נושאים מרכזיים והרהורים לסיום (3)

המשכיות במחשבתו של הרב

ראינו שהרב משתמש במספר סוגים של דיאלקטיקה בכתביו השונים. סוג הדיאלקטיקה שהוא משתמש בו משקף את אופי האישיות שהוא מתאר: איש ההלכה ואיש הא-לוהים (המופיע ב-ובקשתם משם) הם אישיויות הרמוניות, בעוד שאיש האמונה הבודד ואיש ההדר והענווה הם מיוסרים וקרועים. אישיויות מנוגדות אלה נוצרו בתקופות שונות של כתיבתו של הרב: חיבוריו המוקדמים מתארים אישיויות הרמוניות, ויצירותיו המאוחרות יותר מתארות אישיויות קרועות. הבחנו גם מעבר מגישה פנומנולוגית לגישה אקזיסטנציאליסטית, וכמו כן גם בעובדה כי באופן כללי הרב שאף לדון בנושאים מחדש בכל פעם שהוא עסק בהם – ובכך הותיר מקום לקיומם של ניגודים ואף חוסר עקביות. אי-הרציפויות הללו עלולות להביא לטענה שישנו קרע ונתק בין התקופות הקדומות והמאוחרות יותר במשנתו של הרב, בדומה להוגים כמו ויטגנשטיין והיידגר, אשר התפרסמו בכך ששיטתם המאוחרת דחתה את שיטתם המוקדמת.

            אינני חושב שמסקנה כזו מתבקשת; ההמשכיות במחשבתו של הרב עולה בהרבה על השינוי. דברים רבים נשארים קבועים במחשבתו של הרב, כגון טענתו כי אמונה היא מודעות בסיסית ולא מסקנה מנומקת; כי האדם הוא הן ישות טבעית והן ישות רוחנית; כי ההלכה היא שמפגישה בין הרוחניות והטבעיות באדם. שימו לב גם לעניין המתמשך שלו בחשיפת המשמעויות העמוקות של הדרמה של תלמוד תורה ושל שמירת המצוות. יתר על כן, גם כאשר הדגש או המיקוד שלו משתנה, בדרך כלל שני הקטבים של הדיאלקטיקה המדוברת – למשל סובייקטיביות ואובייקטיביות, או חופש וכניעה – נמצאים הן ביצירתו המוקדמת והן בזו המאוחרת. באשר לשאלה הטבעית מדוע מתרחשים שינויים אלו בשימת הדגש והמיקוד, התשובה הבסיסית היא שאל לנו לצפות למשהו שונה מהוגה דעות יצירתי ודיאלקטי, הרגיש למצבו המשתנה של האדם.

            הבה נבחן שני מקרים בהם משנה הרב את המיקוד. ציינו לעיל, שאיש ההלכה ואיש הא-לוהים הם בסופו של דבר דמויות הרמוניות, ואילו איש האמונה הבודד הוא חצוי ומיוסר. זהו חלק משינוי גדול יותר, המתבטא במעבר מתיאורים בכתביו המוקדמים של אישיויות אשר הגיעו לשיא ההתפתחות אנושית, בהשיגם הזדהות מלאה עם רצונו של ה'; לתיאורים בכתביו המאוחרים של מאבקים עמוקים רגשית של אנשים לא שלמים ולא מושלמים. יתר על כן, ההתיחסויות המוקדמות נוטות להיות יותר מופשטות ואידיאליות, ואילו המאוחרות הן יותר מוחשיות ואישיות.

            שינוי שני של מיקוד נוגע לתיאורו של הרב את האדם כיצור טבעי ורוחני. בשלב מוקדם ביצירתו, הוא התווכח עם מי שראה את האדם כישות רוחנית בלבד; בשלבים מאוחרים יותר של יצירתו, הוא התווכח עם מי שראה את האדם אך ורק כיצור טבעי. לכן, באיש הלכה הפולמוס העיקרי של הרב הוא עם איש הדת והתמקדותו בעולם הבא, ואילו באיש האמונה הבודד הפולמוס העיקרי שלו הוא עם אדם א' (איש ההדר) ושלילתו את הממד הרוחני שבאדם.

            שינויי מיקוד אלה – מדמויות העומדות בפסגה לדמויות מאוזנות יותר, ממצבי תודעה אידיאלים לדילמות מוחשיות, מהבלטת הקוגניטיבי-אובייקטיבי להדגשת הרגשי-סובייקטיבי – ניתן לייחס לגורמים רבים ושונים. בשלב המוקדם של הקריירה שלו, הרב עדיין לא היה מנהיג ציבור. חיבוריו המוקדמים נכתבו בפרטיות חדר העבודה שלו, ולא נועדו להקראה בפני קהל רחב. מכאן שהחיבורים יכלו להתמקד בדמויות נשגבות וברעיונות מופשטים, ולהיות כתובים בלשון גבוהה. המאמרים היותר מאוחרים שלו נכתבו כולם תחת עומס הוראה יוצא דופן והיו אמורים להיות מוצגים בעל פה בפני קהלים מגוונים. בשל כך, היה עליהם לעסוק בנושאי התעניינות רחבים יותר ולהיות מנוסחים בסגנון נגיש יותר (אם כי עדיין דרשו מאמץ מהקורא או מהמאזין). כמובן, קיימים גם גורמים רלוונטיים אחרים: שינוי פרספקטיבה שמגיעה עם גיל ומצוקה; ההטמעות בתודעה של נקודות מפנה היסטוריות כמו השואה והקמת מדינת ישראל; שינויים בחברה האמריקנית וביהדות האמריקנית; וכן הלאה.

            ללא קשר לסיבות הספציפיות של שינויי המיקוד של הרב, הנקודה העיקרית שעלינו להבין היא שכאשר דוגל אדם בפילוסופיה דיאלקטית, שינויים בנסיבות מביאים לשינויים בדגשים – ועם כל זאת, יש לראות תמיד את הדיאלקטיקה בשלמותה. במילים אחרות, עלינו לתת את הדעת לשני צידי הדיאלקטיקה, ולא רק לצד אותו בחר הרב להדגיש במאמר מסוים. על כן, אם נרצה ליישם את משנת הרב במציאות של ימינו, נצטרך להעריך מחדש איזה צד של הדיאלקטיקות השונות שהרב מעלה דורשות חיזוק היום, גם אם אין מדובר באותו הגורם שהרב הרגיש צורך להדגיש בזמנו ובמקומו. יתר על כן, עלינו ללמוד מהרב כיצד לפתח חשיבה תורנית יצירתית משלנו, ולוודא כי יסודותיה מושתתות הן על הבנת ההלכה והן על הבנת רוח האדם.

מורשתו

היסטוריונים יקבעו את מידת תרומתו של הרב סולוביצ'יק להחייאתה מחדש של האורתודוקסיה בארה"ב ומחוצה לה, ותלמידי החכמים יעריכו את תרומתו לדרך הלימוד הבריסקאית במישורי ההפצה והחידוש. מה שברור הוא שהשפעתו הציבורית הועצמה על ידי שליטתו המוחלטת הן בהלכה והן במחשבה, כמו גם בחכמה כללית. הוא הגן על מסורת ישראל, אך עם זאת אימץ בביטחון מדע, טכנולוגיה ופילוסופיה, ובכך אִפשר ליהדות האורתודוכסית לפרוח בקרב אלו שמשתלבים בעולם המודרני במקום להרחיק את עצמם ממנה. להערכתו של הרב יצחק טברסקי, הרב הוכיח כי "תלמיד חכם אחד, גדול לאין-שיעור, ששליטתו במרחבי תורה שבעל פה היא מוחלטת וללא-עוררין, שמשנתו מקורית וחודרת, שהשפעתו עמוקה ונרחבת – אכן מסוגל לשנות את כל הנוף... תורתו יצקה במסורה עניין וקסם חדש, חשפה את עומקיה ובכך חיזקה את ביטחונם של רבים".[1]

תרומותיו של הרב למחשבת ישראל הן רבות; נסתפק כאן בציון של כמה מהן. הוא הכניס לעולם המחשבה היהודית את דמותו של איש ההלכה, שמאז קנה לו בה מקום של קבע. לפני הרב, רק בודדים היו רואים את דמותו של הלמדן כשילוב של הדיוק וההדר היצירתי של המדען עם רוחב היריעה והתשוקה של איש החזון הדתי. באשר לזהות יהודית, הבחנתו בין גורל וייעוד הפכה למרכיב מרכזי של השיח. כתיאורטיקן של ההלכה, הרב היה הראשון שביטא את ההנחות הדתיות והפילוסופיות של שיטת בריסק המושגית, כמו גם את השלכותיה בתחום המחשבה והחיים היהודיים. בכך, הוא השיב את העיון המעמיק בתלמוד למקום מרכזי, אפילו עבור אלה החיים חיים מודרניים לחלוטין.

הרב סולוביצ'יק הציע מגמה חדשה למחשבת היהדות, בכך שהראה כיצד ההלכה אינה רק מוסברת באמצעות הפילוסופיה היהודית, אלא היא-היא המקור של הפילוסופיה היהודית. בניסיון להפיק פילוסופיה מההלכה, הוא עמד על כך שראשית יש להבין את ההלכה כראוי. משמעות הדבר היא כי יש לעסוק תחילה בניתוח מושגי קפדני של הלכה במונחיה שלה (למדנות), ורק אז לחקור את ההשלכות הפילוסופיות שלה. הרב מימש רק באופן חלקי מגמה זו של "שחזור" המחשבה מתוך התגלמותה האובייקטיבית בהלכה; הוא השאיר לדורות הבאים את משימת העיון המעמיק בשיעוריו הלמדניים בתלמוד (ובשיעוריהם של אחרים) על מנת לדלות מהם (מעבר להבנות מחודשות בסוגיות) את הערכים, החוויות והמושגים הפילוסופיים הכלולים בתוך ההלכה.

מלבד הצגת הלמדנות ההלכתית כחומר הגלם שממנו יש לשחזר את ההיבטים הסובייקטיביים של היהדות, הרב השתמש במספר שיטות, כגון טיפולוגיה, פנומנולוגיה ואנתרופולוגיה דתית, שלא היו נפוצות במחשבת היהדות. תרומותיו משתרעות על פני טווח רחב גם בכיוונים אחרים. הוא הציע נקודת מבט ציונית-דתית לא-משיחית, שזוכה להכרה גוברת בארץ כמשקל נגד לקולות העולים מקרב אסכולת הראי"ה והרצי"ה קוק. בחזית אחרת, כתביו "אפשרו לסוגי אישיות ודפוסים נפשיים מסוימים למצוא את מקומם ביהדות"; במיוחד בכתביו המאוחרים יותר, הוא "נתן בית למי שהיה קודם לכן חסר הבית: ליהודי בעולם המודרני החווה קונפליקט, בדידות ואי-הנוחות המובהקת של האמונה".[2]

השאלה המרכזית בכתביו היא כיצד מסייעת ההלכה לאדם להתייחס לעולם, לקב"ה, ולעצמו. הוא משדר את העומק והדרמה של חיים הלכתיים מבלי לדלל את הדרישות שלהם. משנתו משתרעת על פני שטחים נרחבים, ובכך מגלה את רוחבם ועומקם של נפשו ושכלו. בהערכה תמציתית של תרומתו של הרב סולוביצ'יק למחשבת היהדות, מסכם הרב אהרן ליכטנשטיין:

תחומי החוויה שנחקרו, טיב ורמת החקירה, המשאבים שבהם השתמש, הבעיות שנוסחו, ומעל לכל הרעיונות והרגשות שבוטאו – אכן מרכיבים יחד חידוש של ממש... הרב היה קול סמכותי, המבהיר את טיבה של ההלכה על כל השלכותיה ומראה את יחסה לנושאים ערכיים ואנושיים המטרידים את האדם, הן במישור הפרטי והן המישור הכללי. בכך הוא פתח בפנינו דרך חדשה ורעננה, עבורה כולנו אסירי תודה לו.[3]

* * *

עתה משהגענו לסיום המסע בשבילי מחשבתו המרתקת ומאירת העיניים של הרב סולוביצ'יק, חובה נעימה היא לי להודות לכול אלו שהיו שותפים למסע: למתרגם שי סנדיק, לעורכים חיים שוורץ ועוזיה קרונמן, לצוות בית המדרש הווירטואלי ובמיוחד לדבורה ברקוביץ, ואחרונים חביבים, לכול הקוראים והקוראות, ובמיוחד לאלו שהתכתבו אתי. אשמח מאוד לקבל הערות, התרשמויות והרהורים מיתר הקוראים, בין אם אתם קוראים דברים אלו מיד לאחר שהשיעור נשלח למנויים ובין אם אתם קוראים אותם באתר לאחר זמן רב. תגובותיכם חשובות לי: [email protected].

השיעורים הקודמים בסדרה: לחצו כאן.