה, שבלעם משחק את תפקיד האתון בסבב יחסיו עם בלק. עלינו להבין כעת, מה צורך יש לתורה ליצור סיטואציה מקדימה המנבאת את מה שיתרחש בעקבותיה, תוך חילופי תפקידים?

ד. קוּם לֵךְ אִתָּם

נראה, שהעימות בין בלעם לאתונו משמש פתח להסבר התנהלותו ההפכפכה של ה' ביחס לשליחות בלעם. האתון מנסה כל דרך אפשרית לחמוק מהמלאך, אך לצופה מהצד ברור שהיא חסרת סיכוי. גם הפעמים הראשונות שהצליחה להתחמק מן המלאך, לא היו הודות לחכמתה ותחכומה אלא רק מפני שהמלאך איפשר לה זאת. אולם, האתון אינה מודעת לכך והיא אף שואבת עידוד מכך שהצליחה לחמוק מהמכשולים הראשונים. או אז מגיע המכשול השלישי שמכריח אותה להודות כי הדבר מעבר לכוחותיה, והיא מוכרחת להודות בחוסר יכולתה לברוח מ'בא כוחו' של ה', המלאך.

אמנם, הכרה זו באה לה מאוחר מדי ולכן היא זוכה למנה הגונה של חרפות וגידופים ממי שתמך בה עד עתה. כעת, התברר שיצאה קירחת מכאן ומכאן.

מזווית ראייה זו מצפה מאתנו התורה שננתח את שליחתו של בלעם למשימתו. אף בלעם ניסה בכל כוחו להתחמק מהאיסור שהוטל עליו לקלל את ישראל. לבסוף הוא זוכה לאישורו של ה', ומנסה שוב ושוב להתגבר על הקשיים הנקרים בדרכו, עד שהמציאות טופחת בפניו לעין כל. הוא מאבד את האמון שזכה לו עד כה מצד בלק שקרא לו.

בצורה זו מנסה התורה לבאר את התנהלותו של ה'. מצדו של ה', הצופה מהצד, העניין כבר היה חתום מראש. בלק התעקש ובלעם שאל שוב ושוב, עד שנעתר לו והעניין התארך. כך הקורא נרמז כי ה' בסך הכל 'שיחק את משחקו של בלעם'. מצדו של ה', לעומת זאת, העניין מעולם לא נפתח לדיון. לבסוף, מה שהיה צפוי מראש הוא אכן מה שקרה.

ה. 'ויוותר בלעם לבדו'

חשיפת קיומה של עלילה רוחנית מקדימה, תסייע לנו להתקדם ללב העניין. כבר מצאנו במקרא עלילה נוספת, אליה הוקדמה עלילה רוחנית 'מבשרת עתיד':

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"         (בראשית ל"ב, כ"ג-ל')

ממספר סיבות יש כר נרחב לבאר כי הנאבק מול יעקב הינו מלאך. יתירה מזאת, נראה כי תפקיד התרחשות זו בעליה הוא להקדים ולבשר על המאבק התרחש בעולם הגשמי בין יעקב לעשו[2].

כך גם נראה מרמיזת הפסוקים. במהלך הכנותיו למפגש מדריך יעקב את נושאי המנחה:

"וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי"   (שם כ"א)

באתו מטבע לשון הוא מתאר את המאבק שנכפה עליו:

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי"  (שם ל"א)

לבסוף, בעת המפגש עם עשו, יעקב עושה את החיבור בין כל האירועים:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי"  (שם ל"ג, י')

ו. כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי

אם נעמיק בדבר נגלה, כי רב המשותף בין שתי העלילות להן הוקדם 'ספור בבואה רוחני'. מיד נבחין כי מרכז הכובד של העלילה זהה בשניהם.

שתי העלילות מתרחשות על רקע של מאבק על ברכות. עשו טוען כי היה הוא הראוי להתברך, ולכן יעקב חושש שיזיק לו. בצד השני של המשוואה אנו פוגשים את בלעם החפץ להזיק לישראל, בעוד ה' החפץ בברכתם.

גם אופן השתלשלות העניינים התרחש בצורה דומה.

  1. בראשית העלילה מבקש היוזם לגנוב את דעתו של מקור הסמכות, באופן שישיג את מבוקשו. בעוד יעקב צלח בכך, בלעם ניסה ונכשל.
  2. בשלב השני, ישנו ערעור על תוצאת השלב הראשון. עשיו מתלונן על גניבת הברכות, אך נענע "גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז, ל"ג). אף בלעם מנסה שוב לקלל את ישראל, ומושב ריקם "הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה" (במדבר כ"ג,כ').
  3. הסיפור נחתם בברכה נוספת, שמוענקת בכוונה תחילה לאותו אחד שהתברך קודם ב'טעות'. יצחק מעביר ליעקב את ברכת אברהם (בראשית כ"ח, ד') "ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך". בלעם מתנבא על אחרית הימים (במדבר כ"ד,י"ח): "והיה ירשה שעיר, אויביו, וישראל עושה חיל".

לאור זאת, ניטיב לעמוד על העומק הרוחני הטמון בקללותיו של בלעם. בהתמודדות בין יעקב לעשיו היה ידוע לכל המשתתפים כי בברכה טמונה הבכורה. לבסוף, התברר כי יצחק הבדיל בין ברכתו לברכת אבותיו, אולם גם כך, בעיקרו של דבר קבלת הברכות משמעותה הכתרת המתברך לבן הנבחר. כעת נבין כי אף יוזמתו של בלק לא התייחסה לקללות מהסוג המוכר, אלא לערעור על בחירתם של ישראל מצדם של בני לוט.

כעת נבין מדוע התרחש מאבק רוחני מקדים. מפאת המשמעות הרוחנית העצומה שיש למאבק זה, התבצע מהלך רוחני מקדים, דווקא כדי לשדר כי המאבק האמתי איננו מתרחש במישור המציאותי. נדרשה הבהרת העניין במישור הרוחני, בו מתקיימת ההתמודדות האמתית. המציאות בעולמנו זה הינה אך הוצאה לפועל של התוצאות המאבק שכבר הוכרע.

ז. לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל

ננסה לחזק את הצעתנו מתוכן ברכותיו של בלעם. כבר חז"ל טענו שמברכותיו של בלעם ניתן לדעת מה היה בליבו לקללם (סנהדרין קה:). סביר הדבר, משום שאם ה' הופך את הקללה לברכה, מתבקש שהוא ישתמש בנאומי ברכה אלו דווקא כדי להפריך את היסוד בעבורו היה רצון לקלל. מעיון בברכותיו של בלעם נגלה להפתעתנו, צמד מילים החוזר על עצמו לפחות שבע פעמים:

  1. "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ג, ז').
  2. "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (שם י').
  3. "לֹֽא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כ"א)
  4. "כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כ"ג).
  5. "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵֽ-ל" (שם).
  6. "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ד, ה').
  7. "דָּרַךְ כּוֹכָב מִֽיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" (שם י"ז).

כפל השמות הללו מבליט את מוקד העניין. יעקב זכה בשם "ישראל" דווקא לאחר שצלח את המאבק כנגד המלאך בו אושררה בחירתו. השם "ישראל" שזכה בו מעיד על כך, שהוא זכאי למה שהוא בזכות עצמו. שם זה אף אושרר על ידי הקדוש ברוך הוא בהמשך:

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ"   (בראשית ל"ה, י'-י"ב)

בדרך זו נוכל להסיק, כי בלעם ביקש בדיוק לקעקע את הזהות שזכה לה יעקב כאשר נקרא "ישראל". סופו של בלעם שאולץ לברך בדיוק במטבע הלשון, שאותה ביקש לסתור.

ח. לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'

מרוץ זה אחר הברכות, מעלה שאלה מהותית בדבר כוחן. שאלה זו מתחזקת בעקבות דברי הנביא המתפאר בכך ש-ה' לא שעה לקללת בלעם:

"עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' "    (מיכה ו', ה')

מבין השורות משתמע כי לולא עמד ה' בפרץ היה בלעם מצליח להזיק לישראל. כך גם משתמע במהלך פרשתנו, לאור המאמץ שנעשה לחסום אותו. אמנם קיומה של אפשרות זו מעלה תמיהה, שעולה בצורה כללית גם בדברי הגמרא בעבודה זרה:

"תנו רבנן, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם א-להיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין"  (עבודה זרה נד:)

כבר חכמינו זכרונם לברכה היו ערים לכך שהבורא קבע בעולמו חוקים המאפשרים את קיומו הסדיר. דווקא בשל כך, הם עלולים לקום על יוצרם, שכבל את עצמו אליהם. כשם שנקבעו חוקים גשמיים, נקבעו אף כאלו רוחניים. מסתבר, שאף במישור זה כבל הבורא את עצמו, כדי לאפשר את פעילותו הסדירה של עולמו.

אמנם, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ולא לכל ברכה וקללה תהיה משמעות, אך די בכך שיכולה להיות משמעות, באיזשהו מצב, כדי לתת קיום לתופעה.

כך יוצא שבלעם לא פעל נגד ה', אלא ניסה לגרור אותו לוויכוח אודות הצדקת בחירתו בישראל. עם כישלונו, רץ להחטיאם בעבודת 'בעל פעור', אף זאת כדי ליצור שוב קרקע נוחה לצורך הדיון בדבר השמדתם.

משום כך הנביא מתפאר בחסימת המהלך. דווקא בגלל שלו היה ממריא, יתכנו לו תוצאות מרחיקות לכת. בעבר אף ה' נמלך להשמידם, לולא משה בחירו עמד בפרץ. בפעולתו זו נגד בלעם, מסמן ה' כי אמנם יוכל האדם להשתמש בחוקי הבריאה, בכדי להשיג את מבוקשו, אך לא יוכל לקרוא תגר על הבריאה עצמה:

"כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם"      (ישעיהו ס"ו, כ"ב)

 


[1] הפניה סתמית מתייחסת לספר במדבר. מבוסס על הפרק "כי ברוך הוא-סיכול מזימת בלעם", מתןף ספרי "האדם - בין יוצר ליצור" עמודים 150-161.

[2] כבר עמד על כך מרדכי סבתו (פגישת יעקב ועשו, המעיין כ'-ב' עמודים 1-8) ואחרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)