דילוג לתוכן העיקרי

אמור | כפל המשמעות של הרגלים

קובץ טקסט

א. חגים חקלאיים וחגים היסטוריים[1]

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

כפילות זו בולטת במיוחד בחלקה האחרון של פרשת המועדות:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַ-ה': בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַ-ה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, ל"ד‑מ"ג)

התורה מציינת כאן פעמיים את החג המתחיל "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" ונמשך שבעה ימים. בשתי הפעמים נזכר שיש לשבות ממלאכה ביום הראשון וביום השמיני.

אולם, מבחינת תכניו של החג נראה שהתורה מדברת על שני חגים שונים לגמרי: בפעם הראשונה מדברת התורה על "חַג הַסֻּכּוֹת", ואילו בפעם השנייה מדברת התורה על החג החָל "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", כלומר על "חַג הָאָסִיף" (חג הנזכר כבר פעמיים בספר שמות, בפרק כ"ג, ט"ז ובפרק ל"ד, כ"ב). החג הראשון הוא "מִקְרָא קֹדֶשׁ", ואילו החג השני הוא "שַׁבָּתוֹן". ב"חג הסוכות" ישנה מצווה לשבת בסוכות, כפי שנזכר בסוף הפרשה, ואילו ב"חג האסיף" ישנה מצווה ליטול את ארבעת המינים.

חג האסיף הוא, אם כן, חג חקלאי‑טבעי הקשור לארץ ישראל. גם מצוותו המיוחדת, ארבעת המינים, קשורה לטבע החקלאי של הארץ. מצוַות הישיבה בסוכה, המיוחדת לחג הסוכות, היא זכר למאורע ההיסטורי של יציאת מצרים. למעשה, כך מנמק זאת הכתוב בפירוש:

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"  (שם מ"ג)

בתודעתנו, מדובר בחג אחד עם שתי מצוות. אולם, לפי פשוטם של כתובים מדובר בשני חגים שונים החלים במועד אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו.

התבוננות ראשונה זו, פותחת לנו פתח רחב להעמיק בכפל המשמעות של הרגלים בתורה באופן כללי.

המשמעות הטבעית של הרגלים בתורה, קשורה לטבע של ארץ ישראל ולחקלאות שלה. חגים אלו באים לידי ביטוי באביב, בקציר, באסיף, בקרבנות הביכורים שהובאו לבית המקדש מתבואת הארץ. המקדש קשור לארץ, לטבע ולחקלאות, ואינו קשור לנס או לרוחניות כמו שחושבים היום.[2]

הרוחניות באה לידי ביטוי בתפילה. למרות שהמקדש נקרא בדברי הנבואה "בֵּית תְּפִלָּה... לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז; וראו תפילת שלמה, מלכים א' ח', כ"ב‑נ"ג), בכל זאת אין זה מרכז הוויתו. ברור שהעבודות העיקריות במקדש הן הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח והקטרת הקטורת – עבודות המבטאות את הקשר החי בין בורא הטבע לבין ברואיו. המקדש בא לקיים את הבריאה הטבעית ולגלות בה את כבוד ה' הצופה ומשגיח בכול.[3]

לעומת זאת, המשמעות המחודשת (דהיינו, הלא טבעית) של הרגלים בתורה היא הקשורה בנס,[4] ביציאת מצרים, בהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית,  אשר גרעיניה באבות, הורתה ב"כּוּר הַבַּרְזֶל"[5] של מצרים ולידתה ביציאת מצרים.

יציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה. הכניסה לארץ ישראל, לעומת זאת, היא חזרה של האומה הישראלית לטבעיות הארץ ישראלית, לאדמה, לחקלאות ולשורשים. בהם, מופיע גם הקודש והמקדש.

הנס איננו סתם שבירה של חוקי הטבע, אלא הארה של ההיסטוריה – בכך ש-ה' מתגלה בהיסטוריה באופן ששולל מן הטבע את הבלעדיות ואת הטוטליות שלו כמבטא את רצון בוראו. הבורא מתגלה בדרך זו גם כמושל בהיסטוריה, באופן שאיננו מציית בהכרח לחוקי הטבע, ובעיקר לחוקי האדם והחברה.

כך, חוקי העבדות היו "חוקים טבעיים" בחברה האנושית, והוכחה לכך אפשר לראות בתופעות העבדות והניצול שבכל חברה מודרנית, למרות כל המגבלות שבחוק. לכן, הפכה שבירת עול העבדות לסימן היכר היסטורי של יציאת מצרים לחירות עולם, בכל מובן שהוא.

ב. עם ישראל בטבעו ובגלותו

עם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו,[6] חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים. כאשר הוא גולה מארצו או נטמע בכובשיו בתוך ארצו, הוא חדל מלהתקיים.

עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים. ארץ ישראל עבורו אינה סתם מולדת טבעית, אלא מסורת אבות, שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון – לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות.

אם עם ישראל (חלילה) גולה מארצו או נשלט לאורך זמן בארצו או בגלותו על ידי כובשיו, עדיין הוא חי ומתקיים, שורד בדמיו, וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.

מייחודו זה של עם ישראל נובע כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה. כפל משמעות זה מתפרש בהדרגה מספר שמות, דרך ספרי ויקרא ובמדבר, עד ספר דברים, כפי שנראה להלן.

אילו היה עם ישראל עם טבעי (דהיינו טריטוריאלי) בלבד, היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי. זאת, מפני שבטבע העולם ובטבע האמונה הדתית בבורא עולם ומנהיגו[7] הם צריכים להיות קודמים: החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי בזמן ובסדר הטבעי. אולם, עם ישראל איננו עם טבעי, שאילו היה כן לא היה מתקיים לאורך ימים. לכן, פותחת התורה את פרשות המועדים ביציאת מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי‑החקלאי שנמצא ברקע.

אילו חגים חוגג עם ישראל בגלותו? את חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה הישראלית לדורותיה: את פסח של יציאת מצרים, את שבועות של מתן תורה ואת סוכות של עם הנודד במדבר סיני ובמדבר העמים.[8]

אילו חגים עם ישראל אינו יכול לחגוג בגלותו? את חגי הטבע והמקדש: את יום הנפת העומר בחדש האביב, את חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות ואת חג האסיף בעלייה הגדולה לרגל (למשל זו שנזכרה בחנוכת הבית על ידי שלמה, "בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", מלכים א' ח', ב'). רק "זֵכר" נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים: ספירת העומר (שמתאפיינת בגלות במנהגי אבלות), מגילת רות בשבועות וארבעת המינים בסוכות.[9]

ג. חג המצות במועד האביב[10]

כבר במקום הראשון שבו נזכרו בתורה שלושת הרגלים, בפרשת משפטים, מופיע כפל המשמעות של חג המצות:

"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם..."   (שמות כ"ג, ט"ו)

חג המצות ההיסטורי צריך לחול בעונת האביב החקלאית‑שמשית של ארץ ישראל.

אולם, שני הרגלים האחרים מופיעים לכאורה בפרשה זו רק בצורתם החקלאית, הארץ ישראלית, בלי שום קשר ליציאת מצרים:

"וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה"  (שם ט"ז)

אלה הם חגי שדה חקלאיים‑פולחניים, שעיקרם הבאת הביכורים וכל הכרוך בהם ונובע מהם מן השדה שבארץ ישראל "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' " (שם י"ז).

אולם, פרשת המועדים בוויקרא (כ"ג) 'העבירה' את הסוכות מן החודש הראשון אל החודש השביעי והצמידה אותו לחג האסיף. זהו החידוש העיקרי של פרשת המועדים בספר ויקרא ביחס לשלושת הרגלים, ש"חג האסיף" החקלאי הוא מעתה גם "חג הסוכות" ההיסטורי, כפי שראינו לעיל.

הצמדה זו של החג ההיסטורי והחג החקלאי מופיעה שוב, הן לגבי פסח הן לגבי סוכות, בספר דברים:

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה... חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, א' ו-י"ג)

ד. חג הסוכות וחג האסיף

עיון בפרשת המועדים (ויקרא כ"ג) יבהיר יותר את המבנה שלה ואת החידוש שבה בנוגע לחג הסוכות. תחילה קובעת הפרשה את החידוש הגדול: בחמישה עשר יום לחודש השביעי חל חג הסוכות, וזאת במסגרת "מקראי הקודש", שהם "זכר ליציאת מצרים". כך עולה מההקבלה הברורה לפסוקי חג המצות, כמפורט בטבלה:

חג המצות — ויקרא כ"ג, ו'‑ח'

חג הסוכות — ויקרא כ"ג, ל"ד‑ל"ו

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים...

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַ-ה'.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַ-ה'

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

 

מלבד עצם ההקבלה הברורה בין חג המצות לחג הסוכות, יש לשים לב לביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ". ביטוי זה מיוחד בפרשה זו ובתורה בכלל לחגים ההיסטוריים, כלומר למועדי יציאת מצרים (כפי שניתן לראות בשמות י"ב, ט"ז).

בהמשך הפרשה מופיעה חתימה של רשימת המועדים הנחשבים כמקראי קודש:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַ-ה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַ-ה' "           (ויקרא כ"ג, ל"ז‑ל"ח)

רק בשלב זה, לאחר סיכום המועדים ההיסטוריים של יציאת מצרים, מקראי הקודש, מופיע חג האסיף החקלאי, המוכר לנו מספר שמות:

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ"  (שם, ל"ט‑מ"א)

כפי שכבר הזכרנו, חג האסיף מופיע כאן כחג נפרד לגמרי. הכתוב טורח לציין שוב את זמנו של החג (שבעה ימים החֵל מהיום החמישה עשר לחודש השביעי) ואת הימים שבהם יש לשבות ממלאכה (הראשון והשמיני).

חג זה אינו נקרא "מִקְרָא קֹדֶשׁ" אלא "שַׁבָּתוֹן". בנוסף, גם המצווה המיוחדת לו שונה לחלוטין מזו של חג הסוכות. בחג הסוכות ההיסטורי יושבים בסוכות, כפי שנאמר:

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"  (שם, מ"ג)

אך בחג האסיף החקלאי לוקחים "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (דהיינו, ארבעת המינים), ושמחים בהם "לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", כלומר במקדש, "שִׁבְעַת יָמִים". אין כאן רק תוספת משמעות לחג הסוכות שנזכר לפני כן, אלא חג מקביל (הנזכר כבר בספר שמות) שחל באותם הימים שבהם חל חג הסוכות.

אף שחג האסיף מופיע כאן כחג שני, החידוש הגדול של הפרשה הוא דווקא בקיומו של החג הנזכר כאן ראשון: חג הסוכות ההיסטורי, שלא היה מוכר עד כה. חג האסיף מופיע כאן תחת הביטוי "אך" (קיצורו של 'אכן'). דהיינו, אמנם התחדש בפרשה זו חג הסוכות ההיסטורי של יציאת מצרים, אך עם זאת, חג האסיף החקלאי המוכר של ארץ ישראל לא ייעקר ממקומו מפני חג הסוכות שנתחבר כאן עמו. החג החקלאי שריר וקיים, ושני החגים יחד קובעים את 'החג', החותם את השנה ואת הרגלים והמועדים.

לאחר הפסוקים העוסקים בחג האסיף, חוזרת הפרשה לבאר את משמעותן של הסוכות שנזכרו בתחילה כ"זכר ליציאת מצרים":

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"  (שם, מ"ב‑מ"ג)

כאן מבוארת מצוַות הישיבה בסוכה, המזכירה את היציאה ממצרים ומיוחדת לחג הסוכות ההיסטורי. לפנינו מבנה סגור קלסי, שבו הסוכות במשמעות שנתחדשה פותחות וגם חותמות את היחידה השלמה.

חג הסוכות וחג האסיף הם אפוא שני חגים שונים החלים בתאריך אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו. חג האסיף מתאפיין בחגיגה שבעת ימים לפני ה', "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", חגיגה טבעית הכוללת בתוכה את שמחת ארבעת המינים.[11] לעומתו, חג הסוכות מתאפיין בישיבה בסוכה שבעה ימים, ישיבה המועילה להפנים את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים.

מלשון התורה יש ללמוד, כי היא מחשיבה עד מאוד את הכפל הזה, לבל נחשוב כי חג הסוכות ההיסטורי דוחה את חג האסיף החקלאי ממקומו. ההדגשה "אַךְ" באה ללמדנו, כי חג האסיף נותר במקומו ואינו נבלע בחג הסוכות ההיסטורי. אף המצוות המיוחדות לשני החגים עומדות זו לצד זו. מאחר שחג האסיף כבר נקבע
בספר שמות כחג חקלאי ארץ ישראלי, אי‑אפשר לקבעו מעתה כחג הסוכות אלא על ידי קביעת חג הסוכות לעצמו באותו הזמן והצמדת שני החגים יחד.

מעתה, לא נאמר עוד 'לולב ואתרוג של סוכות', אלא 'לולב ואתרוג של אסיף'.

ה. חג המצות והנפת העומר

כפילות מפורשת מופיעה בפרשת המועדים אף לגבי חג המצות והנפת העומר. בתחילת הפרשה מופיעים פסח וחג המצות ההיסטוריים, המהווים זכר ליציאת מצרים:

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַ-ה': וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"   (ויקרא כ"ג, ה'‑ח')

אולם, כאן מתחילה פרשה חדשה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה' " (שם, ט'‑ט"ז)

קשה שלא להבחין בכך, שהנפת העומר וספירתו אינם המשך לפסח ולחג המצות. מצוות אלו זוכות לפתיחה חדשה ועצמאית, וביטויי המפתח בה שונים מן הפרשה שלפניה. לא נזכר כאן "מקרא קודש" אלא "השבת", כלומר היום שבו שובתים. הסיבה לכך ברורה: פסקה זו פותחת בכניסה לארץ, והיא מתמקדת בקצירת התבואה ובהנפת העומר, שאינן נוגעות ישירות לפן ההיסטורי אלא לפן הטבעי‑חקלאי של ארץ ישראל. למעשה, זוהי באמת הפתיחה לחגי השבתון החקלאיים של ארץ ישראל. לכן, אין מדובר כאן על מקראי קודש אלא על השבתת הפעילות החקלאית.

חז"ל עמדו על כך, שפרשת הנפת העומר אינה ממשיכה את פרשת הפסח וחג המצות, אלא היא פרשה מקבילה לחג המצות. פרשה זו פותחת עניין חדש בפרק, הוא לוח החגים החקלאיים‑פולחניים של ארץ ישראל. ממילא, ברור שהעומר קשור לביכורים ולאסיף, ו"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מתקשר אל ה"שַׁבָּתוֹן", הוא 'יום טוב' של החג החקלאי (כפי שמופיע בהמשך הפרק ובסופו).

מכאן גם ברור מדוע התורה כתבה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" ולא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (כמו ביהושע ה', י"א). פרשת העומר פותחת את לוח החגים החקלאיים של ארץ ישראל, ובשום אופן איננה המשך לפסח ולחג המצות שנזכרו לפניה, אלא מקבילה שלהם. מבחינה טכנית, מכוח מצוַות העיבור ושמירתה, יום הבאת העומר חל "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח". דבר זה מוכח בבירור מן הפסוק ביהושע (שם) ומהקבלתו לפרשתנו (ויקרא כ"ג, י"ד). אולם, באופן מהותי זמנה של הנפת העומר הוא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת": השבתון של חודש האביב, עם ראשיתו של קציר השעורים בארץ ישראל.[12]

על פי מה שנתבאר לעיל, ניתן לראות כפילות בפרשת המועדים, אף לגבי חג השבועות:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה...

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, ט"ו‑כ"ב)

תחילה, מופיע חג השבועות במסגרת החגים החקלאיים כהשלמת העומר וספירת השבועות בהבאת שתי הלחם של הביכורים. אולם החג מופיע בסיום גם כ"מִקְרָא קֹדֶשׁ" שיש בו איסור "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה". גם החובה להתחלק ביבול עם העני והגר מבוססת על ההכרה במגבלות הבעלות על השדות, מגבלות הנובעות מיציאת מצרים, ולא מטבע הבריאה. כל זה מפורש לחלוטין בספר דברים:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים ט"ז, ט'‑י"ב)

הפסוק המפורש: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ...", הדומה כל כך ל"זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר" של שבת, מתייחס במפורש לזכירת עבדות מצרים כבסיס המחייב לשמירת החוקים. נימוק זה מיוחד רק לחג השבועות, ואין כמותו בשום חג אחר!

פסוק זה, המזכיר בבירור את הדיבור הראשון בעשרת הדיברות, בא לנמק את החובה לכלול את העני ואת הגר בתוך החגיגה הגדולה של הקציר והביכורים. הוא קובע, למעשה, כי בחג ההודיה החקלאי על ראשית הקציר יש לשלב תוכן מרכזי של יציאת מצרים: זכירת העני והגר. חובה זו איננה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן היא אינה נובעת במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה. חובה זו מבוססת על זיכרונם ההיסטורי כעם של עבדים שיצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים.

כעת המבנה של פרק המועדים כולו (ויקרא כ"ג) מובן בפשטות, במבואר בטבלה:

לוח מקראי קודש —

עם ישראל ביציאת מצרים

לוח מועדי שבתון —

בארץ ישראל

פתיחה: שבת (א'‑ג')

"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ..."

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ד')

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ..." (ט')

פסח וחג המצות (ה'‑ח')

העומר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ט'‑י"ד)

 

"וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם..." (כ"א‑כ"ב)

ספירת העומר שבע שבתות

שתי הלחם "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (ט"ו‑כ')

מקרא קודש יום הזיכרון שבתון[13]

מקרא קודש יום הכיפורים שבת שבתון (כ"ג‑ל"ב)

חג הסוכות (ל"ג‑ל"ח; מ"ב‑מ"ג)

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה

חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.

 

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ...

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם...

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ...

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים...

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

חג האסיף (ל"ט‑מ"א)

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'

שִׁבְעַת יָמִים

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

 

 

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן

פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים

וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם

שִׁבְעַת יָמִים...".

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה'

אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מ"ד).

 


[1]. השיעור מבוסס על מאמרי "טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים", מתוך ספרי "זכור ושמור", אלון שבות תשע"ה.

[2]. הנטייה לראות "רוחניות" בכל עניין "דתי" היא בעיה רוחנית של הדור הזה, שסיבותיה המדעיות והפסיכולוגיות חורגות מתחום ענייננו כאן.

[3]. אנשי מעמד של בית המקדש היו קוראים בתורה בכל יום את פסוקי הבריאה של אותו יום ושל מחרתו (תענית ד', ג').

[4]. המשמעות המקורית של המילה "נֵס" היא 'דגל מתנוסס', סימן מורה דרך לעם, ממש כמו המילה 'אות', השכיחה יותר בלשון התורה:

"כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה"  (ישעיהו ל', י"ז)

המשמעות של נס כ"פלא" נולדה מן המילה "מופת", שפירושה בתורה 'פלא'. 'אות' איננו זהה עם 'מופת'. בדרך כלל 'מופת' היה מכוון אל פרעה (שמות ד', כ"א; ז', ט') ואילו 'אות' מכוון לבני ישראל (שם ג', י"ב; ד', ח'‑ט', כ"ח‑ל'). יש מצוות שיש בהן "אות" (וכולן קדמו למעמד הר סיני: מילה, פסח, סיפור מכות מצרים, תפילין של יד, שבת), אולם אין שום מצווה שיש בה 'מופת'.

במאמר זה מופיעה המילה 'נֵס' במשמעה המקורי: סימן המראה לנו כי בורא העולם האחד שולט בהיסטוריה וביחסי עם ישראל והעמים.

[5]. לשונו של משה בספר דברים

""וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה"    (דברים ד', כ)

[6]. גם במשפחת אברהם, הסגולה והבחירה נשמרו לבני ישראל, בעוד מואב, עמון ואדום הקימו עמים טבעיים במרחבי ארץ ישראל וגיבשו ממלכות "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ו, ל"א). כמו רוב העמים הטבעיים נטמעו ונעלמו גם מואב, עמון ואדום, ומוצאם מן האבות לא מנע זאת. יש עמים שנותרו על אדמתם אלפי שנים, פשטו צורה ודת ולבשו צורות חדשות. חלקם נטמעו בכובשים, כמו המצרים, וחלקם עודם קיימים, כמו הסינים, אבל אין עם שגלה מארצו ונשאר קיים אלא עם ישראל.

[7]. כפי שהיטיב לנסח רבי יהודה הלוי, בדברים ששם בפי מלך כוזר (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יב). 

[8].   כביטויו של יחזקאל (כ', ל"ה).

[9]. ארבעת המינים קשורים דווקא לחג האסיף החקלאי שבארץ ישראל ובמקדש ואחרי החורבן הפכו 'זכר למקדש' (ראש השנה ל.).

[10]. ואין חג אביב, כי לא היה במה לחוג לפני קציר. ראו מאמרי "מדוע אין בתורה חג אביב?" (מופיע באתר שלי).

[11]. שמחה זו, לפי פשט הכתוב, היא שמחת חגיגת האסיף, וזו השמחה שנהגה במקדש מלכתחילה כל שבעת הימים (ובשמיני עצרת החותם אותם) עם ההלל. זו גם השמחה הקרויה בירושלמי (סוכה פ"ג, דף נד.) "שמחת לולב", בניגוד לשמחת בית השואבה שלא נהגה שבעה ימים, כי איננה דוחה שבת ויום טוב, ועיקרה בלילה שאיננו זמן עבודה במקדש.    

[12]. הסבר זה, אף שאינו כתוב בסוגיה התלמודית העוסקת בביאור "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (מנחות סה.-סו:), הרי הוא מונח בתשתיתה, וכך כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ז', י"א).

     מדברי התנאים בסוגיה שם מתבררת הנחת יסוד, והיא ההקבלה בין 'חודש' (ירחי) לבין 'עצרת' (שמשית-חקלאית), ובתוך ההקשר החקלאי, ההקבלה בין העומר ושתי הלחם, שיחולו שניהם ב"רגל ותחילת רגל".

 .[13] על כפל המשמעות של יום התרועה כראש חודש הירחי של ראשית השנה, ויום הכיפורים כחותם 'שנת חמה', ראו בספרי זכור ושמור, פרקים ח' ו-ט'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)