פרשת בא - `החודש הזה לכם`

  • הרב יעקב מדן

פרשת בא - "החודש הזה לכם" / הרב יעקב מדן

לדרך מניין התאריך

א. "זכור את יום השבת לקדשו"

כיצד אנו מקיימים את מצוַת זכירת יום השבת? הגמרא (ביצה טז ע"א) מספרת על שמאי הזקן, שבכל יום היה קונה אוכל מובחר ליום השבת; אך נראה שזו הייתה מידת חסידות מיוחדת, וקשה להניח שכך מקיימים את מצוַת זכירת השבת לקדשו. במקום אחר (פסחים קו ע"א) לומדת הגמרא ממצוַת "זכור" את מצוַת הקידוש - "זוכרהו על היין"; אך נראה שעיקר זכירת יום השבת צריכה להתקיים לפני יום השבת, ולא במהלכו.

נראה לנו, שמצווה זו מקויימת בדרך שבה אנו מונים את ימות השבוע. הבה נשווה את מניין ימות השבוע הנהוג אצלנו למניין הנהוג אצל הגויים. הגויים נוהגים לכנות את ימות השבוע בכינויים על פי גרמי השמיים: SUNDAY הוא "יום השמש", MONDAY הוא "יום הירח" ו-SATURDAY הוא יומו של הכוכב סטורנוס.

כעת, אם נבוא לחשב כמה ימים ישנם בין MONDAY לבין SATURDAY - ניאלץ לחשב זאת בעזרת האצבעות, או לתרגם בראשנו באופן אוטומטי את שמות הימים הלועזיים לשמותיהם העבריים. מיום שני עד שבת - האדם יודע מייד שיש לו עוד חמישה ימים. החשבון הפשוט של ההפרש בין שבע לשתיים מתורגם לתוצאה מייד בראשו.

זוהי מטרת התורה. בכל יום מימות השבוע - יזכור האדם כמה ימים יש לו להתכונן ולהכין לקראת השבת. השבת היא היום היחיד שאינו נספר לקראת משהו, ושיש לו שם עצמי. הרווח הצדדי מכך הוא נוחיות ההתמצאות בימות השבוע. שהרי לא רק השבת יוצאת נשכרת, אלא האדם יודע מיד כמה ימים יש לו בין יום שני לבין יום חמישי, ואינו צריך לחשב זאת[1].

נסכם: שלוש מעלות טובות מצאנו לאופן שבו היהודים נוהגים למנות את ימות השבוע:

א. דרכנו נקייה מסרך עבודה זרה שיש במניין המזכיר את השמש, הירח והכוכבים ומנציח פולחנים עתיקים.

ב. בדרך היהודית, נוח יותר לחשב את ההפרש שבין ימים שונים באותו שבוע.

ג. עיקר העיקרים: דרך המנייה היהודית מזכירה לנו את יום השבת וכמה ימים נותרו עד אליו. לכן, יש בה קיום מצווה מעשרת הדיברות.

ב. "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"

כדרך שאנו מונים את הימים לשבוע, אנו מונים את החודשים לשנה. כאן אנו נתקלים בבעיות דומות, ואפילו חריפות יותר, אך למרבה התמיהה - המצב מתהפך.

הדרך הנוצרית המקורית למניית החודשים היא ודאי פסולה, ואין בה כל יתרון. שמות החודשים הנוצריים כוללים בתוכם, מלבד קיסרים שונאי ישראל כיוליוס ואוגוסטוס, שאין לנו עניין להזכירם, גם שמות עבודה זרה מובהקים כמו מרס, אל המלחמה היווני. אך לאמיתו של דבר, הדרך היהודית המקובלת לא נראית טובה ממנה: במה נגרע חלקו של מרס, אל המלחמה היווני, מזה של תמוז, אל הפריון הבבלי[2]? סביר להניח שאף שאר שמות החודשים שבלוח העברי אינם נקיים מעבודה זרה.

אמנם, החסידות ניסתה במלוא כוחה 'לייהד' את שמות החודשים המקובלים. 'אלול' נדרש במספר נוטריקונים, כמו 'אני לדודי ודודי לי'; 'ניסן' כונה כך על שם הנס שנעשה בו; 'אדר' נדרש על שם 'תנו לי קיתון ואדור ביניכם', כדברי המדרש על פרשת תרומה, הנקראת בתחילת חודש אדר; ועוד ועוד. אך אלו הן דרשות הנראות רחוקות, ואינן יכולות להוציא מפשוטם את שמות החודשים הלועזיים, המנציחים גם שמות של עבודה זרה.

הרמב"ן (בדרשתו לראש השנה) תמה על שאלה אחרת הקשורה למנהגנו בציון החודשים. להיכן נעלמה מצוַת "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"?! הלא מצווה מן התורה היא, למנות את החודשים מניסן כדי להזכיר לנו את החודש שבו הוציאנו ה' מעבדות לחרות! וכבר עמד רש"י על מצווה זו:

"החֹדש הזה - ...על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי". (רש"י י"ב, ב)

ואכן, כך נוהגת התורה בכל מקום, למנות את החודשים במספרים ולא בשמות.

מדוע, אפוא, אין אנו נוהגים כך? הרמב"ן מתרץ, שמאז שיבת ציון הונצחו שמות החודשים הבבליים-פרסיים כדי לקיים את נבואתו של ירמיהו:

"לכן הנה ימים באים נאֻם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים: כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם". (ירמיהו כ"ג, ז-ח)

אם גזירה גזר הרמב"ן - נקבל, אך אם לדין - יש תשובה. מעולם לא העלתה התורה על דעתה לצוות להשתמש בשמות החודשים המצריים לנצח כדי לזכור את יציאת מצרים. אדרבה - היציאה והשחרור ממצרים צריכים להתבטא גם בהתנערות גמורה מתרבותם ומן העבודה הזרה שלהם. באופן דומה - וכי שימוש בשמות החודשים הפרסיים מביע את עלייתנו ארצה מגלות פרס? והלוא שימוש זה רק מעיד על כך שנטלנו על גבינו את הגלות, והבאנו אותה ארצה בלי רצון להשתחרר ממנה! אין זה דומה אלא למי שבא מן הגלות לירושלים, וקורא לשכונתו 'רמות פולין' או 'בתי אונגארין'. אדם זה אינו בא לציין את תודתו לה' על שהעלהו מאותן ארצות טמאות, אלא לציין שלמרות שגופו מצוי בארץ ישראל - בתודעתו הוא עדיין בפולין, במקום שבו שמירת התורה נראית לו נכונה יותר.

עתה, נוסיף על שאלה זו את היתרון הצדדי הנוסף של מניין החודשים במספרים ולא בשמות. הנוצרים השתחררו משמות החודשים המכבידים על התנהלות החיים, ועברו למספרים. השאלה הקשה - כמה חודשים יש ממרס ועד אוקטובר, פינתה את מקומה לשאלה הקלה - כמה חודשים יש בין החודש השלישי לבין החודש העשירי. אנו, לעומתם, עודנו מתקשים בחישוב החודשים: יטרח הקורא ויחשב כמה חודשים יש בין סיוון לשבט? יבדוק הקורא כמה זמן לקח לו לחשב זאת! ועתה, יחשב נא הקורא ארך הרוח כמה חודשים יש בין החודש השלישי לבין החודש האחד עשר. יבדוק הקורא שוב כמה זמן לקח לו לחשב שאלה זאת!

* * *

אילו החיסרון היחיד של שמות החודשים הפרסיים היה חוסר נוחיות החישוב, כי עתה החרשתי. אך במציאות - אין אנו מוותרים על נוחיות חישוב החודשים, שהיא כה נחוצה וכה מצויה אצלנו. וכיוון שאנו בטוחים ששמות החודשים הפרסיים ניתנו מסיני, שהרי סבא של סבא שלנו נהג בהם, ומכיוון ש'חדש אסור מן התורה' - הרי לא נעיז להחליפם במספרים כדרך שהחליפו הנוצרים את חודשיהם במספרים. לכן, הפתרון הפשוט הוא להשאיר את השמות ה'מסורתיים' הפרסיים, אך לחשב את סדר התאריכים בעזרת הלוח הנוצרי הנוח והשימושי, המיוסד - במקום על היום שבו הוציא אותנו ה' א-לוהינו ממצרים מבית עבדים - על יום הולדתו של יש"ו הנוצרי. אוי לאותה בושה, ואוי לאותה חרפה!

נסכם את עיקרי הדברים בפרק זה: מנינו שלושה יתרונות לשיטת מניין החודשים בתורה על פני 'השיטה הפרסית' הנהוגה בלוח העברי:

א. שיטת המספרים נקייה מסרך עבודה זרה.

ב. שיטת המספרים נוחה יותר לעבודה יומיומית, ואינה מחייבת נהייה אחרי התרבות הנוצרית לצורך נוחיות זו.

ג. שיטת המנייה של התורה מזכירה לנו את יום יציאת מצרים, ומונה את כל החודשים על פיו.

ג. מניין השנים

בשבוע שעבר ציינו הסינים את 'שנת הקוֹף' (הכוונה לבעל החיים, ולא לאות). קריאת שמות לשנים מביעה חוסר תחושה היסטורית וחוסר צורך לתכנון לטווח ארוך. כל זאת - מן הסיבה שנזכרה לעיל. יש קושי גדול לחשב כמה זמן עבר משנת 'הדרקון השחור' עד שנת 'הקוף', בעיקר אם יש ביניהן כמה עשרות או אפילו מאות שנים.

בניגוד למניין ימות השבוע ולמניין חודשי השנה, שבאופן מניינם נחלקנו מהתרבות המערבית, כאן נשתווינו בצורך למנות שנים במספרים או באותיות דמויות מספרים.

אנו נוהגים למנות את השנים לבריאת העולם. לא ירדתי לעומקו של טעם המניין לתאריך זה, המגדיל לנו את מספר השנים ומסבך לנו את החיים. מקורו הידוע לנו של המניין לבריאת העולם הוא בימי הביניים, אֵי אז סמוך לתקופתו של הרמב"ם. מסתבר, שבערך באותה תקופה חל המעבר מהמניין המקובל אצל חז"ל ובתקופת הגאונים - מניין השטרות (שנדון בו בהמשך דברינו), למניין לבריאת העולם. מעבר זה מתבטא, למשל, בהלכה הבאה ברמב"ם, המביאה את מניין שנות השמיטה:

"ולפי חשבון זה, שנה זו - שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמֹנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה - היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל". (הל' שמיטה ויובל י', ד)

מניין השנים המקובל במקרא הוא מניין לשנות המלך המולך: "בשנת חמישים ושתים שנה לעזריה מלך יהודה" (מלכים א' ט"ו, כז), וכדומה. מניין זה נוח לחישוב תקופות קצרות, אך הוא אינו נוח ואינו מעשי לחישוב תקופות ארוכות. וכי יכול מישהו לחשב כמה זמן עבר בין שנת שלושים ושלוש ליואש לבין שנת עשרים ושבע לעזריה?

אך מלכות לא זזה ממקומה, ואף המניין למלכות לא נס ליחו. מניין הנוצרים לשנותיו של יש"ו הוא למעשה מניין למלכות 'ישראל החדשה', ל'עם ישראל האמיתי' שקיבל עליו את הבליו של אותו האיש בלא קשר לזרעם של אברהם, יצחק ויעקב. גם המניין הערבי לשנותיו של מוחמד - 'המשוגע', בלשונו של הרמב"ם - הוא מניין לחזון האימפריה הערבית העולמית שיקימו מאמיניו של מוחמד בכל אתר. איש מהם לא חשב על מניין לשנות עולם.

המניין האלטרנטיבי מצוי במקרא בציוּן שנת בניית ארמון מלכות ה' - בית המקדש:

"ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחדש זִו הוא החֹדש השני למלך שלמה על ישראל, ויבן הבית לה'". (מלכים א' ו', א)

המניין הוא מניין מלכות, אך לא למלכות בשר ודם ולא למלכות עבודה זרה אלא למלכות ה'. מלכות ה' החלה בעולם עם ההצהרה החותמת את יציאת מצרים, בתום שירת הים:

"ה' ימלוך לעולם ועד". (ט"ו, יח)

והדעת נותנת, שיש למנות את השנים החל מתאריך זה. שהרי אם ציוותה התורה לזכור את יציאת מצרים באמצעות מניין החודשים, מדוע לא נזכיר את המאורע הגדול בחיי האומה גם במניין השנים? והרי זהו המניין האמיתי למלכות, למלכות ה'! זאת ועוד: אנו מונים את מלכותם של כל מלכי ישראל החל מחודש ניסן (משנה ראש השנה ב ע"א), בגלל מלכות ה' המתחילה ביציאת מצרים בחודש זה. ומדוע נמנה רק את שנות מלכי בשר ודם, ולא נמנה את שנות מלכות ה' מיציאת מצרים[3]?

* * *

כאמור, אנו מכירים ממקורותינו דרך מניין שנים נוספת, והיא הנקראת 'מניין שטרות'. זוהי שיטת מניין השנים הנהוגה בספר המקבים, בימי חז"ל ובימי הגאונים. גם בפסקי הרי"ף - שיטה זו היא עיקר, היא מצויה אפילו אצל חכמי ארץ ישראל בדור שאחרי גירוש ספרד, והתימנים נוהגים בה עד היום.

מקובל, שהכוונה למניין מלכותו של סלווקוס הראשון, שירש חלק ממלכותו של אלכסנדר מוקדון ושלט גם בארץ ישראל. השנה הראשונה למלכותו של סלווקוס הייתה ג' אלפים תמ"ח לבריאת העולם (312 לסה"נ).

ותמיהה גדולה היא: מה ראו חז"ל, הגאונים (בעיקר באיגרת רב שרירא גאון) והבאים אחריהם למנות שנים למניין כה ארכאי ולא רלוונטי, ולהנציח את שמו של אותו ערל שנים כה רבות לאחר שבטל הוא ובטלה מלכותו? הרב ראובן מרגליות נתן לכך תירוץ פשוט ואמיתי. יציאת מצרים התרחשה בשנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, כפי שניתן לחשב על פי מניין השנים בספר בראשית עד הולדת יצחק (2048 שנים), ולהוסיף עליהם את 400 שנות השיעבוד שהוזכרו בברית בין הבתרים. מכאן, שסלווקוס עלה לשלטון אלף שנים בדיוק אחרי יציאת מצריים, כפי שבעל "סדר עולם" טרח לציין במפורש. ממילא, מניין השנים לשטרות מכוון למניין השנים ליציאת מצרים, כעולה מן המקראות ומרוח מצוַת זכירת יציאת מצרים. הגאונים - שמנו לשטרות - הותירו את המניין הטכני לסלווקוס כיוון שהם מנו למעשה את השנים ליציאת מצרים בהשמטת האלפים, כדרך שאנו מונים היום את השנים לבריאת העולם בהשמטת האלפים.

נסכם פרק זה: עיקר המניין הוא ליציאת מצרים ולמלכות ה'. כך מונה המקרא, ואפשר שזה היה גם המניין של חז"ל ושל הגאונים.

ד. על אותיות ומספרים

בלי קשר לשאלה למה אנו מונים - לבריאת העולם או ליציאת מצרים, קיים הבדל נוסף בין דרך המניין העברית לבין דרך המניין הנוצרית, הן במניין ימי החודש והן במניין השנים. המניין הנוצרי הוא במספרים, ואילו המניין העברי המקובל הוא באותיות. ואכן כך נאה, וכך מצאנו במקורותינו העתיקים. שפת המספרים (בכתיבה!) לעומת שפת האותיות - מקורה אינו יהודי, ומדוע נאמץ לנו שפה זרה?

במחשבה שנייה, הבה נבדוק כמה שימושית היא שפת האותיות. לאחרונה עסקתי בפרקים האחרונים של מסכת כתובות, ובין השאר - בפירושו של רבי בצלאל אשכנזי, ה"שיטה מקובצת", לפרקים אלו. נבדוק יחד כמה דפים הודפסו בפירושו על פרקים אלו: בהוצאה המודפסת שבידי (מהדורת משרד הדתות, תל אביב תשכ"ה), מתחיל פירושו של ה"שיטה מקובצת" לפרק התשיעי של כתובות בעמוד תתתרנ"ה, ומסתיים בסוף פרק י"ג בעמוד תתתתק"פ. יחשב נא הקורא הסבלן בכמה עמודים מדובר. אילו היו העמודים כתובים במספרים - היינו יודעים שהפירוש נמצא בין העמודים 1455 ו1780-, וכך החישוב היה הופך קל ומעשי יותר.

בעיה דומה מעורר חישוב מספרי השנים. כמה שנים עברו משנת ד' אלפים תתקע"א (שנת עלייתם לארץ של ש' בעלי התוספות) עד היום? וכמה זמן היה לוקח לנו לחשב זאת אילו נמנו השנים במספרים? אותם דברים, בחומרה פחותה, אמורים גם כלפי מניין ימי החודש. כמה ימים יש בין ט"ז בחודש לבין כ"ג בו? וכמה ימים יש בין ה16- בחודש לבין ה23-?

שוב נדגיש: מחיר השימוש באותיות אינו נוחיות החישוב, כיוון שאנו לעולם לא נוותר על נוחיות זו. המחיר הוא המעשיות והשימושיות. מוחנו רגיל לשיטה הדיגיטלית העשרונית, והאותיות - במיוחד החל מהאות ת' - אינן בנויות על פי שיטה זו[4]. כתוצאה מכך, ספירת האותיות נותרת כספירה 'דתית' טקסית לצורכי כתובות וגטין, וכיוון שאין ספירת תאריך עברי במספרים - אנו משתמשים מדי יום ביומו בספירה הנוצרית, ומונים בתודעתנו את סדר חיינו ואת ידיעותינו ההיסטוריות להולדתו של יש"ו הנוצרי. כך נוצרת בתודעתנו תורה המחמירה עד אין קץ בהלכות ספק ברכות ובהלכות הזכרת שם שמיים בעת לימוד ושבח לה', אך מקילה בשופי בהלכות עבודה זרה. ואוי לנו מיום הדין, כשיפקוד עלינו מי שאמר בהר סיני "אנֹכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" את עוון זה, של שכחת הזכרת מלכותו ית' בסדר זמננו והמרתו בזכירת לידתו של הנבל מנצרת.

* * *

גם תודעתנו ההיסטורית משתבשת לא מעט בשל השימוש בתאריכים זרים. נביא לכך שתי דוגמאות: על סמך הגמרא בבבא-בתרא (ג ע"א) ועל סמך רש"י בפירושו לספר ויקרא (ט"ז, ג), כולנו יודעים שהבית הראשון עמד על מכונו 410 (ת"י) שנים. שנים אלו מנויות בתודעתנו בין שנת -961 לבין שנת -586. על פי אותם מקורות, הבית השני עמד 420 שנה עד חורבנו, ובתודעתנו מקובל שיש למנות אותן בין שנת -521 לבין שנת 70 לסה"נ. חשבון פשוט יגלה את האבסורד ואת הסתירה בין שני מניין השנים. הסיבה לכך פשוטה: אנו חושבים במושגים של המחקר הנוכרי משום שהוא השתמש במספרים, ואיננו חושבים במושגי הזמן שהנחילו לנו חז"ל משום שאותם תרגמנו לאותיות. ממילא, בסתירה במניין השנים אנו מכריעים בעל כורחנו כשיטת המחקר הנוכרי.

ה. מתיאוריה למעשה

מעבר לציון ימי החודש, שמות החודשים ומניין השנים במספרים, ומעבר מקביל למניין השנים והחודשים ליציאת מצרים - אינם בשמיים. הדבר אפשרי. כך נוכל לחנך את בנינו ואת תלמידינו לתודעה היסטורית אמונית, ערכית ויהודית, וכך נוכל להרים את קרנה המתגוללת בעפר של זכירת מלכות ה' ויציאת מצרים.

התאריכים שכותב שורות אלו משתמש בהם הם על דרך זו. יום כתיבת המאמר - 5.11.315 - כדוגמא, הוא יום השנה לנפילתה של מחלקת הל"ה בדרך בואכה גוש עציון. כיום, אנו נמצאים בשנת 3315 ליציאת מצרים, אך אני משמיט את מספר האלפים לשם נוחיות ולשם הזכרת שיטת הגאונים, שהשמיטו את האלפים ממניין השטרות, שאף הוא זכר ליציאת מצרים. כותב שורות אלו משתמש בתאריכים מסוג זה גם בתזכירים שהוא שולח אל אנשי אקדמיה ואל אנשי חוק, משפט וממשל שהוא במגע עמם, מעולם לא היה על כך נודד כנף, פוצה פה ומצפצף.

אך עד היום, כותב השורות היה בודד בכך. קוראיי היקרים! אם תרצו - אין זו אגדה! התאריך יכול להתחיל בלוחות הכיתות בבתי הספר. יום יבוא והוא יגיע גם למחשבי בנק ישראל.



[1] ניתן להשוות את ההבדל בין מנייני הימים להבדל שבין שמות הרחובות בערים שונות. בארצנו נהוג להנציח בשמות הרחובות עסקנים פוליטיים, שמות של פרחים וכדומה. אדם הנקלע בעיר מסוימת לשדרות רבין, למשל, יתקשה לדעת כמה עליו ללכת ולאיזה כיוון עד שיגיע לרחוב הדמוקרטיה ומשם לכיכר השלום. במנהטן - הרחובות המאונכים מכונים במספרים, והמאוזנים - בשמות. יכולתו של אדם לכוון את דרכו מרחוב 77 לרחוב 71 קלה הרבה יותר מאשר בארץ.

[2] עיין למשל יחזקאל ח', יד.

[3] אפשר, שמניין שנות יציאת מצרים המוזכר במקרא ביום הקמת בית המקדש הוא זכר למסורת עתיקה, שעברה כתורה שבעל פה, למנות את מניין השנים החל מיציאת מצרים.

[4] בעבר היה ניסיון שלא הצליח להתאים את האותיות לשיטה העשרונית, על ידי הוספת האותיות הסופיות: ך=500, ם=600, ן=700, ף=800, ץ= 900. כאמור, הניסיון לא עלה יפה.