דילוג לתוכן העיקרי

בלק | סיפור האתון

מוקדש לזכרו של איש אמונה ומשפט, מגדולי ידידי הישיבה ונאמני ביתה, כבוד שופט בית משפט העליון ר' צבי טל ז"ל
16.01.2018
קובץ טקסט

לקובץ וורד>>


במרכז פרשתנו עומדים נסיונותיו החוזרים ונשנים של בלעם לקלל את ישראל. לכאורה, נסיונות אלו זוקקים בירור: כבר בעת השליחות הראשונה של זקני מדין, בלעם היה יכול להסיק שהקב"ה אינו רוצה לקלל את ישראל, וממילא אין טעם לנסות לקלל אותם בכל זאת. גם אם בלק לא היה מודע לשליטתו המוחלטת של הקב"ה על בלעם, ולכן ניתן להבין את הפצרותיו בבלעם שיקלל את ישראל, בלעם לא צריך להיענות להפצרות אלו ולנסות 'לשכנע' את הקב"ה לקלל אותם.

נוסף לכך, כל סיפור האתון טוען בירור. המסר הכללי של סיפור האתון הוא שהקב"ה אינו מעונין שבלעם ילך עם שליחי בלק[1], אך לא ברור מדוע התורה נזקקת לדוגמא כל כך מורכבת ומוזרה כדי להבהיר נקודה כל כך פשוטה. לשם הבנת משל האתון, יש להבהיר במדוייק: מהו המשל, מהו הנמשל, ומה המסר של שלוש הניסיונות של בלעם להוליך את האתון בדרך ישרה.

במקרים רבים, האדם יודע מה עליו לעשות אך הוא מנסה לעקוף את חובתו ע"י מציאת 'פרצות' כדי לעשות את אשר בלבו. כפי שנראה להלן, התשובה לשתי השאלות ששאלנו היא אחת: בלעם ידע מהו רצונו של הקב"ה כשם שהאתון "ידעה" מהו רצונו של בלעם. למרות זאת, כשם שהאתון נסתה ללכת בדרכים עקלקלות, אף בלעם ניסה למצוא 'דרך עוקפת' לקיום רצון ה'.

מבנה הפרשה

קודם כל, יש להדגיש שבלעם לא חשב בהתחלה שהקב"ה יכניס מילים לפיו. הוא אומר לבלק "אולי יִקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך" - שהרי תפקיד הנביא (פרט למשה) הוא לפרש את 'מראות הנבואה' שמראה לו הקב"ה. בלעם הניח שהקב"ה יראה לו מראה מסויים ויניח לו לפרש אותו בדרך שיש בה קללה לישראל. הקב"ה משבש את כוונותיו בכך שהוא "שם דבר בפיו" - קובע את תוכן הדברים המדוייק ולא רק את המראה.

המבנה הבסיסי של פרשה בלק הוא מבנה של "שלוש". שלוש פעמים מנסה בלק לשכור את בלעם, שלוש פעמים האתון מתנהגת שלא כיאות ושלוש פעמים בלעם מנסה לקלל את ישראל. בכל אחת מהשלישיות הללו, בלעם יכול לנהוג בשלוש דרכים שונות:

א. הוא יכול לקלל את ישראל (למרות רצון הקב"ה) על ידי מתן פירוש שלילי למראה הנבואה.

ב. הוא יכול ללכת במטרה לקלל, ולהחליט שאם ה' יתנגד לקללה - הוא לא יקלל אלא ישתוק.

ג. הוא יכול לברך את ישראל ולהוסיף אחר כך קללה.

שלוש האפשרויות הללו מופיעות בדברי בלעם לפני כל ברכה שהוא מברך, בדברי בלק לבלעם, ואף בדברי בלעם לאחר הברכות. כנגדן, שלוש האפשרויות הללו מופיעות גם בסיפור האתון, אך בדרך שבלעם ביקש לילך בה כנגד ה' - הולכת האתון כנגד בלעם:

מגמת בלעם

סיפור האתון

בלעם (לפני הברכה)

בלק (לאחר הברכה)

בלעם (לאחר הברכה)

1. לקלל בניגוד לצו ה'

"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה"

"אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך"

"לקֹב אֹיבי לקחתיך והנה ברכת ברך"

"הלא את אשר ישים
ה' בפי אֹתו אשמר לדבר"

2. לא לקלל ולא לברך

"ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם[2]"

"ואנכי אקרה כה.. ויאמר לו בלק מה דבר ה'"

"גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו"

"כל אשר ידבר ה' אתו אעשה"

3. לברך ולהוסיף קללה מלבו

"ותלחץ אל הקיר
ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר"

"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו"

"לקב אֹיבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים"

"לא אוכל לעבֹר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי"

4. פעולה עצמאית של בלעם

"ויפתח ה' את פי האתון"

"לכה איעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך"

 

 

שלוש דרכים

כפי שראינו, כל אחת מהברכות מייצגת דרך שונה שבלעם ניסה ללכת בה כדי לקלל את ישראל.

לאחר הברכה הראשונה (שבה, כזכור, בלעם ניסה לקלל את ישראל), בלק אומר לבלעם שהוא היה צריך לקלל את ישראל, ותשובתו היא שאין הוא יכול לעבור על דברי ה'. כאן תשובת בלעם פשוטה - הוא צריך לדבר את דברי ה', ואין לו יכולת לשנות מהם.

לאחר הברכה השנייה, בלק שואל את בלעם מדוע הוא לפחות לא שתק (כיוון שודאי הוא ידע שגם ברכותיו של בלעם מתקיימות), אך בלעם ענה לו - "כל אשר ידבר ה' אתו אעשה". הוא אינו יכול להימנע ממעשה, וכאשר הקב"ה אומר לו לדבר - הוא חייב לעשות זאת.

בפעם השלישית, בלעם אומר שהוא לא יכול "לעבור את פי ה', לעשות טובה או רעה מלבי". לשון זו מזכירה את האפשרות השלישית שעמדה בפני בלעם: לברך את ישראל, אך להוסיף להם קללה מלבו לאחריה[3].

אופי ההליכה

את אותו המבנה שגילינו בברכותיו של בלעם, ניתן לגלות גם בשלושת הניסיונות של הליכתו עם בלק.

בלק

ה'

בלעם

"לכה נא ארה לי את העם הזה"

"לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא"

"מאן ה' לתִתי להלוך עמכם"

"אל נא תמנע מהלך אלי.. ולכה נא קבה לי את העם הזה"

"קום לך אִתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"

"לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה"

"למה לא הלכת אלי, האמנם לא
אוכל כבדך"

"לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר"

"הנה באתי אליך, היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אדבר"

ניתן לראות ששלוש הפעמים הללו נבדלות זו מזו ביחס לפעולת ההליכה. בפעם הראשונה שבלק פונה לבלעם, הוא אומר לו "לכה נא ארה לי את העם הזה". כאן, עצם הליכת בלעם לבלק היא משנית, וכל כולה לא באה אלא לצורך הקללה. בפעם השנייה, מופיע שילוב בין ההליכה לבין הקללה: "אל נא תמנע מהלוך אלי" ואחר כך "ולכה נא קבה לי את העם הזה". הבקשה כאן היא כפולה: מחד - בלק מבקש מבלעם שילך אליו, ומאידך - הוא מבקש ממנו לקלל את ישראל[4]. בפעם השלישית, בקשתו של בלק ממוקדת בהליכה בלבד: "למה לא הלכת אלי".

תשובת הקב"ה לבלעם תואמת את בקשת בלק. בהצעתו הראשונה של בלק - כל מטרת ההליכה היא רק כדי לקלל, ולכן הקב"ה אינו מניח לבלעם ללכת עם שליחי בלק. בפעם השנייה, כאשר בלק מבקש מבלעם בקשה כפולה, הקב"ה מדגיש: "אם לקרוא לך באו האנשים - קום לך אתם". אם בלק רק מבקש שבלעם יבוא אליו - ניתן להענות לבקשתו, אך אם בלעם מתכנן ללכת עם שליחי בלק ולשתוק ולא לברך - הקב"ה מדגיש: "אפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". דברים אלו רמוזים גם בדברי בלק האומר בפעם השניה "וכל אשר תאמר אלי אעשה". בפעם השלישית, כפי שציינו, בלעם מתכנן להוסיף קללה מעצמו, ולכן הקב"ה כועס עליו (כפי שמבטא בבירור מעשה האתון), ולאחר שבלעם מבין שהקב"ה אינו מסכים להליכתו ושואל אם עליו לשוב - הקב"ה מדגיש שעליו לקיים את שליחותו בדייקנות ולא להוסיף מעצמו דבר: "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".

תשובת בלעם לבלק בשלוש הפעמים תואמת את בקשותיו ואת תגובותיו של הקב"ה. בשלב הראשון, בלעם שולל את עצם ההליכה (בהתאם לציווי ה'). בשלב השלישי, הוא קובע שלהליכה כשלעצמה אין כל משמעות כיוון שאין ביכולתו להוסיף דבר על דברי ה'. בשלב השני בלעם מבהיר שהוא צריך לעשות מה שהקב"ה יגיד לו, ואינו יכול לשתוק: "לא אוכל לעבור את פי ה לעשות..'".

תוכן הברכות

אף תוכן הברכות תואם את האמור לעיל, ומברכותיו של אותו רשע אתה למד על קללותיו.

פעם ראשונה

פעם שניה

פעם שלישית

"לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. מה אקב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'"

"ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה"

"ותהי עליו רוח אלקים.. נאם שומע אמרי א-ל אשר מחזה שד-י יחזה"

בפעם הראשונה ההתיחסות היא לקללה מול ברכה, בלעם אינו יכול לקלל אם ד' לא רצה זאת. בפעם השניה ההתייחסות היא לעשיה. אם הקב"ה רצה שבלעם יברך את ישראל אין ביכולת בלעם לשתוק ולא לברכם. בפעם זו אין התייחסות לקללה כלל. בפעם השלישית בלעם רואה מחזה והוא מעניק לו את הפירוש הנכון. ההתיחסות לברכה ולקללה נמצאת בסוף דבריו "מברכיך ברוך וארריך ארור" שכן בפעם זו בלעם רצה להוסיף דברים אותם הקב"ה לא נתן לו לומר ודברים אלו רמוזים במלותיו בסוף. רק בפעם הרביעית בלעם יכול להעיד "וידע דעת עליון", לאחר שלוש נסיונות לקלל הוא יודע דעת עליון.

"על מה הכית את אתנך"

משל האתון רומז לכל המהלך שפירטנו. האתון מקבילה לבלעם, וכפי שבלעם פותח ומברך בפעם הרביעית ביוזמתו - כך גם האתון פותחת את פיה בפעם הרביעית.

בשלוש הפעמים הראשונות, גורם מסויים (בלעם) מכריח את האתון לעשות מעשה מסויים (ללכת בדרך הישרה), והיא מסרבת לעשות זאת. במקביל, בנמשל, הקב"ה מכריח את בלעם ללכת בדרך הישרה, על אף רצונו הפרטי. החרב שבלעם מעוניין בה כדי להרוג את האתון התחלפה בסופו של דבר בחרבם של בני ישראל, שפגעה בבלעם בשליחות הקב"ה.

כמו בלעם, אף האתון מנסה לסטות מן הדרך בשלוש צורות: בהתחלה, היא מנסה לסטות מן הדרך (ובנמשל - לקלל במקום לברך); אחר כך, היא עוברת בצד המלאך תוך לחיצת רגלו של בלעם (או בנמשל - לקלל וגם לברך)[5]; ולבסוף - היא רובצת במקומה (כלומר, שותקת ואינה מברכת ואינה מקללת).

* * *

לסיכום, הראינו שהמבנה היסודי של פרשת בלק הוא אותו המבנה לאורך כל הפרשה. אין בפרשה זו חזרות מיותרות, וכל דיבור, ניסיון והתפתחות נושאים בחובם כוונת מכוון.


[1] אם כי חז"ל ייחסו לסיפור זה משמעויות נלוות - "השתא דעת בהמתו לא הווי ידע, דעת עליון הווי ידע?!" (ברכות ז ע"א).
[2] בפרשה, רביצת האתון מובאת בפעם השלישית, ולא בפעם השנייה. נסביר זאת להלן, בהערה 5.
[3] זו גם הסיבה לכך שהקב"ה אינו "שם" את הברכה השלישית בפי בלעם. כיוון שהוא מבין שהקב"ה רוצה לברך את ישראל - אין צורך לשים בפיו מילים מדוייקות, וניתן להראות לו מראה מעורפל. בלעם יפרש את המראה כראוי, אך הוא מתכנן להוסיף לו קללה. לכן נוסח ההתגלות בפעם השלישית דומה לפעם הרביעית שהיא נבואה אמיתית, וע' בהמשך.
[4] במקביל, תפקיד ההליכה משתנה גם בשלוש הברכות. בברכה הראשונה בלעם הולך כדי שה' יקרה לקראתו, בברכה השנייה הוא "נקרה", ובברכה השלישית אפשר שאין ההליכה אלא רק שינוי כיוון (שהרי לא מוזכר שבלעם שב אל בלק, בניגוד לשתי הברכות הראשונות). דירוג זה מתאים לדירוג שבדברי בלעם בתחילת הפרשה, והפוך מהדירוג שבדברי בלק.
[5] כפי שניתן לראות, הסדר במשל האתון אינו תואם לחלוטין את הסדר שבדברי הקב"ה. הקב"ה התייחס קודם לשתיקה ורק אח"כ להוספת הקללה, ואילו האתון קודם לוחצת את רגל בלעם ורק אחר כך רובצת במקומה. הסיבה לכך היא שהאתון מייצגת את רצונו של בלעם - המעדיף לקלל את ישראל, ורק אם אי אפשר - הוא מעדיף לשתוק. הקב"ה מתייחס קודם כל לעבירה החמורה יותר - השתיקה, המהווה עבירה על דברי הקב"ה - ורק אחר כך להוספת הקללה מלבו, שהיא פחות חמורה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)