פרשיות חלה ונסכים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשיות חלה ונסכים / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת שלח*

חלק הארי של פרשת השבוע עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. הרמב"ן נדרש לשאלה, מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים:

"אחר שהבטיח את הבנים שיבֹאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות, שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה? ואם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבֹאו ויירשו אותה" (ט"ו, ב).

הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי יאוש וספקנות, שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה.

פרשיות אלו מנחמות אפוא את דור ההורים: אמנם אתם תמותו במדבר, אולם בניכם יבואו אל הארץ ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה, כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות.

לכאורה זוהי נחמה חלקית בלבד, שכן אין כאן שום בשורה לדור ההורים עצמו, וכל שהובטח להם הוא שגורלו של הדור הבא יהיה טוב יותר. בדרך כלל אנו אמונים על כך, שפנינו אינם צריכים להיות נשואים אל העתיד בלבד, אלא גם אל ההווה. אין די בכך שהאדם הדתי ישאל את עצמו כמה עולם הבא יהיה לו, אלא עליו לבדוק בכל יום כמה התקרב היום לקב"ה. אדם צריך לשאוף להתקדם בעבודת ה' כל הזמן, ולא להסתפק בכך שבסופו של דבר הישגיו הרוחניים יהיו טובים.

ובכן, האם אמנם דברי העידוד של משה אינם נוגעים אלא אל העתיד, או שמא יש בהם נחמה ותועלת גם לאותו דור שימות במדבר?

האמת היא, שבכל פעם שאני מגיע לפרשת שלח, אני נפעם מחדש מדבריו של משה רבנו. רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שיהגו רק בארץ, כאילו אין שום משמעות לשאלה האם מצוות אלו תתקיימנה ע"י ציבור השומעים אם לאו. עצם הלימוד וההפנמה של התורה והמצוות מעניקים לאדם עוצמה מיוחדת, גם אם מדובר בדברים שלא יבואו לידי מימוש לעולם. התורה היא דבר ה', והיא מנחמת את האדם ונותנת לו פורקן, בלי קשר לשאלה האם יזכה לקיים אותה או לא.

הגמרא בע"ז יז. מדברת על החומרה המיוחדת שיש במצב שבו אדם מגיע לידי מינות, ואחר כך קובעת, שגם כאשר אדם עובר באדיקות רבה על איסור אחר, הדבר דומה למינות: "כיון דאביק (=קשור. ויש גורסים: דאדיק) בה טובא, כמינות דמיא".

מורי ורבי הרב יצחק הוטנר הסביר, שעצם העובדה שאדם חושב שאינו יכול לחיות בלי חוויה מסויימת, וזה מה שנותן לו את הכוח להמשיך - זו מינות! אדם רשאי לעסוק בדברים שונים ולאהוב מאוד את העיסוק בהם, אולם בשום אופן אסור לו להיות דבוק בהם, ולחשוב שהם מה שמאפשר לו לחיות. אדם צריך לדבוק אך ורק בקב"ה. רק הוא אמור להיות לו למשען ולנחמה כאשר נראה שהכל אבוד: "לולי תורתך שעשֻעָי, אז אבדתי בעניי" (תהילים קי"ט, צב).

בפרשיות המופיעות לאחר חטא המרגלים, ישנה א"כ נחמה כפולה: מצד אחד, יש בה הבטחה שדור הבנים ייכנס לארץ, ומצד שני, עצם העיסוק של בני ישראל בפרשיות הלכתיות אלו יש בו משום נחמה ועידוד, גם אם לא יזכו לקיימן לעולם.



* השיחה הועברה בסעודה השלישית של שבת פרשת שלח תשס"ג, וסוכמה ע"י שאול ברט.