פרשת ביכורים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת ביכורים / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

פרשת כי תבוא

מצוות רבות נכללות בקטגוריית מצוות התלויות בארץ. מהן, כמצוות נסכים, כאלו שתלות זו אינה ברורה לחלוטין מבחינה הגיונית ומהן שאף אינה מפורשת בכתובים.

מצוות ביכורים, הנזכרת בפרשתנו, והנכללת כמובן בקבוצת המצוות התלויות בארץ, שונה משתי הבחינות. ראשית, הפרשה מפורשת ומפורטת בתורה בהרחבה, ושנית, מלבד התלות הברורה של המצוות בארץ הרי שיש לדבר ביטוי אף בקיום המצווה - במקרא הביכורים. הרחבה יתירה זו והדגשת התלות בארץ במצווה זוקקות ביאור.

"והיה כי תבוא אל הארץ" - כניסתם של בני ישראל לארץ טומנת בחובה סכנה חמורה, ולמעשה סכנה משולשת.

ראשית - מהלכם של בני ישראל במדבר השריש בקרבם את התודעה שתלויים הם בקב"ה בצורה מוחלטת, ובלעדיו אין להם קיום כלל. ארבעים שנה הלכו הם בארץ לא זרועה וכל צרכיהם ניתנו להם משמיים. הסיוע העליון טבוע היה בכל אורח חייהם, החל מלחם ובשר אשר הגיעו משמיים ועד עמוד האש המדריכם לילה ועמוד הענן יומם. האדם חש באופן ברור ובלתי מעורער שכל קיומו תלוי בקב"ה, ובלעדיו - אין ואפס הוא. כניסתם לארץ עלולה היתה לפגום בתחושה הברורה והבהירה הזאת. שכן, כעת האדם מגיע לנחלתו ומתחיל לחיות את חייו באופן טבעי, על פי חוקי הטבע ומהלכיו הרגילים. במצב שכזה קיים חשש שהאדם יאבד את תחושת תלותו בקב"ה וירגיש שהכל תלוי בו - על פי מעשיו הוא ניזון, כל קיומו תלוי בכשרונותיו ובהתאמצותו והוא השליט על עצמו. סכנת ההידרדרות לידי כפירה ממצב זה אינה רחוקה.

שנית - קיימת סכנה גם מהבחינה הכללית. העם, הנכנס לארץ, בונה לו מסגרת חברתית משלו, ממשלה ומדינה על כל מוסדותיה. במצב שכזה האדם עשוי לראות את עצמו תלוי בראשי החברה ובראשי המדינה והיה עלול לראותם כגורמים לכל המתרחש בחייו. שהרי, כל צרכיו ותביעותיו מסופקים ע"י הממשלה, היא הכח העליון המנהיג את אורח חייו ובה הוא תלוי תלות גמורה. הסכנה כאן היא, איפוא, בנטייה לכיוון של עבודה זרה.

שלישית - כל זיקתו של האדם לטבע והתקשרותו אליו עלול להביא לאלילות. שלביה הראשונים של האלילות היו ראיית כוחות טבע אדירים בכוחות עליונים בעלי ממשלה. האדם, שכל חייו תלויים בכוחות הטבע, בפוריות האדמה, בטל השמיים, במאורות השמיים, חש בתוכו את שליטת הטבע. הוא מרגיש בתוכו את הכוחות האדירים המוליכים, שולטים, מכוונים ומנהיגים את מהלך חייו שלו, של כל המין האנושי, של כל הבריאה. אמנם, יצרא דעבודה זרה בטל זה מכבר, אך היבט זה של ראיית הטבע ככח מרכזי עליון - עבודה זרה זו קיימת עד היום, אלילות זו לא בטלה.

כנגד סכנה משולשת זו באה מצוות הביכורים, שכל כולה החדרת התחושה הפנימית באדם, שכל חייו תלויים בקב"ה, ובלעדיו אין לו שום קיום.

כנגד הסכנה הראשונה והשלישית הרי שמחוייב הוא להביא את ראשית פרי אדמתו, קציר הצלחתו בעבודת כפיו, למקום מקדש ה'. מצווה הוא לקרוא ולהודיע שם שלא בזכות כשרונותיו ופעולותיו ולא בזכות כוחות הטבע האדירים בא לו כל זה, אלא מה' היתה זאת. קריאה זו במקום זה אכן נוטעת הרגשה זו שהקב"ה הוא המשגיח עליו, הוא מנהיגו והוא מחייהו.

אמירה נרחבת שמורה גם כנגד הסכנה השנייה - במקרא הביכורים מגולל האדם את דרך העם מעת יצירתו וכיצד הונהג והודרך מאז ועד עתה ע"י הקב"ה.

במקרא הביכורים מדגיש איפוא האדם את שפלותו וחוסר האונים שבו כשהוא נטול השגחה, כשהוא מנהיג לעצמו. הוא מחפש את השקפת ה' ממעון קודשו שתברך אותו ואת מעשה ידיו, מדגיש הוא את הצורך, הבלתי ניתן לוויתור, בתלות בקב"ה, בזיקה לבורא.

הענין האמור בא לידי ביטוי גם בסליחות.

בימים נוראים מוצאים אנו, למעשה, נימות סותרות. מחד - האדם השפל והנחות, תולעת ולא איש, לעומת מלך מלכי המלכים, ומאידך - האדם הוא זה שבעצמו ממליך את מלך מלכי המלכים, בידיו הכוחות והעצמה הגדולה לעשות זאת.

בסליחות מודגש הצד הראשון, אך לא מהצד השלילי שבדבר - של האדם חסר הכוחות, המרץ והאומץ, אלא מהצד החיובי - הצורך החיוני של הזיקה לקב"ה והתלות בו, כמודגש, כאמור, גם במצוות הביכורים.

נדרש מהאדם לחיות במחיצות עליונות, לא מתוך לוקסוס רוחני, לא מתוך שאיפה ליתר נוחיות ונעימות רוחנית, אלא פשוט צורך חיוני. צורך הבא מתוך התחושה שבלא זיקה גמורה לבורא עולם, בלא התקרבות מירבית למחיצתו יתברך - אין לאדם קיום כלל.



[1] שיחה שהועברה בשבת פרשת כי תבוא תשל"א. עפ"י סיכומו של הרב אליהו בלומנצוויג; הופיע ב'עלון בוגרים' ז', אלול תשנ"ה.