דילוג לתוכן העיקרי

בא | לא תישאר פרסה

קובץ טקסט

מתחילת פרשת בא (שמות, י', א) פרעה מגלה סימני כניעה, והוא נסוג בהדרגה מעמדתו הנחרצת שלא לשלח את בני ישראל מארצו. לפני מכת הארבה פרעה מסכים לשלוח את הגברים לעבוד את ה', אך הוא עדיין מתנגד ליציאת הנשים, הטף והבהמות (שמות, י', ח - יב). לפני מכת בכורות, הוא מסכים אפילו שהטף יצאו, אבל הוא מתנגד עדיין ליציאת הבהמות (שם, כד). תגובתו של משה רבנו לדברי פרעה היא:

וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹוקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה.

(שמות י', כו)

המובן הפשוט של דברי משה הוא שכל מקנה ישראל צריך לצאת ממצרים ונדרש לצורך העבודה, משום שלא ניתן לדעת מראש כמה קורבנות יוקרבו לשם ה'.

אולם, בחסידות הפסוק נדרש בדרך שמבססת את אחד החידושים המרכזיים של עולם החסידות. כהקדמה לפירוש הפסוק, נצטט תורה שמובאת בספר "דגל מחנה אפרים" בפרשת בא:

...והנראה לפי עניות דעתי בזה דבר עמוק, על פי מה ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה[1]. שכל מה שיש לאדם, הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו, כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו וצריך להעלותם לשורשם. וזהו (ישעיה מ"ו, י') "המגיד מראשית אחרית": "מגיד" לשון קשר והמשכה, והיינו שיקשר בראשית - היינו בקדמון וראשית הכל, אחרית - היינו סוף כל המדרגות וכל ניצוצי השפלים כולם הם דבוקים בראשית עד אין סוף. וכשיש לאדם שהם משורש נשמתו עליה למעלה, אזי כולם נתעלו עמו. והכל הוא על ידי שדבוק באמת ו"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח) ועל ידי זה יכול להעלותן גם כן, והוא שרימז משה בתחילת הסדר "בנערינו ובזקנינו נלך" וגו' "בצאנינו ובבקרינו נלך" וגו'. כי כל אלו הם ניצוצין קדישין[2] הנתונים בשביה במדרגות תחתונים מאוד וצריך להעלותם...

מושג חשוב ומרכזי במשנת החסידות הוא "העלאת ניצוצות". הניצוצות הם רסיסי חיות אלוקית שהתפזרו בעולם החומר, והם נסתרים בתוכו. עבודת החסיד היא להעלות את הניצוצות, דהיינו לגלות את הניצוצות ולהשיבם לעולם הקדושה שממנו נפלו. הדרך להעלות את הניצוצות היא באמצעות חיבור לעולם החומר כאמצעי להתעלות רוחנית. ה"דגל מנחה אפרים" מוסיף בשם הבעש"ט שכל קנייניו החומריים של האדם קשורים לשורש נשמתו, וכאשר האדם מתעלה כל הקניינים החומריים שלו מתעלים יחד איתו.

ה"שפת אמת", מפרש את הפסוק לאור רעיון "העלאת הניצוצות":

בפסוק "לא תשאר פרסה" כו' "ממנו נקח לעבוד" כו'. פירוש "פרסה" נקודה אחרונה, אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באין לעבודת השם יתברך. "ואנחנו לא נדע" כו' "עד בואנו שמה", פירוש לסוף נקודה זו, כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בא, שנת תרל"ו).

עם ישראל נדרש לתקן את כל המציאות עד הנקודה השפלה ביותר. לכן, עבודת ה' שלמה איננה יכולה להתרכז רק בטיפול בעולם הקדושה: עבודת התיקון השלמה אמורה לכלול התייחסות גם לעולמות החול הרחוקים מהקדושה. זו משמעות אמירתו של משה רבנו "לא תשאר פרסה" - אפילו נקודה אחת רחוקה, ככל שתהיה, איננה יכולה להיות מחוץ לשאיפת התיקון של עם ישראל, "כי ממנו נקח לעבוד", דהיינו גם אותה הנקודה היא אמצעי לגילוי אלוקות, ולכן לא ניתן לוותר עליה כחלק מהתיקון השלם. במקום אחר מנסח ה"שפת אמת" את הרעיון בצורה שונה מעט:

...אולם לאשר היה צריך להיות תיקון שלם והנה כתיב "לא תשאר פרסה כי ממנו נקח" כו' עיין שם. ופירושו כי הבהמה דרגא פחותה והפרסה פחותה ביותר ונקראת פרסה כנודע שם פרסה [נוסח אחר על שם פרוסה] המחיצה המפסקת ומבדלת בין הקדושה לסטרא אחרא,[3] והיה צריך בירור בחינת הדיבור דרגא תתאה,[4] וזהו שכתוב כי ממנו נקח, מתיקון זה הדברים הפחותים...

(שפת אמת, ליקוטים, פרשת בא).

הפסוק "כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוקינו" הפך להיות סמל בעולם החסידות לרעיון "העלאת הניצוצות", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתורה של ה"מראה יחזקאל"[5]:

...אך אמרו חז"ל "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.), שלא יאמר האדם לפרוש את עצמו מכל עניני עולם הזה ושלא לישא אשה...רק דגם ממנו נקח לעבוד את ה'...

(מראה יחזקאל דברים פרשת וילך ד"ה "ועזבני")

פרשנות הפסוק בדרך החסידות באה לידי ביטוי בסיפור הבא:

דרכו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז ז"ל היתה, לומר בכל ראש-השנה לפני תקיעת שופר דברי-תורה ומוסר בהתלהבות עצומה. פעם אחת התחיל הרב מבלז לספר לפני תקיעת שופר על הנסים של יציאת מצרים, ואמר אותם הפסוקים שכתוב בהם שהשם שלח את משה להוציא את ישראל ממצרים, ופרעה שאל "מי ומי ההלכים", ומשה רבנו השיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו" (שמות י, ח-ט), עד כי קרא פרעה אל משה "ויאמר לכו עבדו את ד' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם", ומשה השיב לו "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ד' אלקינו" (שם ק כד; כו), ומיד אחרי זה אמר הרב את הברכה "לשמוע קול שופר", ותקע בשופר והתפלל מוסף כדרכו בקדש. ויהי הדבר לפלא בעיני כל החסידים, ושום איש לא הבין מה עניין פסוקים אלו בראש-השנה קדם תקיעת שופר, אך בכל זאת החרישו, ולא הרהיבו בנפשם לשאול את פי קדשו לפשר הדבר.

וחסיד אחד בשם רבי אלימלך מטלוסט ז"ל, היה נוהג מדי שנה בשנה לנסוע לראש-השנה לבלז, ואחרי-כן להרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלן ז"ל. גם באותה שנה עשה כן מיד אחרי ראש-השנה נסע מבלז לפרמישלן. ויהי כאשר דרך על מפתן חדר הצדיק רבי מאיר מפרמישלן, אמר לו הצדיק:

אלימלך! אמור לפני את דברי התורה שהגיד הרב מבלז השתא לפני התקיעות.

ספר לו החסיד, כי הרב מבלז קרא פסוקי הויכוח של משה רבנו עם פרעה בעניין היציאה ממצרים, וכי כל האנשים ששמעו דברות קדשו השתוממו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני".

התחיל הצדיק רבי מאיר לשבח את התורה של הרב מבלז, שבחכמה עמקה בקע את כל הרקיעים, והסיר גזרות חמורות מישראל, בהראותו בדבריו הקדושים לפני השם יתברך: "אבא! בתורתך הקדושה כתוב שבל תשלט בישראל כל רעה". בראות הצדיק כי רבי אלימלך אינו מבין כלל מה הוא סח, הוסיף לאמר לו:

אני אפרש לך כוונת הרב מבלז. דע, כי בשנה זו היה בראש-השנה קטרוג גדול למעלה על ישראל, והייתה גזרה לא טובה, רחמנא לצלן, על ילדי ישראל הקטנים, אבל הרב מבלז התעצם בטענה כי הם יגדלו ויעבדו את השם; וחפצו אחרי-כן לגזר כליה על בהמותיהם של ישראל, וגם לזה לא הסכים הרב מבלז, "כי ממנו נקח לעבד את ד"', וכך המתיק הרב מבלז הדינים באמירת הפסוקים בדרך וכוח בין פרעה הרשע, השטן, ובין משה רבנו, צדיק הדור, עד שהעביר את רע הגזרה גם מבהמות ישראל. ודע - הוסיף הרב מפרמישלן - הואיל והרב מבלז לא כלל גם את העופות בדבריו הקדושים, תהיה בשנה זו מגפה בעופות, שמעליהם, מעל העופות, לא נתבטלה הגזרה.

וכן היה: באותה שנה נתפשטה מחלה מדבקת בין העופות, ובשום אדם ובהמה לא נגעה.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זוין, ירושלים, תשס"ב, חלק א', עמודים 193 - 192, סיפור 157).

 


[1]   הבעש"ט.

[2]   ניצוצות קדושים.

[3]   טומאה.

[4]   דרגה תחתונה.

[5]   ר' יחזקאל פנט, תלמידו של ר' מנחם מנדל מרימינוב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)