בחוקותי | מרובה מידה טובה על מידת פורענות

א. כריתת ברית סיני

פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא. הפרשה פותחת בברית הנכרתת בין ה' לישראל:

"אם בחוקותי תלכו" (פרק כ"ו פסוק ג') - תקבלו שפע ברכות (כמתואר בפסוקים ד' - י"ג);

"ואם לא תשמעו" (פסוקים י"ד-ט"ו) - יבואו עליכם קללות (כמתואר בפסוקים ט"ז-מ"ג).

לבסוף, מבטיח ה' לזכור את הברית גם כאשר ישראל יהיו בגלות (פסוקים מ"ב - מ"ה).

ברית זו נקראת "ברית סיני", כפי שמתאר הפסוק האחרון של הברית:

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה:

ברית דומה לזו נכרתה עם ישראל פעם נוספת, בערבות מואב, לפני כניסתם לארץ (דברים כ"ח, פרשת כי תבוא).

ב. מרובה מידת הפורענות?

קריאת הפרשה של הברכות והקללות מעוררת תחושה של אי נוחות:

הברכות מתוארות ב-10 פסוקים בלבד, ואילו הקללות מתוארות ב-28 פסוקים!

תחושה זו חריפה אף יותר בברית ערבות מואב, בדברים פרק כ"ח, בה מתוארות הברכות ב 14 פסוקים (א' - י"ד), ואילו הקללות מתוארות ב 53 פסוקים!

מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] - בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.

על שאלה זו עונה ראב"ע:

וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
(אבן עזרא, ויקרא, פרק כ"ו פסוק י"ג ).

האבן עזרא טוען שכאשר "מסתכלים היטב" מבחינים שהקללות והברכות שוות, אלא שהקללות נאמרו יותר בפירוט, כדי להפחיד את השומעים ולמנוע מהם מלחטוא. אולם, עדיין נשארת השאלה - מדוע לא לפרט גם את הברכות, וכך לגרום לאנשים לרצות לקיים את המצוות בגלל השכר? מדוע רק להפחיד מפני העונש? בנוסף לכך, האבן עזרא איננו מפרט ומבאר, אלא משאיר לקורא "להסתכל היטב" בעצמו.

ננסה בעיוננו זה "להסתכל היטב" בפרשת הברכות, תוך ניסיון להבין מה כוללות הברכות, ומדוע הן כתובות בקיצור לעומת הקללות.

ג. הברכות - מבנה ופרשנות

פרשנות הברכות וחלוקה לנושאים

ראשית, נפרש את תוכן הפסוקים בקצרה, וננסה לחלק את הברכות לקבוצות (בפסוקים הבעייתיים השארנו תחילה את השאלה פתוחה, ובהמשך נדון בפרוש פסוקים אלה):

אם כן, פרשת הברכות עוסקת בחמשה נושאים בהם יתברכו ישראל אם ישמרו את המצוות: פריון הארץ, שלום ושלווה, נצחון על האויבים, פריון האדם, והשראת שכינה.

פרשנות הפסוקים ה"בעייתיים"

כאמור, ישנם בפרשייה כמה פסוקים בעייתים, ויש להבין את מקומם:

א. ברכת פוריות הארץ מסתיימת במשפט "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (סוף פסוק ה'). משפט זה יכול להתפרש בשני מובנים:

מובן ראשון - כאשר קוראים את הפסוק כקשור לפסוקים שלפניו, כפי שפירש ראב"ע:

"וישבתם לבטח" - כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם, כטעם "לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (בראשית, פרק ד', פסוק י"ב) .

כלומר: הברכה היא שבני ישראל ישבו בארץ ללא חשש מרעב, הגורם לאנשים לחפש אוכל במקום אחר.

מובן שני - כאשר קוראים את המשפט בפני עצמו או בהקשר של הפסוקים הבאים, כלומר הברכה היא שישבו בבטחון, ללא חשש מאויבים.

אם כן, המשפט "וישבתם לבטח בארצכם" קשור גם לברכה שלפניו וגם לברכה שלאחריו.

ב. ברכת השלום מסתיימת במשפט: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (סוף פסוק ו'). גם משפט זה יכול להתפרש כקשור לנושא שלפניו או לנושא שאחריו:

דרך אחת - כאשר מקשרים את המשפט לפסוק שלפניו, לנושא השלום והשלווה, כפי שפירש רש"י:

אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.

דרך שנייה - כאשר מקשרים את הפסוק לפסוקים הבאים, ואז משמעות הברכה "וחרב לא תעבור בארצכם" היא שלא יהיו מלחמות. על פי אפשרות זו, המילה "חרב" המופיעה במשפט זה קשורה למילה "חרב" המופיעה פעמיים בברכה הבאה - "ונפלו לפניכם לחרב", "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".

ג. ברכת הפריון, הברכה הרביעית, מסתיימת בשני פסוקים שהקשר שלהם אל הברכה איננו ברור:

1. "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם". - מה הקשר בין הברית לברכת הפריון?

לכאורה משפט זה קשור לברכה הבאה, העוסקת בקשר המיוחד בין ה' לישראל:

(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:

אולם, ניתן לפרש גם שיש קשר בין הקמת הברית לבין ברכת הפריון, כפי שפירש אבן עזרא:

"והקימותי את בריתי אתכם" - להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ".

לפי פירוש זה, הפסקה כולה עוסקת בברכת הפריון.

אם כן - המשפט "והקימותי את בריתי אתכם", שייך גם לברכת הפריון, וגם לפסקה הבאה, העוסקת בהשראת השכינה.

2. "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (פסוק י'). פסוק זה מדבר בברור על פוריות הארץ: משמעות הברכה בפסוק זה היא שתהייה כל כך הרבה תבואה, עד שיאכלו תבואה ישנה, וכשתגיע תבואה חדשה יצטרכו לפנות את התבואה הישנה שעוד לא נגמרה. אולם, מדוע מופיע פסוק זה כאן, לאחר ברכת הפוריות, במקום להופיע בברכת פוריות הארץ, בפסוקים ד'-ה'?

ראב"ע מסביר כיצד פסוק זה שייך לנושא הפריון:

התמה שתהיו רבים, ומרב התבואה יאכל מי שירצה ישן...

כלומר: למרות שתהיו רבים, התבואה תספיק לכולם ואפילו ישאר עודף.

לפי זה, הברכה הרביעית (ברכת הפריון) קשורה לברכה הראשונה (ברכת פוריות הארץ), ע"י ההבטחה "ואכלתם ישן נושן...".

בעיה נוספת במיקומו של הפסוק "ואכלתם ישן נושן" היא שהוא שם טריז בין המשפט "והקימותי את בריתי אתכם" לבין הברכה הבאה הקשורה למשפט זה - ברכת השראת השכינה. ניתן להסביר זאת כך: הברכה הרביעית קשורה לברכה החמישית על ידי הפסוק "והקימותי את בריתי אתכם", וכמו כן הברכה הרביעית קשורה לברכה הראשונה, ע"י הפסוק "ואכלתם ישן נושן".

מבנה פרשת הברכות

אם כן, ניתן לסכם ולומר, שכל הפסוקים שפירושם מורכב ומיקומם בעייתי, הם פסוקים המהווים "גשר" או קשר בין ברכה אחת לברכה שלאחריה, כך שניתן לשרטט את מבנה הפסוקים כחמש פסקאות הקשורות זו לזו ע"י פסוק מקשר בין פסקה לפסקה:

אולם אין כאן רק רצף של ברכה אחרי ברכה הקשורות אחת לשנייה, אלא על ידי הפסוק "ואכלתם ישן נושן" המקשר את פסקה ד' לפסקה הראשונה נוצר מעגל[2]:

כעת עולה השאלה מדוע פסקה ה' נותרה "בחוץ" - מדוע הקישור אל הברכה הראשונה הוא מן הברכה הרביעית ולא מן הברכה החמישית?

נראה שהסיבה לכך ברורה: ארבע הברכות הראשונות הן ברכות גשמיות, והן קשורות זו לזו ומהוות מעגל בפני עצמן. הברכה החמישית היא ברכה מסוג אחר: ברכה רוחנית, ולכן היא מחוץ למעגל הברכות הגשמיות.

בהמשך נעסוק במשמעותו של מבנה זה.

ד. הברכות כלליות והקללות מפורטות

בינתיים, נלך בדרכו של האבן עזרא, ונעיין בפרשת הקללות בהשוואה לפרשת הברכות; נראה שאכן הקללות עוסקות באותם נושאים שהברכות עוסקות בהם, אך הקללות מפרטות ומאריכות יותר. כמו כן, נראה שהתורה משתמשת באותם ביטויים אך בצורה הפוכה, כך שמודגש הקשר ההפוך בין הברכה לקללה[3]:

א. ברכת פוריות הארץ מופיעה בשני פסוקים (ד'-ה') ובקללות יש ארבעה פסוקים העוסקים בנושא זה:

(טז)...ּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם[4]
(יט)...וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל[5] וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:
(כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ[6]:
(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ[7]:
(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:

כנגד "וישבתם לבטח בארצכם" מתארת התורה את היציאה מן הארץ, את הגלות:

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם ... וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

ב. ברכת השלום והשלווה מוזכרת בפסוק אחד (ה'), בו נאמר בקצרה "והשבתי חיה רעה מן הארץ"[8]. לעומת זאת, הקללה מפרטת מה קורה כאשר יש חיה רעה בארץ:

(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:

בנוסף לכך, בברכה מבטיחה התורה: "ושכבתם ואין מחריד" - תיאור של שלווה כללית, ולעומת זאת בקללות מתוארות מחלות שונות הגורמות "בהלה", ובוודאי אינן מניחות לשבת בשלווה:

(טז) וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ:
(כה) וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם...

ג. ברכת הנצחון על האויבים מוזכרת בשני פסוקים (ז'-ח'), ואילו בקללות יש 5 פסוקים העוסקים בנושא זה:

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם[9] וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם:
(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב[10] נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב:
(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:

ד. הברכה הרביעית עוסקת בריבוי העם במשפט אחד: "והפריתי והרביתי אתכם", ואילו בקללות הפסוקים מתארים כמה גורמים להתמעטות העם: נפילה של העם לפני אויביו (כ"ה), נפילה ללא רודף (ל"ו-ל"ז), ובנוסף לכך מתואר אבדן של אנשים רבים בגלות:

(לח) ואָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:

ה. הברכה החמישית (פסוקים י"א-י"ב) מתארת את השראת השכינה בישראל ואת הקשר המיוחד בין ה' לישראל. כנגדה, בקללות מתואר הריחוק בין ה' לישראל בארבעה פסוקים:

(ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם[11]:
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם[12] וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם ...

אם כן, כמות הקללות מרובה מכמות הברכות, אך צודק האבן עזרא באמרו שהקללות עוסקות באותם נושאים בהם עסקו הברכות אך בצורה מפורטת יותר.

כעת ננסה לענות על שתי השאלות העולות מתוך העיון:

א. מדוע הקללות מפורטות יותר?

ב. מהי המשמעות של מבנה פרשת הברכות? מה ראתה התורה לקשר כך בין כל הברכות, במקום לכתבן בצורה מסודרת ובחלוקה ברורה?

ה. הברכה השלמה והחסרון הפוגם בשלמות

מבנה פרשת הברכות יוצר מעגל בו כל ברכה קשורה לברכה אחרת, וביחד נוצר מעגל שלם. נראה שהקישור בין הברכות מלמדנו שהברכה השלמה היא כאשר כל הברכות באות יחד ומשתלבות זו בזו, ואף פרט אינו חסר. עם ישראל מתברך גם בשפע כלכלי וגם בשלום ובשלווה, גם בבטחון וגם בריבוי אוכלוסין, וכמובן - בהשראת שכינת ה' בתוכם. כאשר כל הברכות הללו מתקיימות אזי הברכה שלמה - אין צורך לפרט את כל הפרטים, אלא פשוט הכל טוב.

ברכה החלה בתחום אחד בלבד כאשר תחום אחר פגום, היא חסרה, והאדם מרגיש דווקא את החסר. למשל, אדם אשר יש לו מצב כלכלי מצוין אך הוא חולה - איננו מרגיש ברכה אלא מרגיש את החסר.

רש"י, בפירושו לאחד מן הפסוקים של הברכות, עומד על נקודה זו:

"ונתתי שלום": שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת "ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל... (רש"י, ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ו').

רש"י מפרש שברכת השלום חשובה יותר מן הברכה הכלכלית, אולם ניתן להרחיב את דבריו ולומר שברכה אמיתית היא ברכה הכוללת את כל התחומים - שפע טוב כללי, שכל תחומי החיים מתברכים בו.

לעומת זאת, כאשר פרט אחד איננו מבורך, כאשר פרט אחד פגום, הברכה כבר איננה שלמה. הפגימה של הרע יכולה להתבטא בפרטים שונים, קטנים או גדולים. לכן, בפרשת הקללות יש צורך לפרט הרבה סוגים שונים של "קללות", אשר גורמים לתחושה של חסר ושל רע. לדוגמא: כאשר אדם בריא, לא מפרטים אם הוא בריא בראשו, בעיניו, בידיו, בבטנו, בגבו וכדומה - הוא פשוט בריא והכל טוב. לעומת זאת, כאשר אדם חולה אומרים במה הוא חולה - באיזה איבר, באיזה סוג מחלה וכו', ומפרטים; כדי לתאר "קללה", צריך לפרט פרטים אפשריים שונים הפוגמים בטוב הכולל. המציאות השלמה הטובה היא אחת, ואילו הפגימות או הרוע מתפרטים לסוגים שונים, שכל אחד מהם בפני עצמו פוגם בטוב השלם.

אכן, כפי שהעיר האבן עזרא, הברכה נאמרת ככלל, ואילו הקללה מתפרטת לפרטים שונים.

ו. מרובה מידה טובה

במציאות בעולם הזה אין אף פעם הופעה של ברכה שלמה, שכל הפרטים טובים, אלא תמיד יש חסר כלשהו. האדם נוטה להרגיש את החסר ולשים לב לרע, לפעמים עד כדי תחושה שהכל רע ושהמציאות מלאה בפגמים. אולם, חז"ל, בקביעתם ש'מידת הטוב מרובה יותר ממידת הפורענות', לימדונו לשים לב לפרופורציות הנכונות.

מהיכן הם למדו זאת?

מנין אמרת מרובה מדת הטוב ממדת הפורענות על אחת מחמש מאות? במדת פורענות כתיב "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות, פרק כ', פסוק ד') במדת הטוב כתיב "ועושה חסד לאלפים" (שם, פסוק ה'). הוי אומר מרובה מדת הטוב ממדת פורענות על אחד מחמש מאות[13]. (תוספתא, מסכת סוטה [ליברמן], פרק ד' הלכה א').

במדרש זה מצביעים חז"ל על נקודה חשובה מאד: הקב"ה מעוניין להשפיע טובה על העולם. מה ניתן להסיק מכך? ראשית, השפעת הטובה על העולם תלויה במעשינו. הקב"ה מעוניין להשפיע טובה, ואם רק ניתן לו אפשרות לכך, אם מעשינו יהיו ראויים לכך - יושפע עלינו שפע טוב רב מאד. שנית, העולם כולו מלא בשפע טוב ובברכה, וגם אם יש פרטים חסרים, "קללות" אשר בוודאי פוגמות בטוב השלם (ולעתים הפגימה קשה מאד), אין זה אומר שהכל רע, אלא עדיין יש ברכות רבות, ומוטל עלינו לשים לב לברכה הגדולה בה אנו מצויים, ולהבחין ש"מרובה מידה טובה על מידת פורענות".